בחיי שאני לא מקנא בביבי. מהרבה סיבות.
הפעם אני לא מקנא בו, כי החלטה כבדה שכזו על גורלו של גלעד שליט רובצת כטון של לבנים אפילו על מצפונו המצומק של פוליטיקאי.
אני אומר "פוליטיקאי" כי נתניהו עדיין לא עשה דבר שמצדיק את הכינוי "מדינאי" או "מנהיג" רחמנא ליצלן. עסקת גלעד שליט היא הזדמנות עבורו לעשות צעד אחד בכיוון הנכון.
ביום שתסתיים הסאגה הזו של שליט, בכל צורה שהיא, וענן האבק שתעלה התקשורת יתפוגג, יגשו הפוליטיקאים לדלפק כדי לפדות את ההון הפוליטי שנצבר, ואנחנו נעבור להטריד את עצמנו בצרה הבאה, כי כאלה אנחנו:
The jewish people will never suffer enough
כשיגמרו הדמעות של עצב או אושר, נעשה כולנו מה שההיסטוריה שלנו לימדה אותנו לעשות הכי טוב. להדחיק ולעבור הלאה. בשפת המחשבים קוראים לזה:
Ctrl+A => Delete=> Are you sure?=> Yes!
ואת זה נעשה במקום מה שכולנו יודעים שצריך להעשות. תקראו לזה הפקת לקחים או חשבון נפש, אבל כל מי שהיתה לו נגיעה לפרשה העגומה הזו צריך להסתכל לאחור וללמוד משהו.
במדינה מתוקנת היו עורכי העיתונים לומדים מה היתה תרומתם לקידום פתרון הפרשה, ומה עשו שהכשיל פתרון אפשרי.
במדינה מתוקנת הצבא היה מפיק לקחים, מרענן את הפקודות והנהלים, ומתרגל את התרחיש.
הממשלה היתה קובעת מדיניות שתחייב מצד אחד ותקל במעט מהצד האחר על הקברניט הבא שיאלץ להתמודד עם הדילמה הזו. קטונתי מלהציע מדיניות אבל יש סקאלה שנעה בין 0 סובלנות לבין מדיניות תג מחיר.
כל מדיניות שתבחר ותוטמע תעשה דבר אחד לכל הפחות. תביא לאיזושהי ודאות אצל חייל הסדיר או המילואים הבא שמסייר על הגדר או חוצה אותה. כמובן, בתנאי שממשלות ישראל תפעלנה על פי המדיניות ולא תעלנה אותה על הכתב כמס שפתיים לציבור.
ברור שאין חטיפה אחת דומה לאחרת, הרי חטיפתו של נחשון וקסמן ז"ל אינה דומה לחטיפת הלוחמים בצפון, לחטיפתו של טטנבאום ולחטיפתו של שליט. מדיניות היא גם סוג של הצהרה לאוייב. מדיניות היא גם הצהרה לנפגעי פעולות איבה שחשים את הכאב בכל עסקה. מדיניות היא הדרך לומר: שקלנו, ניתחנו, ובנינו דרך פעולה שמאזנת בין כל הגורמים.
בשביל מדיניות צריך הנהגה ולא פוליטיקה. ואולי בעצם זה מה שאני מנסה לצעוק פה.
אני אומר "פוליטיקאי" כי נתניהו עדיין לא עשה דבר שמצדיק את הכינוי "מדינאי" או "מנהיג" רחמנא ליצלן. עסקת גלעד שליט היא הזדמנות עבורו לעשות צעד אחד בכיוון הנכון.
ביום שתסתיים הסאגה הזו של שליט, בכל צורה שהיא, וענן האבק שתעלה התקשורת יתפוגג, יגשו הפוליטיקאים לדלפק כדי לפדות את ההון הפוליטי שנצבר, ואנחנו נעבור להטריד את עצמנו בצרה הבאה, כי כאלה אנחנו:
The jewish people will never suffer enough
כשיגמרו הדמעות של עצב או אושר, נעשה כולנו מה שההיסטוריה שלנו לימדה אותנו לעשות הכי טוב. להדחיק ולעבור הלאה. בשפת המחשבים קוראים לזה:
Ctrl+A => Delete=> Are you sure?=> Yes!
ואת זה נעשה במקום מה שכולנו יודעים שצריך להעשות. תקראו לזה הפקת לקחים או חשבון נפש, אבל כל מי שהיתה לו נגיעה לפרשה העגומה הזו צריך להסתכל לאחור וללמוד משהו.
במדינה מתוקנת היו עורכי העיתונים לומדים מה היתה תרומתם לקידום פתרון הפרשה, ומה עשו שהכשיל פתרון אפשרי.
במדינה מתוקנת הצבא היה מפיק לקחים, מרענן את הפקודות והנהלים, ומתרגל את התרחיש.
הממשלה היתה קובעת מדיניות שתחייב מצד אחד ותקל במעט מהצד האחר על הקברניט הבא שיאלץ להתמודד עם הדילמה הזו. קטונתי מלהציע מדיניות אבל יש סקאלה שנעה בין 0 סובלנות לבין מדיניות תג מחיר.
כל מדיניות שתבחר ותוטמע תעשה דבר אחד לכל הפחות. תביא לאיזושהי ודאות אצל חייל הסדיר או המילואים הבא שמסייר על הגדר או חוצה אותה. כמובן, בתנאי שממשלות ישראל תפעלנה על פי המדיניות ולא תעלנה אותה על הכתב כמס שפתיים לציבור.
ברור שאין חטיפה אחת דומה לאחרת, הרי חטיפתו של נחשון וקסמן ז"ל אינה דומה לחטיפת הלוחמים בצפון, לחטיפתו של טטנבאום ולחטיפתו של שליט. מדיניות היא גם סוג של הצהרה לאוייב. מדיניות היא גם הצהרה לנפגעי פעולות איבה שחשים את הכאב בכל עסקה. מדיניות היא הדרך לומר: שקלנו, ניתחנו, ובנינו דרך פעולה שמאזנת בין כל הגורמים.
בשביל מדיניות צריך הנהגה ולא פוליטיקה. ואולי בעצם זה מה שאני מנסה לצעוק פה.
שועל,
השבמחקכפי שדרש הפילוסוף היווני הרקליטוס, אין אדם חוצה את אותו הנהר פעמיים, כי הנהר אינו אותו נהר והאדם אינו אותו אדם. החטיפה אינה אותה חטיפה וההנהגה אינה אותה הנהגה.
האם גורלו של אזרח הנחטף בזמן עסקת סמים שווה לגורלו של חייל חטוף? ואם החייל במקרה דרוזי או בדואי? האם גם אז תקום את אותה צעקה?
האם מדיניות שקבע מנהיג זה או אחר מחייבת את יורשו?
בעבר קבעו שאין משא ומתן עם טרור, האם זה נכון גם בימינו?
אין ספק שקביעת כללים מנחים הם הבסיס לכל פעולה. אחד מהם, לעניות דעתי, צריך להיות שמדינת ישראל תעשה כל שביכולתה על מנת להחזיר את בניה הביתה במקרה ויפלו בשבי. קל וחומר אם מדובר בחיילים.
זה אמור ללוות כל חייל באשר הוא.
את דרך הפעולה, אם במו"מ או במלחמה אני חושב שאסור לקבוע מראש על מנת לא לאלץ פתרון זה או אחר בעת הצורך.
ר'
למרות שאני מסכים עם התגובה שלך, הו Kyu 1, רם מעלה :), יש בה גם משהו מאוד מטריד.
השבמחקישראל לא תקים את אותה צעקה על בדואי או דרוזי חטופים ("מזלו" של עומר סוועד שנחטף יחד עם אחיו הצברים).
מדיניות ההשבה בכל מחיר היא הקצה השני של סקאלת המו"מ עם טרוריסטים. הקצה השני היה כמובן שלא באים במו"מ כלל וקצה זה ליווה את ישראל והיה חלק מהתדמית שלה בשנותיה המוקדמות, וחלק חשוב מאלמנט ההרתעה שלה.
זמנים התשנו ואני הראשון שיודה בזה, ויש צורך לעדכן את המדיניות, אך אני לא משוכנע שלעבור מקצה לקצה הוא בהכרח האינטרס של מדינת ישראל (כמדינה, לא כאזרח במדינה...)
ביחס למדיניות, הרי שאם היא מעוגנת בחוק, הרי שהיא תחייב גם את הממשל הבא, אלא אם ישנה את החוק. קח דוגמא, אם יחוקקו חוק של שבוי חי תמורת שבוי חי, וגופות תמורת גופות בלבד. הנה לך מדיניות שתוכל לחיות איתה, ותוכל לקבע בחוק.
ברור שצריך מידה של גמישות כדי לפתור מקרים סבוכים, אבל יש איזשהו בסיס שאפשר להסכים עליו עכשיו ולא להתענות בו בכל פרשה עגומה מחדש.