184 מדריכים, קצינים, נגדים, משפחות שכולות ועדה אחת דחוסים בבואינג 707 של חה"א.
מבט חטוף ימינה ושמאלה מגלה חלקים בחלונות המטוס הצמודים זה לזה הודות לרצועות איזולירבנד חבלה, שמעלות את הדופק. לאחר הנחיתה, (והיתה נחיתה) הסביר לי איש צוות אוויר, שהיה חבר במשלחת, שזהו בכלל מטוס תדלוק אווירי. עכשיו ריח הדלק והצינור המוזר בחלקו האחורי של המטוס עושה מעט יותר שכל.
המטוס כל כך ישן, עד שלא ניתן היה להפעיל את המיזוג, כל עוד המטוס עדיין על הקרקע. יוליאן, איש צוות האוויר הסביר שזה קשור, איכשהו, לדחף המנועים. הפסקתי להקשיב בשלב הזה.
184 מדריכים, קצינים, נגדים, משפחות שכולות ועדה אחת מוצאים את עצמם בסאונה משותפת, ממתינים לאישור ההמראה המיוחל. (מי שמכיר אותי, יודע שהדבר האחרון שאני מייחל לו זה אישור המראה).
קצינה שהחלה מתקלפת מחולצת המדים שלה סיננה בין שפתיה :" מה זה הכבשן הזה?!" ופתאום, כמו הופעל מתג הטאקט, ראו עליה שהיא מתחרטת על בחירת המילים האומללה.
לאחר עיכוב של שעתיים בנתב"ג ו- 3.5 שעות ארוכות מדי באוויר, נחתנו בורשה.
אין זמן התאוששות. משדה התעופה יצאנו ישירות לבית העלמין היהודי הישן, והשעה היא שעת דמדומים.
אל בית העלמין עצמו נכנסנו בחשיכה מוחלטת. את דרכינו האירו הירח, מלווה באורות חיוורים, מהבהבים של טלפונים סלולריים. את הכוהנים השארנו בשערי בית העלמין, ואני תהיתי ביני וביני, האם יש אדמה בפולין עליה יכולים הכוהנים לדרוך? הרי פולין כולה היא בית עלמין אחד גדול של תרבות יהודית שנמחקה.
הרומנטיקנים שבינינו בוודאי ראו ערך מוסף בכניסה לילית לבית העלמין וקיוו שהחשיכה תעניק קסם מיוחד ותעצים את החוויה, אך לצערי חשתי אכזבה מכך שכמעט ולא ניתן היה לזהות את הכיתוב העברי על המצבות.
בכל זאת ניתן היה ללמוד משהו על הקהילה היהודית בפולין ועל חצי מיליון היהודים שחיו בורשה וסביבתה. מתוך הכתובות שהצלחנו לקרוא לאור התאורה הסלולרית החיוורת, ניתן היה ללמוד על קהילה תוססת, על אנשים משכילים ועל בתי כנסת שהיו ואינם, שהעדות האילמת היחידה לקיומם הוא תבליט על מצבה.
את עיקר הרושם הותירו, כמובן, האנשים הטמונים שם. רקטור אוניברסיטת ורשה, למשל, פרופ' מאיר בלאבן שניצל את מעמדו כהסטוריון בעל שם (גם בעיניי הרייך השלישי), בכדי לכתוב דיסרטציה לפיה הקראים אינם יהודים, ובכך הציל קהילה שלמה.
מרחק פסיעות בודדות ממנו טמון אדם שנוי במחלוקת - אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט של גטו ורשה, שנטל את חייו כיוון שלא יכול היה לעמוד בגזירה הנוראה לבחור 5,000 ילדים מילדי הגטו שיילקחו אל מותם. התאבדותו, כך אומרים הביאה לאקציה בה כמות כפולה של ילדים נלקחה מן הגטו. בחירות מסוג זה נעשו על בסיס יומי.
אחד הקשיים הגדולים ביותר, עבורי, היה לנסות ולהכיל את משמעות הדילמות האלה, ואת המבחנים הבלתי נתפסים שעברו היהודים בגטאות ובמחנות. האם ניתן לשפוט את צ'רניאקוב על הבחירה? שוב.... שאלות.
עוד בפגישות ההכנה של המסע הפצירה בנו מירית, שאת השאלות האלה יש לשאול במידה רבה של צניעות.
שאלות כמו מדוע לא התקוממו? מדוע לא ברחו? מדוע לא סירב צ'רניאקוב לקציני ה-S.S? או מדוע לא נענה להם... כל אלה הן שאלות, שעצם הגייתן מעלה עוד ועוד שאלות, וגם אותן יש לשאול באותה מידה של צניעות.
מול האנדרטה לזכרם של יהודי הקהילה התעוררה בי המחשבה על עולם בו התהפכו היוצרות.
אני זוכר שקראתי בספר, כשהייתי צעיר, על נער בגטו ורשה ועל חייו במחילות הגטו, אותן הכיר טוב מאת רחובותיה העיר, ועל מאמציו לספק מזון למשפחתו.
כילד אני זוכר את תגובתי התמימה לסיפור, אך כבר אז התפלאתי על כך שילד מוצא עצמו בעמדת המפרנס, הדואג להשרדות משפחתו.
היום, כשאני מבין (מעט) יותר את המציאות של אותם אבות שחששו שייחטפו אם יצאו לרחוב והסתתרו בביתם, משותקים מאימת חטיפה שכזו, יכולתי להתחיל להבין כיצד נשאבו הילדים אל הואקום שנוצר. אך שוב, מתוך תובנה אחת נולדות שאלות קשות אחרות.
איך אמא מביאה מביאה את עצמה לשלוח את ילדיה אל מחוץ לגטו, אל סכנת חיים?
איך אבא מסוגל להמשיך ולהסתתר כשבנו מסכן את חייו תחתיו?
שאלות נוספות שראוי שתשאלנה בצניעות, ושתשובות להן, אין גם לשטן.
היום הזה הסתיים לאחר ביקור קצר אחד בבית העלמין, ואולי בעצם הוא היה רחוק מלהסתיים.
את שעותיו הקטנות של הלילה ביליתי מול יומן המסע שלי, מנסה להעלות על הכתב את התחושות.
מבט חטוף ימינה ושמאלה מגלה חלקים בחלונות המטוס הצמודים זה לזה הודות לרצועות איזולירבנד חבלה, שמעלות את הדופק. לאחר הנחיתה, (והיתה נחיתה) הסביר לי איש צוות אוויר, שהיה חבר במשלחת, שזהו בכלל מטוס תדלוק אווירי. עכשיו ריח הדלק והצינור המוזר בחלקו האחורי של המטוס עושה מעט יותר שכל.
המטוס כל כך ישן, עד שלא ניתן היה להפעיל את המיזוג, כל עוד המטוס עדיין על הקרקע. יוליאן, איש צוות האוויר הסביר שזה קשור, איכשהו, לדחף המנועים. הפסקתי להקשיב בשלב הזה.
184 מדריכים, קצינים, נגדים, משפחות שכולות ועדה אחת מוצאים את עצמם בסאונה משותפת, ממתינים לאישור ההמראה המיוחל. (מי שמכיר אותי, יודע שהדבר האחרון שאני מייחל לו זה אישור המראה).
קצינה שהחלה מתקלפת מחולצת המדים שלה סיננה בין שפתיה :" מה זה הכבשן הזה?!" ופתאום, כמו הופעל מתג הטאקט, ראו עליה שהיא מתחרטת על בחירת המילים האומללה.
לאחר עיכוב של שעתיים בנתב"ג ו- 3.5 שעות ארוכות מדי באוויר, נחתנו בורשה.
אין זמן התאוששות. משדה התעופה יצאנו ישירות לבית העלמין היהודי הישן, והשעה היא שעת דמדומים.
אל בית העלמין עצמו נכנסנו בחשיכה מוחלטת. את דרכינו האירו הירח, מלווה באורות חיוורים, מהבהבים של טלפונים סלולריים. את הכוהנים השארנו בשערי בית העלמין, ואני תהיתי ביני וביני, האם יש אדמה בפולין עליה יכולים הכוהנים לדרוך? הרי פולין כולה היא בית עלמין אחד גדול של תרבות יהודית שנמחקה.
הרומנטיקנים שבינינו בוודאי ראו ערך מוסף בכניסה לילית לבית העלמין וקיוו שהחשיכה תעניק קסם מיוחד ותעצים את החוויה, אך לצערי חשתי אכזבה מכך שכמעט ולא ניתן היה לזהות את הכיתוב העברי על המצבות.
בכל זאת ניתן היה ללמוד משהו על הקהילה היהודית בפולין ועל חצי מיליון היהודים שחיו בורשה וסביבתה. מתוך הכתובות שהצלחנו לקרוא לאור התאורה הסלולרית החיוורת, ניתן היה ללמוד על קהילה תוססת, על אנשים משכילים ועל בתי כנסת שהיו ואינם, שהעדות האילמת היחידה לקיומם הוא תבליט על מצבה.
מרחק פסיעות בודדות ממנו טמון אדם שנוי במחלוקת - אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט של גטו ורשה, שנטל את חייו כיוון שלא יכול היה לעמוד בגזירה הנוראה לבחור 5,000 ילדים מילדי הגטו שיילקחו אל מותם. התאבדותו, כך אומרים הביאה לאקציה בה כמות כפולה של ילדים נלקחה מן הגטו. בחירות מסוג זה נעשו על בסיס יומי.
אחד הקשיים הגדולים ביותר, עבורי, היה לנסות ולהכיל את משמעות הדילמות האלה, ואת המבחנים הבלתי נתפסים שעברו היהודים בגטאות ובמחנות. האם ניתן לשפוט את צ'רניאקוב על הבחירה? שוב.... שאלות.
עוד בפגישות ההכנה של המסע הפצירה בנו מירית, שאת השאלות האלה יש לשאול במידה רבה של צניעות.
שאלות כמו מדוע לא התקוממו? מדוע לא ברחו? מדוע לא סירב צ'רניאקוב לקציני ה-S.S? או מדוע לא נענה להם... כל אלה הן שאלות, שעצם הגייתן מעלה עוד ועוד שאלות, וגם אותן יש לשאול באותה מידה של צניעות.
מול האנדרטה לזכרם של יהודי הקהילה התעוררה בי המחשבה על עולם בו התהפכו היוצרות.
אני זוכר שקראתי בספר, כשהייתי צעיר, על נער בגטו ורשה ועל חייו במחילות הגטו, אותן הכיר טוב מאת רחובותיה העיר, ועל מאמציו לספק מזון למשפחתו.
כילד אני זוכר את תגובתי התמימה לסיפור, אך כבר אז התפלאתי על כך שילד מוצא עצמו בעמדת המפרנס, הדואג להשרדות משפחתו.
היום, כשאני מבין (מעט) יותר את המציאות של אותם אבות שחששו שייחטפו אם יצאו לרחוב והסתתרו בביתם, משותקים מאימת חטיפה שכזו, יכולתי להתחיל להבין כיצד נשאבו הילדים אל הואקום שנוצר. אך שוב, מתוך תובנה אחת נולדות שאלות קשות אחרות.
איך אמא מביאה מביאה את עצמה לשלוח את ילדיה אל מחוץ לגטו, אל סכנת חיים?
איך אבא מסוגל להמשיך ולהסתתר כשבנו מסכן את חייו תחתיו?
שאלות נוספות שראוי שתשאלנה בצניעות, ושתשובות להן, אין גם לשטן.
היום הזה הסתיים לאחר ביקור קצר אחד בבית העלמין, ואולי בעצם הוא היה רחוק מלהסתיים.
את שעותיו הקטנות של הלילה ביליתי מול יומן המסע שלי, מנסה להעלות על הכתב את התחושות.
קשה להכיל את מה שאתה כותב ואין ספק שהתחושות שם כבדות בכמה מידות מעל תחושותי.
השבמחקביקור בבית קברות בכלל הוא סיפור לא פשוט, ובבית קברות שכזה בכלל אין על מה לדבר.
באירופה בתי הקברות היהודים לא מתוחזקים בהרבה מהפעמים ואי אפשר לראות את הכתוב על המצבות, כך אני יודעת מחיפוש של מצבות משפחתי בהונגריה.
מחכה לקרוא את המשך המסע...
ברוכה הבאה נעמה.
השבמחקדווקא המצבות בבית העלמין הזה מתוחזקות היטב וקריאות. הפספוס היחיד היה שעת הלילה שבה הגענו לשם. זו היתה רק תחילת המסע. ההמשך יעלה כאן בקרוב מאוד.
קראתי בעניין רב, גם רובה של משפחתי נספתה בשואה וגם השאלות הללו סקרנו אותי בעבר הרחוק. לקח קצת זמן להבין שלא ניתן היה אחרת, מלבד להגר לפניועם תחילת המלחמה וגם היה ברור מדוע ההתקוממיות שהיו אירעו על ידי בודדים ומאוחר מאוד, לאחר יאוש.
השבמחקמלבד העניין הרב בכתבות הללו, אני חייב לציין את איכות הכתיבה, קשה להעתיר שבחים כשעוסקים בנושא רגיש ומצער שכזה - אך איכות הכתיבה מכבדת את זככרם
תודה מקרב לב.
תודה רבה.
השבמחקאעדכן אותך עם העלאת יתר הפרקים ביומן.