יום שלישי למסע 'עדים במדים'

גטו ורשה

אני צועד ברחובות שהיו פעם גטו ורשה, ומה שאני רואה, מעט מבלבל.
הבתים צבעוניים, פסטליים, ועומדים על תילם, בניגוד גמור לאפרוריות שלה ציפיתי.
אולי אלה הסרטים והתמונות בשחור - לבן שמטעים, ואולי הפולנים החליטו (ובצדק מבחינתם) להוסיף קצת צבע לאפור.

לולא האבנים, עליהן מוטבעים שמות גיבורי התרבות והמחתרת של גטו ורשה, אבנים שיוצרות את "נתיב הגבורה", אפשר בקלות היה לטעות ולחשוב שמדובר בעוד שכונת פועלים רגילה בעיר.

בקצה נתיב הגבורה, או לפחות בקצה הנתיב אותו ראינו, כפסע ממיקומו של הבונקר של מרדכי אנילביץ ואנשי "איל", ישנה רחבה גדולה ובמרכזה אנדרטה שעליה דמויות נושאות נשק לצד נשים, ילדים וקשישים הזועקים לעזרה. ניסיון להכיל את סיפור הגטו כולו באנדרטה אחת.

ממול האנדרטה, בקצה האחר של רחבת המסדרים, פועלים פולנים מקימים מוזאון שיוקדש לשימור הזיכרון היהודי של גטו ורשה. הלמות הפטישים לא חדלו, גם כאשר הושמע הקדיש, ועוברי אורח פולנים המשיכו את צעידתם מבלי להסיט מבט אל משלחת חיילי צה"ל הערוכה שם בשלשות, מול האנדרטה, גם כשברקע נשמעה תפילת "אל מלא רחמים".
כנראה שהמקומיים כבר רגילים לטקסים האלה, הם הרי מתקיימים שם כל שבוע, והפכו לחלק מהנוף, אבל בכ"ז, עולם כמנהגו נוהג, ולא עוצר מלכת.

מאידנק

מחנה הריכוז, שהפך לימים למפעל השמדה.
בניגוד לטרבלינקה, מחנה מאידנק קיים. הצריפים קיימים, המקלחות, הגדרות, המגדלים, המשרפות ותאי הגזים. הכל קיים ומוחשי עד כאב.

בניגוד לטרבלינקה, המחנה לא נסתר מן העין. הוא גלוי וממוקם על הכביש הראשי, כאילו היתה זו אמירה של הגרמנים, שסופם של מתנגדי המשטר יהיה במחנה שכזה.
שורות הבתים האחרונות של העיר לובלין נושקות לגדר ההיקפית של המחנה והקרבה הזו מקפיאה את הדם ומרתיחה אותו בעת ובעונה אחת.

עד אותו בוקר, הצלחתי להקל בחומרת מחדלם של העומדים מנגד, אולי מתוך מתן ספק, שאולי לא ידעו. כאן במאידנק, לא ניתן עוד להסתתר מאחורי הספק ומאחורי מסך של בערות. אם בטיקוטין הצלחתי להפנים את הפחד של המשפחה הפולנית לסכן את עצמה בעבור גורל לא ידוע של יהודי, הרי שבמאידנק גורל היהודי היה ברור כשמש. לא ניתן היה להסתתר מאחורי אי הידיעה, במיוחד כאשר אתה מנגב בבוקר יום שבת את הפיח היהודי מתריסי החלון, בזמן שאתה צופה במפעל המוות המעשן.

המפה שלנו למאידנק הוא ספרה של הלינה בירנבאום "החיים כתקווה", ומסלולנו, הוא מסלולה שלה, מרגע שחצתה את שערי המחנה, דרך הרגע הנורא בו איבדה את אמה, ועד לשחרורה מהמחנה.

את אמה, איבדה הלינה כבר בשלבים המוקדמים, כיוון שלא רצה מהר מספיק, ואמה, התקדמה עם חסרי המזל שהמשיכו ישירות אל תא הגזים, בעוד שקבוצתה של הלינה נשלחו לצריף המקלחות הסמוך ומשם אל המגורים.

במאידנק, כמו במחנות השמדה אחרים, אינך יודע מה טוב יותר. מהר יותר? לאט יותר? ימין? שמאל?
היטיבה לתאר זאת ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולניה, זוכת פרס נובל שכתבה כך:

כל מקרה/ ויסלבה שימבורסקה

יכול היה לקרות, חייב היה לקרות.
קרה מוקדם מדי, מאוחר מדי.
קרוב יותר, רחוק יותר, קרה, לא לך.

ניצלת כי היית ראשון, ניצלת כי היית אחרון.
כי לבדך, כי אנשים.
כי לשמאל, כי לימין.
כי ירד גשם, כי נפל צל.
כי שרר מזג אויר שמשי.

מזל שהיה שם יער, מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, וו, קורה, בלם, מסגרת, סיבוב,
מילימטר, שנייה.
מזל שקש צף על המים.

בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי כן.
מה היה לו יד, רגל, בצעד אחד, כחוט השערה, מצירוף מקרים.
ובכל זאת הנך? הישר מן הרגע שעודו פעור?
ברשת היה חור אחד ואתה דרכו?
אינני חדלה מלהשתאות, להאלם.
הקשב כמה מהר פועם בי ליבך.
_________________________________________


אני כורע, בוכה על הדשא הירוק, מחוץ לתאי הגזים במאידנק, והאויר מסרב למלא את ריאותיי, ומבלי משים ידי חופנת רגבי עפר.
מתוך העשב הירוק פורחים פה ושם פרחים סגולים, ואני חושב לעצמי, אין מקום לפרחים במאידנק, אבל הם ישנם שם.
זהו רגע השבירה הראשון שלי במסע, ואחריו, תעלת הדמעות שלי כבר לא היתה חסומה עוד.

אני מרים את עיניי, ומבעד לדמעות, אני רואה ילד פולני, אפרוח צהוב שיער, משחק בכדור בחצר ביתו, הגובל בגדר ההיקפית של המחנה.

אני רוצה לחשוב "באיזו זכות?!" אבל לא מצליח.
לראשונה מן הרגע שחציתי את שעריו העצובים של מאידנק, מתגנב לשפתי חיוך מר, ואני מרגיש גאה שגם כאן, במקום שבו רגבי העפר שבידי זועקים "נקום אותנו", אני רואה רק ילד... וכדור.

מקום של ניגודים הוא מאידנק.
חדר שנועד לחיטוי הגוף ממזיקים ומבטיח חיים, חולק קיר משותף עם חדר אחר שתכליתו היחידה היא רצח.
מקום בו החורף כה עז והקור כה מקפיא, אך ברור לך שהמבנה החם ביותר במחנה הוא זה שאינך רוצה להגיע אליו.
ברור לך שתעדיף את כאבן הצורב של כוויות הקור על פני חומו של הכבשן, אותו לא תחוש לעולם.

והקרמטוריום הנורא הזה, שבו נעשית מלאכתו של המשחית, חלונותיו פונים אל הצפון ודרכם ניבטת כנסייה. בית האלוהים.
מקום בו ילדים צהובי שיער משחקים בגינתם ומקום של יהודים בגיל דומה שלא ישחקו עוד, ושילדותם נגמרה זה מכבר.

את השיר "אפר ואבק" כתב יעקב גלעד, כמכתב לאימו, הלינה בירנבאום, שהתעקשה לשוב ולראות את מאידנק, שנים רבות לאחר ששוחררה ממלתעותיו.

אפר ואבק/ מילים: יעקב גלעד לחן: יהודה פוליקר

יום אביב, ריחות לילך,
בין חורבות העיר שלך.
יום יפה לדוג בנהר,
בתוכי הלב נשבר.

שם היתה ואינה,
ילדותך, אשה קטנה.
אנשים שאיש לא מכיר,
אין אפילו בית שיזכיר.

ואם את נוסעת,
לאן את נוסעת?
הנצח הוא רק אפר ואבק.
לאן את נוסעת?
לאן את נוסעת?
שנים, וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל, יהיה לך קר,
כסף כיס, גביש סוכר.
אם יהיו קשים הימים,
הזכרי בי לפעמים.

ואם זה עוד מסע נואש,
אל הצריף, אל המגרש.
במסילת העיר הישנה,
איש לא יחכה בתחנה.

ואם את נוסעת....

מי ימתיק לילותייך?
מי יקשיב לבכייך?
מי ישמור צעדייך
בדרכך?

לאן את נוסעת...?
קחי מעיל.
יהיה לך קר...