בוקר יום חמישי, ועל שולחני נמצאת ערימה של ניירת, שחבל שהגיעה לעולם.
2 תאונות דרכים בתוך שבוע ובשתיהן נפגעו עובדים בפרוייקט.
"אתם היהודים" הוא אמר, "מחליפים את המזוזות על הדלתות כל פעם שרצף כזה קורה לכם. אצלנו בעדה יש כל מיני פתרונות אחרים."
"אל תגיד לי שאתה צובע את כל המשקוף בטורקיז בשכבה נוספת" אני לא מתאפק.
"לא... זה טפשי. זו בכלל פעולה מונעת" הוא ענה בשיא הרצינות. "אצלנו יש טקס שלם עם שום ומשהו חריף לאכול" הוא הסביר, ויכולתי להשבע שמתוך הגבה היחידה שיש לי הצלחתי לעשות מחווה של הרמת גבה.
זה מתחיל עם טקסים קבועים. מי שישב בנקודה מסויימת בניצחון האחרון, יחוייב לשבת שם שוב. היעדרות מהמשחק הגורלי, כמוה כנטילת אחריות מלאה על השער שספגה הקבוצה. כמובן, יש פרטי לבוש מחוייבים המציאות, שכמוהם כשכבת טורקיז על המשקוף, והם ממלאים תפקיד של פעולה מונעת נאחס.
המהדרין שמגיעים להיכל נוקיה מחוייבים לעבור באותה שווארמיה ולסיים שקית פיצוחים אחת עוד בטרם שריקת הפתיחה, כי אחרת תהיינה השלכות קשות.
לרוב, אומנות האנטי נאחס דומה מאוד לאייקידו, כלומר- אם אין התקפה, אין הגנה.
לעיתים נדירות, יינקט אמצעי התקפי הנקרא "אצבע מרים" אשר מפאת חומרתו, (מגודל הפאדיחה, בואו נודה באמת) לא נרחיב בו את הדיבור.
עכשיו, אחרי שזן ואומנות האנטי נאחס פורטו כאן בקצרה, זה הזמן של ר', אומן הניחוסים להגיד את שלו.
בינתיים נאחל לכולם יום שקט... חמסה-חמסה, שום-בצל, מלח-מים, בן פורת יוסף, הקשה על עץ
הבוקר, ישב מולי בחור, שנקרא לו "אחד שיודע" וסיפר לי ברצינות גמורה על ימים של נאחס. היום שלו התחיל עם רכבו שלא הניע, המשיך בשיחת טלפון שבישרה לו על גיסתו שהתעופפה מחלון הקומה השנייה ומתאוששת כרגע בביה"ח.
לא חלפה לה שעה מהבשורה האחרונה, והאיש הוזעק לטפל בפינוי רכבו של עובד החברה, שנהגת התעלמה מקיומו ונכנסה ברכבו מאחור בעוצמה.
כאילו אין די בכך, הוא המשיך וסיפר, שכשהגיע הביתה, שניים משכניו החלו להתקוטט ושניהם פונו אחר כבוד לביה"ח.
"יש ימים כאלה... באמת!" הוא טען. "ימים שאם אתה מזהה אותם בזמן, פשוט סע הביתה, סגור את הדלת, לך לישון ותתעורר מחר".שנים של השחזת חושי האנטי נאחס שלי, הביאו אותי מיד לחשוב שהגורם לכל הפורענות הזו הוא "אחד שיודע" בכבודו ובעצמו, והמחשבה לסיים איתו את הפגישה מהר ככל האפשר העלתה חיוך ממזרי על פניי, חיוך שעומד בסתירה מלאה לתוכן השיחה הכבד משהו.
ואחד שיודע המשיך בשלו.
"אתם היהודים" הוא אמר, "מחליפים את המזוזות על הדלתות כל פעם שרצף כזה קורה לכם. אצלנו בעדה יש כל מיני פתרונות אחרים."
"אל תגיד לי שאתה צובע את כל המשקוף בטורקיז בשכבה נוספת" אני לא מתאפק.
"לא... זה טפשי. זו בכלל פעולה מונעת" הוא ענה בשיא הרצינות. "אצלנו יש טקס שלם עם שום ומשהו חריף לאכול" הוא הסביר, ויכולתי להשבע שמתוך הגבה היחידה שיש לי הצלחתי לעשות מחווה של הרמת גבה.
אחד שיודע יצא ממשרדי והמשיך לפזר פורענויות במקום אחר, ואני נשארתי עם חיוך מטופש על השפתיים ומחשבות על מירוץ החימוש שבין הנאחס לאנטי נאחס.
אצלי במשפחה ובקרב כמה חברים, יש משחק מטופש שכולנו משתתפים בו באדיקות. איך משכללים את אומנות האנטי נאחס במשחקי ספורט חשובים?
זה מתחיל עם טקסים קבועים. מי שישב בנקודה מסויימת בניצחון האחרון, יחוייב לשבת שם שוב. היעדרות מהמשחק הגורלי, כמוה כנטילת אחריות מלאה על השער שספגה הקבוצה. כמובן, יש פרטי לבוש מחוייבים המציאות, שכמוהם כשכבת טורקיז על המשקוף, והם ממלאים תפקיד של פעולה מונעת נאחס.
המהדרין שמגיעים להיכל נוקיה מחוייבים לעבור באותה שווארמיה ולסיים שקית פיצוחים אחת עוד בטרם שריקת הפתיחה, כי אחרת תהיינה השלכות קשות.
חל איסור חמור על התרברבות. פליטה בלתי אחראית של התרברבות שכזו, מחייבת מחוות אנטי נאחס מיידית מצד חבר חד חושים, ובכל מקרה תוטל האחריות לכל הפסד על המתרברב חסר האחריות.
במקרים קשים, בהם הקבוצה בפיגור והזמן דוחק, יש לנקוט באמצעים דראסטיים. ראשית, יש שינוי מקום אוטומטי (שמקורו במנהג עתיק היומין "משנה מקום משנה מזל"). אם גם שינוי זה מעלה חרס, הרי שאין ברירה ויש לסובב את פסל הפיל שנמצא אצל אחיו הגדול של השועל.
לרוב, אומנות האנטי נאחס דומה מאוד לאייקידו, כלומר- אם אין התקפה, אין הגנה.
לעיתים נדירות, יינקט אמצעי התקפי הנקרא "אצבע מרים" אשר מפאת חומרתו, (מגודל הפאדיחה, בואו נודה באמת) לא נרחיב בו את הדיבור.
עכשיו, אחרי שזן ואומנות האנטי נאחס פורטו כאן בקצרה, זה הזמן של ר', אומן הניחוסים להגיד את שלו.
בינתיים נאחל לכולם יום שקט... חמסה-חמסה, שום-בצל, מלח-מים, בן פורת יוסף, הקשה על עץ
