מבורות המוות העלומים של יער לופוחובה, המשיך האוטובוס אל טרבלינקה, כשהוא נושא עליו אנשים דוממים, מהורהרים, שלראשונה במהלך המסע נתקלו במכונת ההשמדה הנאצית.
טרבלינקה...
הרבה חשש היה לי מלראות את המקום, לפני הנסיעה.
לפני הגעתנו לטרבלינקה, עשינו עצירה אחת מתוכננת בדרך בעיירה קטנה נוספת, בה עדת המשלחת, אסתר צמרי, הוסתרה על ידי משפחה מקומית. למרות הסיפור המבולבל, הנרגש, שנמשה מזכרונה של מי שהיתה פעוטה בת 3 באותם הימים, אפשר היה לחוש את חוסר האונים שליווה את שהייתה במסתורים המאולתרים שסיפקו לה.
את הסיפור השלימה בפולנית נרגשת וללא מעצורים, חסידת אומות העולם, שהסתירה את אסתר ומשפחתה המצומצמת.
מכל עבר במעגל שסביבה, קבלה הישישה מבטים של הערכה והוכרת תודה מלובשי המדים, והיא בחיוך ובגאווה גלויה הציגה בפנינו את מדליית חסידת אומות העולם ואת התעודה שקבלה מיד ושם.
המפגש המרתק עם חסידת אומות העולם, במיוחד לאחר שהתחלנו להבין יותר מה התרחש שם בזמן המלחמה, העלה את השאלה הבלתי נמנעת, והמטרידה במיוחד - האם הייתי אני נוהג כמוה? גם במחיר העמדת משפחתי בסכנה?
טרבלינקה
שוב, "אין" אחד גדול. לא נותר דבר וחצי דבר שיעיד על כך שטרבלינה היתה קיימת במקום בו דרכנו.
לא פסי רכבת, לא גדרות, לא בורות, לא מגדלים ולא מבנים. דבר לא נותר ממה שהיה הגדול מבין מחנות ההשמדה שהוקמו במבצע ריינהארד (בלזץ, סוביבור, מאידנק וטרבלנקה).
במקום בו כנראה עמד המחנה, ניצבת היום אנדרטת אבן גדולה וחסרת ייחוד, וסביבה, 17,000 אבנים בגדלים שונים, ומרקמים שונים, המייצגות 17,000 קהילות, מהן הגיעו 870,000 הנספים במחנה.
מספרים שאומרים הכל, ולא אומרים דבר.
זהו המקום לומר שבמהלך המסע, השתנתה השפה. המונחים "שואה", "רצח עם", "6 מליון קורבנות", "מליון וחצי ילדים"
כל אלה התחלפו בסיפוריהם של פרטים, בדילמות קטנות וקשיים קיומיים של יום יום. הנחת העבודה היתה, שלא ניתן להכיל את משמעות המספרים האלה, ומתוך הבנה שהזוועות היו של פרטים עוד בטרם הפכו לאירוע לאומי. שיח במונחים כוללניים כאלה מרחיק אותך מהבנת היקפה האמיתי של הטרגדיה.
אבן אחת בטרבלינקה, לא נושאת שמה של קהילה. זוהי אבן רחבה וכהה, שחציה טמון באדמה ועל חציה האחר, הגלוי לעין, שמו של אדם אחד. סביב האבן מונחים פרחים שייבשו מביקורי עבר, נרות זיכרון שכבו, ואבנים קטנות מונחות על האבן וסביבה, כשעל חלקן הקדשה לאדם מיוחד.
על האבן חקוק שמו של יאנוש קורצ'אק, כך, בשם שהיה מוכר יותר לרוסים ולפולנים (וגם לנו). בקטן יותר, מתחת לשם העט, נכתב שמו האמיתי - הנריק גולדשמיט, והוא זה ששוכב שם באדמת טרבלינקה עם תלמידיו.
אני מודה, שוב, שחששתי להגיע לטרבלינקה. בעיקר לאחר שקראתי עדויות מתוך משפט דמייניוק, אבל ה"אין" הזה מנכר ומרחיק כל רגש.
סערת הרגשות בנושא טרבלינקה עלתה דווקא בסוף היום, כשהתכנסנו כולנו לשיחת צוות.
קצין מילואים מן הצוות טען שבעיניו, אנדרטת הבטון שבטרבלינקה היא לא יותר מאנדרטת ניצחון גרמנית ולבטח אינה אנדרטת זיכרון יהודית.
צריך לזכור שאת האנדרטה בנו הרוסים, לאחר המלחמה, ועבור הפולנים היתה זו כנראה סיבה מספיק טובה שלא לפקוד את המקום, שהרי זהו עניין של היהודים מול הגרמנים...
"אם כוונת הרייך השלישי היתה להכחיד את התרבות היהודית במזרח אירופה, הרי שאת מטרתם זו הם השלימו" המשיך את הטיעון הקשה. לימים, כשהזיכרון יעומעם והשואה תהיה בגדר שמועה הסטורית על רוע בלתי אפשרי, ניתן יהיה בקלות להסתכל על האנדרטה ולפרשה כאנדרטת נצחון גרמנית על הקהילה היהודית.
ולמרות הכל, ענו לו, חברים נסערים - אי אפשר לומר שהרייך ניצח, שהרי אנחנו כאן והרייך הוא כתם בהסטוריה האנושית, ואנחנו עדות חיה להמשכיות התרבות היהודית.
קשה לא להבין מהיכן מגיע הטיעון שלו, אי אפשר לומר שהיה כאן ניצחון יהודי, על אף קיומה של מדינת ישראל. במיוחד לאחר שלמדתי על העושר (ולאו דווקא כלכלי) של הקהילה היהודית בפולין. התרבות היהודית בישראל אינה המשכיות של זו שנמחקה. היא אחרת, שונה, מיוחדת בפני עצמה, אך היא איננה דומה לזו שאבדה.
טרבלינקה...
הרבה חשש היה לי מלראות את המקום, לפני הנסיעה.
את הסיפור השלימה בפולנית נרגשת וללא מעצורים, חסידת אומות העולם, שהסתירה את אסתר ומשפחתה המצומצמת.
מכל עבר במעגל שסביבה, קבלה הישישה מבטים של הערכה והוכרת תודה מלובשי המדים, והיא בחיוך ובגאווה גלויה הציגה בפנינו את מדליית חסידת אומות העולם ואת התעודה שקבלה מיד ושם.
המפגש המרתק עם חסידת אומות העולם, במיוחד לאחר שהתחלנו להבין יותר מה התרחש שם בזמן המלחמה, העלה את השאלה הבלתי נמנעת, והמטרידה במיוחד - האם הייתי אני נוהג כמוה? גם במחיר העמדת משפחתי בסכנה?
טרבלינקה
שוב, "אין" אחד גדול. לא נותר דבר וחצי דבר שיעיד על כך שטרבלינה היתה קיימת במקום בו דרכנו.
לא פסי רכבת, לא גדרות, לא בורות, לא מגדלים ולא מבנים. דבר לא נותר ממה שהיה הגדול מבין מחנות ההשמדה שהוקמו במבצע ריינהארד (בלזץ, סוביבור, מאידנק וטרבלנקה).
במקום בו כנראה עמד המחנה, ניצבת היום אנדרטת אבן גדולה וחסרת ייחוד, וסביבה, 17,000 אבנים בגדלים שונים, ומרקמים שונים, המייצגות 17,000 קהילות, מהן הגיעו 870,000 הנספים במחנה.
מספרים שאומרים הכל, ולא אומרים דבר.
זהו המקום לומר שבמהלך המסע, השתנתה השפה. המונחים "שואה", "רצח עם", "6 מליון קורבנות", "מליון וחצי ילדים"
כל אלה התחלפו בסיפוריהם של פרטים, בדילמות קטנות וקשיים קיומיים של יום יום. הנחת העבודה היתה, שלא ניתן להכיל את משמעות המספרים האלה, ומתוך הבנה שהזוועות היו של פרטים עוד בטרם הפכו לאירוע לאומי. שיח במונחים כוללניים כאלה מרחיק אותך מהבנת היקפה האמיתי של הטרגדיה.
אבן אחת בטרבלינקה, לא נושאת שמה של קהילה. זוהי אבן רחבה וכהה, שחציה טמון באדמה ועל חציה האחר, הגלוי לעין, שמו של אדם אחד. סביב האבן מונחים פרחים שייבשו מביקורי עבר, נרות זיכרון שכבו, ואבנים קטנות מונחות על האבן וסביבה, כשעל חלקן הקדשה לאדם מיוחד.
על האבן חקוק שמו של יאנוש קורצ'אק, כך, בשם שהיה מוכר יותר לרוסים ולפולנים (וגם לנו). בקטן יותר, מתחת לשם העט, נכתב שמו האמיתי - הנריק גולדשמיט, והוא זה ששוכב שם באדמת טרבלינקה עם תלמידיו.
 |
| "אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם" יאנוש קורצ'אק 1878-1942 |
סערת הרגשות בנושא טרבלינקה עלתה דווקא בסוף היום, כשהתכנסנו כולנו לשיחת צוות.
קצין מילואים מן הצוות טען שבעיניו, אנדרטת הבטון שבטרבלינקה היא לא יותר מאנדרטת ניצחון גרמנית ולבטח אינה אנדרטת זיכרון יהודית.
צריך לזכור שאת האנדרטה בנו הרוסים, לאחר המלחמה, ועבור הפולנים היתה זו כנראה סיבה מספיק טובה שלא לפקוד את המקום, שהרי זהו עניין של היהודים מול הגרמנים...
"אם כוונת הרייך השלישי היתה להכחיד את התרבות היהודית במזרח אירופה, הרי שאת מטרתם זו הם השלימו" המשיך את הטיעון הקשה. לימים, כשהזיכרון יעומעם והשואה תהיה בגדר שמועה הסטורית על רוע בלתי אפשרי, ניתן יהיה בקלות להסתכל על האנדרטה ולפרשה כאנדרטת נצחון גרמנית על הקהילה היהודית.
ולמרות הכל, ענו לו, חברים נסערים - אי אפשר לומר שהרייך ניצח, שהרי אנחנו כאן והרייך הוא כתם בהסטוריה האנושית, ואנחנו עדות חיה להמשכיות התרבות היהודית.
קשה לא להבין מהיכן מגיע הטיעון שלו, אי אפשר לומר שהיה כאן ניצחון יהודי, על אף קיומה של מדינת ישראל. במיוחד לאחר שלמדתי על העושר (ולאו דווקא כלכלי) של הקהילה היהודית בפולין. התרבות היהודית בישראל אינה המשכיות של זו שנמחקה. היא אחרת, שונה, מיוחדת בפני עצמה, אך היא איננה דומה לזו שאבדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה