מדורת השבט בחסות "אלקטרה"...הגיעו מים עד נפש

הפוסט הבא הוא בחסות אלקטרה. אלקטרה, כי קפיטליזם זה הכי, אחי.
מי שהיה לאחרונה בהיכל נוקיה מכיר את הפגזת הפרסומות והחסויות חסרת הרחמים וחסרת הגבולות הניתכת על קהל האוהדים השבוי.

"There was definite cupping there" אתה חושב לעצמך, לאחר הבידוק הבטחוני שבכניסה, הגובל בהטרדה מינית,  וחושב שהרע מאחוריך, ושמעתה, הכי גרוע שיכול להיות, הוא שצ'אק אידסון יתפוס יום רע ומכבי תפסיד. אז צ'אק אכן תפס יום רע, אבל מכבי ניצחה, ובכל זאת אתה מרגיש צורך עז למקלחת, שתנקה ממך את נשורת הקפיטליזם ואת זיכרון הבידוק ההוא :).

אלו שחווית חיפוש החנייה בתל אביב גרמה להם להגיע למשחק שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה ("מתי אמרת לבוא?... 19:00?") נהנו משעה נוספת של פרסומות וחסויות, המתנגנות ככל הנראה בלופ אינסופי בהיכל. אני משוכנע שגם עכשיו, כשאין איש בהיכל, עדיין יושב לו הכרוז ומדקלם חסויות לכסאות הריקים (כרוז, כמו עץ שנופל ביער כשאיש לא רואה, עדיין עושה רעש.)

                                 יד אליהו (אפילו את זה לקחו לנו)

הפסקה הבאה היא בחסות "בצבוצים", כשבא לך לבלבל ת'ביצים - קח בצבוצים!.
אז עברת בשלום את הבידוק ומיד קיבלת שלושה פלאיירים למוצרי חשמל וחטיפים, שניים מהם אתה צריך לגרד ולחשב חישובים מתמטיים, שקשורים איכשהו לגובה של דיון תומאס, כדי לזכות בחבילה של חטיפים שיקצרו לך את התור לצינתור.
מישהו אמר לי פעם שפלאייר זו הדרך של המפרסם להגיד: "קח. זרוק את זה אתה..."

אתה מתיישב על הכסא שלך, שהוא בחסות מוטי כסאות, המרענן הרשמי של הישבן שלך, ומחכה לך חוברת המשחק. טוב בואו נקרא לילד בשמו - חוברת פרסומות בחסות מכבי (...אלקטרה, פיליפס, משה אינסטלטורים) תל אביב.
בין מאות הפרסומות מצאנו, לא תאמינו, תשבץ. מפלט שפוי מהתקפת הפרסומות.
הגדרה 7 מאוזן: "נותנת החסות של מכבי ת"א מימי הורדוס ועד 2007" (4 אותיות מתחיל ב"לכו קיבינימט!")

שריקת הפתיחה המיוחלת הגיעה ואתה חושב לעצמך "זהו. מעכשיו, כדורסל". איזה אופטימי אתה... סחטיין.
אתה מזהה בזווית העין את הבודק הבטחוני שלך בקרבת הפרקט ויודע מה משמעות הדבר: עוד מעט "פסק זמן טלוויזיה" וזה זמנן של העובריות של ילנה שקר כלשהו ואנה משהו-סקי לקפצץ על המגרש בלבוש צמוד כחסם עורקים. המעודדות של מכבי.
הפעם השערוריה הגיעה לשיא.
למגרש החלו לזרום ילדות בלבוש חלבניות הולנדיות (אדומות?! במשחק של מכבי) ואחת בתחפושת של פרה (טוב, לא בטוח שזו היתה תחפושת. ו...לא... לא יכולתי להתאפק עם ההערה הזו). ברקע הפסקול המוכר מהפרסומות של מולר (נו מוצרי החלב האלה שאף אוהד מכבי לא יקנה יותר בחיים!).
לקהל זה הספיק.
11,000 (פחות אחת ששאלה אותי על מה כולם כועסים, ואחד שהצוואר שלו היה תפוס מכדי להראות כל סוג של תמיכה או מחאה) עמדו על הרגליים ושאגו בוווווו אחד גדול לפארסה. די! מספיק! המעודדות לא נועדו למכור לנו כלום חוץ מסקס!
מיד לאחר המופע המביש שאגו יציעי האוהדים הפנאטיים : "לא רוצים אדום במכבי". כי קפיטליזם לא יכול להיות אדום.
לזכותן של הבנות המסכנות, הן לא ברחו מהמגרש בפחד, אלא השלימו את כל הפרסומת עד סופה. כנראה שהפחד ממולר גדול יותר מפחד הקהל.

"זה הכל דריקס אשם" הכריז היום אחי הגדול. נו, הנה יש לנו אשם לרוע, בדיוק כמו גולדברג ב-"1984".
דריקס לא המציא את תרבות החסויות והפרסומות, ולא את הקפיטליזם. ואם תשאלו את שמעון מזרחי, הרי שדריקס לא עושה מספיק, כי על המצח של דריק שארפ, ועל הקרחת המתרחבת של גור שלף, יש עדיין מקום לקעקוע של חסות.

סיכום (בחסות "ניג'סים נמאסתם").
בפעם הבאה שאני אצטרך מוצר חשמלי אני אוודא שזה לא יהיה של אלקטרה (הפרסומת של טורנאדו יותר טובה), ואפילו אם זה יקח לי חצי שעה יותר, אני אפתח בורג עם מזלג ולא אשתמש במברג פיליפס (כן... שמענו עלייך קשקשן.)

בין הליבידו לסרט הקפטן

זהו, זה סופי. זה כבר תוקן בויקיפדיה ואת הנעשה אין להשיב.
פאביו קאפלו זימן את ג'ון טרי לשיחה צפופה בה בישר לו, שנלקח ממנו סרט קפטן נבחרת אנגליה.
מה?! נפלנו על השכל?!

גילוי נאות, אני במיעוט. 77% מהנשאלים הבריטים חושבים שתפקיד קפטן הנבחרת הוא תפקיד של דוגמא ומופת לנוער ו....אאאאאפפפפפפצ'ייייייי.... סליחה. אתם כבר מכירים את האלרגיה שלי לבולשיט.
מדובר בכדורגל. זוכרים? הקבוצה שמנצחת היא זו שכובשת יותר שערים. השחקנים בה הם לרוב נהנתנים שנולדו עם שליטה בכדור, שמכניסה לחשבון הבנק שלהם את מה שאלברט איינשטיין לא יכול היה להרוויח בשלושה מחזורי חיים, עם כישוריו המוגבלים.
תפקיד הקפטן הוא להניע את השחקנים על המגרש, להתבכיין לשופט, והמעטים ברי המזל - להניף גביע.
איך קרה שהתבלבלנו, ואנו מקשרים את סרט הקפטן עם איכותיות מוסריות של חסידי אומות העולם? איזו צדקנות מלאכותית מגוכחת.
איך קרה שג'ון טרי משלם בתפקידו כמנהיג הקבוצה בגלל הליבידו המוגדל שלו? האם כך תובע ווין ברידג' את עלבונו חזרה? אם כך, למה המוסר הכפול? מדוע הוא יכול להמשיך לשמש כקפטן צ'לסי, בה משחק בריד'ג הפגוע?

אין שמח ממני על שסרט הקפטן שב לשחקן יונייטד, מאז עזב הסרט את זרועו של בקהאם (עוד אחד עם עץ על שמו ביער ירושלים), אבל איך מסבירים צדקני הממלכה הבריטית את העברת סרט הקפטן ללא אחר מאשר ריו פרדיננד?? אותו פרדיננד שבילה חודשים ארוכים מחוץ למגרשים על פרשיית ההתחמקות מבדיקת הסמים, אותו פרדיננד שמעורב חדשות לבקרים בתקריות אלימות על המגרש ומחוץ לו. מה זה חשוב? הציבור רוצה דם, ודם הוא יקבל.

והנה קצת פרופורציות. מתוך 3 הבחירות האלה, במה הייתם בוחרים?
                                                  סרט הקפטן

הדיבר העשירי 

או... החברה של ווין ברידג'

מזל שלא תפסת סוס...

כבר כמה שבועות שיש לי שותף בבית.
זה הגיע די בהפתעה, אבל פתאום גיליתי שאני מבשל לשניים, קונה פירות לשניים, מנקה אחריו, והוא? כלום!
לא ביקשתי שישתתף בשכר הדירה, לא שיטפל בגינה, המינימום שביקשתי הוא שימתן קצת את הקולות שהוא משמיע בלילה.
כבר כמה שבועות שיש לי עכבר בבית.

ביום חמישי החלטתי שאנחנו צריכים להפרד, וכיוון שאני הייתי שם קודם (אני חושב... מה תוחלת החיים של עכבר מצוי?) זה רק הוגן שהוא זה שיאלץ לעזוב.
עכברים לא מבינים רמזים עדינים (כשמישהו רודף אחרי עם מטאטא, זה נחשב בעיניי רמז עדין) ולכן ויתרתי גם על שיחה בוגרת של "יחסינו לאן?" והחלטתי לעבור לאמצעים דרסטיים.

מדף מלכודות העכברים בהום סנטר נראה כמו מחסן מכשירי העינויים של המארקיז דה סאד (בלי הקונוטציות המיניות... זה עכבר למען השם!). כל המלכודות נועדו לעשות את העבודה בצורה יעילה.
יש את מלכודת הקפיץ הקלאסית שסירבתי בתוקף לקנות. העכבר הזה אולי אכל לי את האפרסמונים, אבל זו לא עבירה שעונשה מפרקת שבורה. אחריה הציע לי המוכר הסאדיסט את מלכודות הדבק העדינות למראה. ידעתי שאם אני אקנה אותן ואתפוס את הממזר הקטן, לא יהיה לי הלב להטביע אותו כמו שכתוב על גבי האריזה.

"יש משהו אחר?" שאלתי.
המוכר נתן בי מבט מוזר, כאילו שהוא מקפק בגבריות שלי והציע לי את מלכודת המתכת הננעלת.
"או! מצויין. בידיוק מה שאני מחפש!"  חייכתי. ואז, כאילו חזר בו אמונו במין הגברי, הוא מלמל "יותר נוח להטביע אותו ככה, וזה גם רב שימושי".
...סאדיסט... חשבתי לעצמי, לקחתי את המלכודת והסתובבתי לכיוון הקופות.
"בחורצ'יק!" צעק לי האינקוויזיטור "שים במבה במלכודת! הם לא יכולים להתעלם מזה"
המשכתי ללכת עם חיוך מנצח. במבה?! עכשיו תורי היה לפקפק בגבריות שלו.

התחנה הבאה היתה המכולת השכונתית. מה?! אין לי במבה בבית...

הנחתי את המלכודת במקומה והרגשה עתיקה של צייד ממוטות עברה בי. בחיי. ציד זה ציד.
בבוקר למחרת מיהרתי לבדוק את המלכודת, אך אבוי, אפילו לא נגיסה. זה התחיל להזכיר לי את ימי הדייג העליזים.
החלטתי שסבלנות היא מידה חשובה לצייד.

כשחזרתי אתמול בלילה הביתה, הממזר הקטן כבר היה במלכודת.
כן!! אני, הצייד הגדול, ניצחתי.
מבט אחד בעיניים השחורות הבולטות של העכברון שבמלכודת גרם לי להזכר באבא שלי וביום בו תפס חולדה במלכודת.
גם לאבי לא היה הלב להרוג את המכרסם, אז הוא נסע, לקול לעגם של כולם ליער חולדה לשחרר את החולדה שם. כן... כן... יער חולדה.
למחרת כשסיפר את הסיפור לחבריו לעבודה, צחק עליו חבר ואמר: "טוב שלא תפסת סוס.... היית נוסע עד סוסיא לשחרר אותו".

אז השעה  היא כמעט 4:00 לפנות בוקר ואני עם מלכודת ועכבר נוסע לכיוון השדות של רשפון לשחרר את השבוי שלי.
ככה, חשבתי, אם השדות לא יתאימו לו, אולי יעדיף את עשירי רשפון על פני.

קטנה...

בדקתי בכל ספרי דיני הראיות וסדר הדין האזרחי, ולא מצאתי שום מקום שבו כתוב שנחתום לא יעיד על עיסתו.
על אחת כמה וכמה אם זו עדות עויינת!
השועל רושם עוד ניסיון כושל לאפות חלה...

הייתי בחופשה בפנדורה... אתם חייבים לבקר שם.

אני רוצה להתחיל את הפוסט הראשון שלי לשנת 2010 בהתנצלות על ההיעלמות הארוכה (יחסית) שלי.
גיליתי שכתיבה היא לחלוטין לא עניין של זמן. זמן, כמו שחלקכם יודעים, יש לי בשפע (בין מילואים לישיבת עסקים לקראת המיזם החדש שלי).
השבועיים האחרונים סיפקו לי לא מעט נושאים לכתיבה, וייתכן שעל חלקם עוד אכתוב מאוחר יותר. ראיתי דברים ביהודה ושומרון שהכניסו לפרופורציה תפיסות שהיו לי בעבר, על האנשים שם, על האיזור, עלינו ועליהם.
ראיתי את מנצ'סטר יונייטד מפסידה לנמסיס מימים עברו - לידס השנואה, במשחק שהדרמה קווין אבי מלר כינה "אפי" (ואני מסכים).
ראיתי את מכבי ת"א והליגה האירופית שוקעות לרמה מביכה, בצל העננה על יושרת התארים שזכתה בהם מכבי בישראל.. שמעתי כמוכם את חילופי המהלומות בינינו לבין הטורקים, ונחרדתי כמוכם נוכח האסון בגן העדן של האיטי.
הכל שם עדיין, לא הכל שקע.

בסוף, מה שגרם לי לחזור ולכתוב היה משהו אחר. סוג של אסקפיזם שתמיד היה המפלט שלי, בעצם מאז שלמדתי לקרוא.
פנטזיה.

הפוסט הבא ידבר על הסרט "אוואטאר". מי שלא ראה, ומפחד מספוילרים בפוסט הזה, צודק. שילך לסרט (זו תהיה ההמלצה בסוף הפוסט) ואם ירצה, שיחזור לכאן ויקרא מה חושב השועל על הביקור שלו בפנדורה.

חלק ראשון - על המלצות וציפיות

הרבה באאאז היה סביב הסרט לפני היציאה שלו לשוק, ואפילו יותר לאחר שיצא. התגובות נעו בין התלהבות לבין קריאות נאצה בפייסבוק כנגד קמרון, הבמאי, ומחאות על זלזול באינטיליגנציה...
אני חושב שאם מגיעים לסרט עם עיניים חשדניות, כל פגם קטן יבלוט, כי ככה זה כשמחפשים. סרט כמו אוואטאר צריך לקבל כחוויה חדשה, להינות מהטכנולוגיה ולא להיות עסוק כל הזמן בחיפוש פולני אחרי הפגמים שבו.
היו מי שטענו שהסרט היה ארוך מדי, מייגע. בשבילי הסרט זרם והייתי עסוק בלחקור את העולם החדש דרך עיניו של הגיבור, ולא הרגשתי איך הזמן חלף, מהר מדי.
אז המלצות כמו המלצות כדאי לקחת בערבון מוגבל, כן, גם את שלי. וציפיות כמו שלמדתי, יש רק על הכריות, אז עדיף להגיע בלעדיהן. אז לכו ותשפטו בעצמכם, כי תרצו או לא, זה העתיד של הקולנוע והטלוויזיה וזה נחמד לראות שאנחנו מסוגלים להפיק גם משהו חיובי בטכנולוגיה שלנו.

חלק שני- עלילה

בשביל אחד שגדל על סי.אס. לואיס וסיפורי נרניה, ג.ר.ר טולקין ועלילות הארץ התיכונה, ותיבל קצת בספרים של אסימוב וסילברברג, כל הרעיון של רוכבי דרקונים, ועולמות זרים, שבהם האדם הוא לפעמים רק מטרד, ולקסם יש מקום של כבוד, היה לי קל יותר לעכל את המוזרויות של פנדורה.
העלילה באוואטאר, כמו בספרים וסרטים רבים שקדמו לו, עוסקת במחול האינסופי של מלחמת בני האור בבני החושך. הצרכים של הטוב והרע משתנים מסיפור לסיפור, וכאן קמרון לועג לקפיטליסט "הרע" המחפש אחר החומר הקרוי UNOBTANIUM.
בסה"כ, אין חורים גדולים מדי בעלילה, ואם היו, צריך לתת מעט חופש לפתרונות  יצירתיים לבעיות יצירתיות, ואני אנסה להסביר בדוגמא ממקום קצת אחר.
אתם בוודאי זוכרים את סדרות STARTREK הישנות והטובות (על כל הדורות וסדרות הלווין שלהן). שם גיבורנו, קפטן קירק נתקל בבעיה. הוא נכנס לענן וורקטס כשמאחוריו ספינות רומולאן עויינות. ההייפר דרייב שלו תקול ולקראת סוף הפרק, בדיוק כשהקרדיטים כבר לוחצים שהגיע זמנם, מגיע סקוטי, הצ'יפ, ומסיט כוח מהדפלקטור הקדמי כדי להניע את ההיפר דרייב והאנטרפרייז חומקת מעוד מצב מסוכן. טוב הבנתם את העניין. מטופש להפליא אבל ישבנו לראות את הסדרות האלה באדיקות למרות הכל.
באוואטאר לא נכנסו לפינות רבות כאלה. שמרו על העלילה פשוטה ובסיסיות, וזה הצליח בעיניי.
בעניין המקוריות, יש לי רגשות מעורבים. מצד אחד, לבנות עולם חדש כזה, שבנוי אחרת ממה שאנחנו רגילים ושלא ראינו בעשרות סדרות של מדע בדיוני, זה לא עניין פשוט. שם קמרון הצליח בצורה מרשימה.
בכל זאת קמרון לא הצליח לחמוק מכמה קלישאות שמקורן בעולם שאנחנו מכירים טוב מדי.
קמרון לא הצליח להשתחרר מכל הסטריאוטיפים האינדיאנים כשיצר את השבטים שלו בפנדורה, אבל איכשהו השאמאן השבטית בניגוד ליתר השבט שלה, הצליחה לפתח מבטא ג'מאייקני, כיאה לשאמאן. זה ממשיך בנאום חוצב הלהבות של גיבורנו מול אחד השבטים הכחולים וזה נשמע לי מעט יותר מדי דומה לזה:

(החלק המעניין מתחיל  38 שניות בתוך הוידאו)
שימו לב שאפילו הצבע הכחול כאן הוא מוטיב חוזר :)

והנה עוד דוגמא קטנה מאותו סרט:


ולמרות הביקורת הקטנה, הנה עוד נקודה לטובתו של קמרון, שהצליח להתגבר על הצורך העז של במאים להכניס דמות משנה קומית מגוחכת שתתמוך בגיבור שלו (כולנו מכירים אותה בתחפושות שונות - החמור ב"שרק", סטיבן האירי ב"לב אמיץ" והרשימה עוד ארוכה), וזה הישג בעיניי.
ועוד משהו...
הליהוק של סיגורני וויבר האלמותית, בעיניי, הוא גאוני. מעבר לזה שלא החלטתי איפה היא יותר מרשימה כאנימציה או כבשר ודם, פשוט אין שחקנית שתרצה לראות יותר יוצאת מתוך תא סגור בחללית. אולי זה רק אני.... :)

חלק שלישי - רואים רחוק.... 3D

הלוואי ויכולתי לשים לכם לינק לפוסט שכתב ר' על הטכנולוגיה, אבל הוא טיפוס יותר פרטי מהשועל כנראה.
אני אסתפק בשני קטעי וידאו שצירף לפוסט שלו על הטכנולוגיה שמאחורי אוואטאר ועל העתיד של הקולנוע, ואולי של תרבות הסלבריטאים הגוססת.





אני רק אוסיף דבר אחד קטן...
בסוף הסרט, כשאתה מסיר את המשקפיים המיושנים מדי לטכנולוגיה כזו... אתה עדיין רואה דברים תלת מימדית.
מדהים.

ססס...ססס....סססס..סילבסטר

ה-31 לדצמבר מתקרב, סוף השנה האזרחית, הגרגוריאנית, יום הידוע בכינויו סילבסטר.
אז לזכר ויכוח ישן עם Jane Doe, החלטתי לחפור קצת בזכרוני ולהעלות כמה סילבסטרים מפורסמים וגיליתי שיש חוט מקשר ביניהם.

הסילבסטר שאנחנו משיקים כוסית ומצמידים שפתיים ביום החג שלו הוא האפיפיור סילבסטר הראשון.
לא הרבה ידוע על האפיפיור המסתורי אבל אנחנו די אוהבים לשנוא אותו.
אומרים שהוא היה קשוח כנגד כופרים... כן גם מהזן של רוצחי ישו... אבל אין לכך שום הוכחות, בעיקר סיפורי סבתא שמקורם ברבנים שמרגיז אותם לראות צעירים יהודים חוגגים את סוף השנה למניין הגויים.

הסילבסטר השני הוא מיקאל סילבסט(רה). כמו צרפתון טוב הוא משבש מילים ואפילו את השם שלו הוא הצליח לשבש. על סילבסטרה אהבנו לקטר כשהיה שחקן מנצ'סטר יונייטד ואנחנו נהנים עוד יותר לסנן קללה למראהו בחולצת הצ'ילבה מלונדון. ארסנל.






נו, את הסילבסטר הזה אין צורך להציג. The Italian Stallion, האיש והכפפות, האיש שבגיל שישים עדיין יורה חיצי נפץ על יפנים, שמחזיקים שבויים אמריקאים ממלחמה, שאפילו הסילבסטר הראשון כבר שכח ממנה...
שחקן רע שכוכבו דרך בתקופה ששרירנים היו מצרך מבוקש בהוליווד.
כל מה שנשאר להגיד זה: "אדדדדדדרררררריאאאאאאאאאאאאאן!!!!"

הסילבסטר האחרון, החביב שבחבורה הוא חתול שאם יום אחד היה יכול לתפוס את היוצר שלו לשיחה, זה היה נגמר לא טוב. כמו ווילי קיוטי, יוסמיטי סם ואלמר פאד, גם סילבסטר המסכן הוא קורבן של יוצר סאדיסט.
סילבסטר הוא אולי הרע בסיפור, אבל בינינו... מי מאיתנו לא היה רוצה שפעם אחת הוא יתפוס את טוויטי הניג'ס הזה ויגמור את העניין אחת ולתמיד.


אז מה המשותף לכולם?
כולם רעים בתחומם, או לפחות מקבלים פרסום שלילי והיו רוצים שנחשוב שהם רעים.

נשיקות לכולם (עם או בלי קשר לסילבסטר).

דילמת האסיר

בחיי שאני לא מקנא בביבי. מהרבה סיבות.

הפעם אני לא מקנא בו, כי החלטה כבדה שכזו על גורלו של גלעד שליט רובצת כטון של לבנים אפילו על מצפונו המצומק של פוליטיקאי.
אני אומר "פוליטיקאי" כי נתניהו עדיין לא עשה דבר שמצדיק את הכינוי "מדינאי" או "מנהיג" רחמנא ליצלן. עסקת גלעד שליט היא הזדמנות עבורו לעשות צעד אחד בכיוון הנכון.

ביום שתסתיים הסאגה הזו של שליט, בכל צורה שהיא, וענן האבק שתעלה התקשורת יתפוגג, יגשו הפוליטיקאים לדלפק כדי לפדות את ההון הפוליטי שנצבר, ואנחנו נעבור להטריד את עצמנו בצרה הבאה, כי כאלה אנחנו:
The jewish people will never suffer enough

כשיגמרו הדמעות של עצב או אושר, נעשה כולנו מה שההיסטוריה שלנו לימדה אותנו לעשות הכי טוב. להדחיק ולעבור הלאה. בשפת המחשבים קוראים לזה:
 Ctrl+A => Delete=> Are you sure?=> Yes!
ואת זה נעשה במקום מה שכולנו יודעים שצריך להעשות. תקראו לזה הפקת לקחים או חשבון נפש, אבל כל מי שהיתה לו נגיעה לפרשה העגומה הזו צריך להסתכל לאחור וללמוד משהו.

במדינה מתוקנת היו עורכי העיתונים לומדים מה היתה תרומתם לקידום פתרון הפרשה, ומה עשו שהכשיל פתרון אפשרי.
במדינה מתוקנת הצבא היה מפיק לקחים, מרענן את הפקודות והנהלים, ומתרגל את התרחיש.
הממשלה היתה קובעת מדיניות שתחייב מצד אחד ותקל במעט מהצד האחר על הקברניט הבא שיאלץ להתמודד עם הדילמה הזו. קטונתי מלהציע מדיניות אבל יש סקאלה שנעה בין 0 סובלנות לבין מדיניות תג מחיר.
כל מדיניות שתבחר ותוטמע תעשה דבר אחד לכל הפחות. תביא לאיזושהי ודאות אצל חייל הסדיר או המילואים הבא שמסייר על הגדר או חוצה אותה. כמובן, בתנאי שממשלות ישראל תפעלנה על פי המדיניות ולא תעלנה אותה על הכתב כמס שפתיים לציבור.

ברור שאין חטיפה אחת דומה לאחרת, הרי חטיפתו של נחשון וקסמן ז"ל אינה דומה לחטיפת הלוחמים בצפון, לחטיפתו של טטנבאום ולחטיפתו של שליט. מדיניות היא גם סוג של הצהרה לאוייב. מדיניות היא גם הצהרה לנפגעי פעולות איבה שחשים את הכאב בכל עסקה. מדיניות היא הדרך לומר: שקלנו, ניתחנו, ובנינו דרך פעולה שמאזנת בין כל הגורמים.
בשביל מדיניות צריך הנהגה ולא פוליטיקה. ואולי בעצם זה מה שאני מנסה לצעוק פה.