מזל שלא תפסת סוס...

כבר כמה שבועות שיש לי שותף בבית.
זה הגיע די בהפתעה, אבל פתאום גיליתי שאני מבשל לשניים, קונה פירות לשניים, מנקה אחריו, והוא? כלום!
לא ביקשתי שישתתף בשכר הדירה, לא שיטפל בגינה, המינימום שביקשתי הוא שימתן קצת את הקולות שהוא משמיע בלילה.
כבר כמה שבועות שיש לי עכבר בבית.

ביום חמישי החלטתי שאנחנו צריכים להפרד, וכיוון שאני הייתי שם קודם (אני חושב... מה תוחלת החיים של עכבר מצוי?) זה רק הוגן שהוא זה שיאלץ לעזוב.
עכברים לא מבינים רמזים עדינים (כשמישהו רודף אחרי עם מטאטא, זה נחשב בעיניי רמז עדין) ולכן ויתרתי גם על שיחה בוגרת של "יחסינו לאן?" והחלטתי לעבור לאמצעים דרסטיים.

מדף מלכודות העכברים בהום סנטר נראה כמו מחסן מכשירי העינויים של המארקיז דה סאד (בלי הקונוטציות המיניות... זה עכבר למען השם!). כל המלכודות נועדו לעשות את העבודה בצורה יעילה.
יש את מלכודת הקפיץ הקלאסית שסירבתי בתוקף לקנות. העכבר הזה אולי אכל לי את האפרסמונים, אבל זו לא עבירה שעונשה מפרקת שבורה. אחריה הציע לי המוכר הסאדיסט את מלכודות הדבק העדינות למראה. ידעתי שאם אני אקנה אותן ואתפוס את הממזר הקטן, לא יהיה לי הלב להטביע אותו כמו שכתוב על גבי האריזה.

"יש משהו אחר?" שאלתי.
המוכר נתן בי מבט מוזר, כאילו שהוא מקפק בגבריות שלי והציע לי את מלכודת המתכת הננעלת.
"או! מצויין. בידיוק מה שאני מחפש!"  חייכתי. ואז, כאילו חזר בו אמונו במין הגברי, הוא מלמל "יותר נוח להטביע אותו ככה, וזה גם רב שימושי".
...סאדיסט... חשבתי לעצמי, לקחתי את המלכודת והסתובבתי לכיוון הקופות.
"בחורצ'יק!" צעק לי האינקוויזיטור "שים במבה במלכודת! הם לא יכולים להתעלם מזה"
המשכתי ללכת עם חיוך מנצח. במבה?! עכשיו תורי היה לפקפק בגבריות שלו.

התחנה הבאה היתה המכולת השכונתית. מה?! אין לי במבה בבית...

הנחתי את המלכודת במקומה והרגשה עתיקה של צייד ממוטות עברה בי. בחיי. ציד זה ציד.
בבוקר למחרת מיהרתי לבדוק את המלכודת, אך אבוי, אפילו לא נגיסה. זה התחיל להזכיר לי את ימי הדייג העליזים.
החלטתי שסבלנות היא מידה חשובה לצייד.

כשחזרתי אתמול בלילה הביתה, הממזר הקטן כבר היה במלכודת.
כן!! אני, הצייד הגדול, ניצחתי.
מבט אחד בעיניים השחורות הבולטות של העכברון שבמלכודת גרם לי להזכר באבא שלי וביום בו תפס חולדה במלכודת.
גם לאבי לא היה הלב להרוג את המכרסם, אז הוא נסע, לקול לעגם של כולם ליער חולדה לשחרר את החולדה שם. כן... כן... יער חולדה.
למחרת כשסיפר את הסיפור לחבריו לעבודה, צחק עליו חבר ואמר: "טוב שלא תפסת סוס.... היית נוסע עד סוסיא לשחרר אותו".

אז השעה  היא כמעט 4:00 לפנות בוקר ואני עם מלכודת ועכבר נוסע לכיוון השדות של רשפון לשחרר את השבוי שלי.
ככה, חשבתי, אם השדות לא יתאימו לו, אולי יעדיף את עשירי רשפון על פני.