מי שראה אתמול את נבחרת ישראל מול מולדובה לא יכול היה שלא לחשוב ברצינות על הטיעון הנשי הנצחי כנגד כדורגל (מה מעניין ב-22 שחקנים שרודפים אחרי כדור?).
מצאתי את עצמי כמעט מסכים שיש משהו מאוד לא בסדר במשחק, עד שהתעשתתי ונזכרתי באיזה משחק חסר חשיבות מדובר, ועד כמה ירודה היתה המוטיבציה לתת הצגה.
נבחרת ישראל אמנם עשתה את שלה בהליכה, ובתצוגה של חוסר חשק, כמו ששני הליצנים ששידרו את המשחק טרחו לציין בפנינו ללא הרף (כאילו שהבושה לא היתה גדולה מספיק).
בינתיים הפכנו למעצמה של מתימטיקאים וסטטיסטיקאים, כי רק הכשרה במקצועות אלה עוזרת לחשב את סיכויי ההעפלה של נבחרת ישראל לפלייאוף של טורניר יוקרתי (כן, לפלייאוף...). החישובים הם בלתי נסבלים וההסתברות להתרחשות אירוע חיובי היא הסתברות שכל קזינו היה גאה בה.
למרות המקצועיות הרבה שרכשנו בחישוב הסתברויות העפלה הכוללת אפילו אלגוריתם מתנבא לחישוב הפרשי שערים עתידי, לא זכור לי מתי הצלחנו לנצח את הקזינו ולנצל את ה"הזדמנות האחרונה".
הפעם זה היה השער של לטביה בדקה ה-90 שהרג אותנו. בטורניר נשכח אחר היתה זו פתיחת הרגליים של נמני שהביאה לשער בדקה ה-90 של האוסטרים.
תודו שיש קסם מיוחד לדקה ה-90. כזה שהופך את המשחק הזה לדרמטי כל כך. גם אם נשכח לרגע שבמרבית המקרים הוא עובד לרעתנו (ואפילו במשחק ההוא בצרפת, משחק "מאיר, תרגע!" הידוע, כל שהצלחנו הוא לשבש תוכניות של צרפת ולא להעפיל...), עדיין יש בה בדקה הזו את תמצית הדרמה שבכדורגל.
כמה מקרים כאלה אנחנו זוכרים? השדים האדומים שבינינו לא ישכחו לנצח את הדקה ה-90 בקאמפ נואו אי שם בשלהי המילניום. בכלל יש לה לדקה הזו נטייה להיות ארוכה מדקה (על פי מחקרים היא ארוכה במיוחד כשיונייטד בעמדת פיגור, אבל זה דיון אחר).
תודות להרגלי שינה בלתי בריאים בעליל הצלחתי לראות במקביל את משחקיהן של אקוודור מול אורוגוואי ושל ארגנטינה מול פרו במסגרת מוקדמות הגביע העולמי. דרמה כזו לא ראיתי כבר המון זמן ושוב תודה לדקה ה-90. אגב, אם יש מישהו שחייב את עורו לדקה הזו הוא לא אחר מאשר דייגו ארמאנדו מראדונה שכל יוקרתו היתה תלויה בשניותיה האחרונות של הדקה ה-90.
דקות הסיום של שני המשחקים הן שתקבענה את מעמדן של אורוגוואי וארגנטינה לקראת המחזור האחרון במוקדמות שיפגיש את שתיהן "ראש בראש".
בדקה ה-89 הצליחה פרו להשוות את התוצאה באצטדיון "המוניומנטאל" הגועש שבבואנוס איירס. את הקהל ניתן היה לשמוע למרות הסופה המגוחכת שהשתוללה שם. את המשחק היה קשה יותר לראות בינות לטיפות שעל עדשת המצלמה. זה כמובן לא הפריע לסיינט פלרמו לכבוש שער ניצחון בדקה ה-90, שער שהפך את דייגו לאיש מאמין, ואת האגדה של דייגו לאגדה חיה ובועטת - הכל יכול היה להתהפך בשניות כמובן.
מעבר להר, באורוגוואי, דייגו אחר (אקס יונייטד) ניצב בדקה ה-90 בנקודה הלבן וערך שיחה קצרה עם אלוהיו. בעיטה שדורשת קוחונס גדולים ניצחה עבור אורוגוואי את המשחק ולשמחתנו נקבל קרב ענקים בין 2 הקבוצות האלה שכל כך מתאימות לנוף המונדיאל.
המפסידה בקרב תוכל לקבל שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה והסתברות משלמה שרף, לקראת הפלייאוף וההזדמנות האחרונה.
ועל זה נאמר: "מה הייתה הדקה?"
השבמחקצדקת, קראתי ונהניתי למרות שבכדורגל עסקינן.
ומעניין לעניין באותו עניין, תגיד לי מר שועל, (בתקווה שהשאלה שלי לא תגרום לך להחליף צבעים) מה ההבדל בין מנצ'סטר סיטי למנצ'סטר יונייטד? ולמה צריך לעניין אותי בחדשות של שש בבוקר שהם מעוניינים לרכוש את ילד הפלא יוסי בן עיון (זה לא זמר? )- אתה וודאי מבין שאני מתארת לעצמי מה ההבדל אבל אני גם מתארת לעצמי שההסבר שלך יהיה משעשע יותר :)
אנונימית לשעבר
** זוהי תגובה משוחזרת ואני עדיין מוחאת על הצנזורה!
כמו שחבר טוב שלי אמר לי פעם, צנזורה היא החברה שלך, תלמד לאהוב אותה :)
השבמחקולשאלתך, יקירתי...
אני מקווה שהצבע שלך כרגע אדום ושאחרי התשובה הזו לא תחפליפי צבע לתכלת (צבעה של הסיטי.
לרוב יש יותר מקבוצה אחת בכל עיר ובוודאי בערים הגדולות. כך בלונדון תוכלי למצוא את ארסנל, צ'לסי, טווטנהאם, ווסטהאם ואחרות.
בליברפול תמצאי את ליברפול ואברטון
במנצ'סטר תמצאי את יונייטד וסיטי.
אבל ברצינות... יש רק יונייטד אחת.
אגב, אני מפנה אותך לפרק ב"ממלכה" שמתאר את הקרב על העיר מנצ'סטר. זה תיאור עקיף של הדרבי שנגמר בנצחון של יונייטד.
אני מלכתחילה הייתי אדומה (עם נגיעות של כחול).
השבמחקלפחות הערים האחרות השכילו לקרוא לקבוצות שלהן בשמות שונים.
וכן יונייטד יש רק אחת... במנצ'סטר!
אז זה אמור להסב לנו גאווה לאומית שהסיטי מעוניינים בשחקן ישראלי? (שעד כמה שאני יודעת חושב שהוא משחק יותר בהבימה מאשר במגרש כדורגל :-))
שיהיה לך יום כתום מר שועל אדום
ביננו, גם הדקה ה- 86 נכנסה להסטוריה (לא יעזור לכם, היה נבדל!)
השבמחק