אייקידו, כמו קומוניזם. לא בנוי לפוליטיקה

קארל מארקס וודאי מתהפך בקברו באי שקט ( מחשבה מטרידה בפני עצמה ) כשהוא רואה כיצד התפתח הרעיון הסוציאליסטי שלו, מחזון שיוויוני, כמעט נאיבי, למודל טוטליטרי של ארצות אוכלות יושביהן, תרומתם של הפוליטיקאים לרעיון.

זו לא הפעם הראשונה בהסטוריה שרעיון טוב ביסודו עובר אבולוציה כזו שמביישת את הרעיון ואת ההוגה שלו.

היה פעם מטיף רחוב יהודי, תמהוני וארוך שיער, שהטיף "להפנות את הלחי השנייה". אינטרסנטים דאגו למסמר אותו לצלב מעץ ( אירוני מאוד כשאבא שלך נגר...), והפכו אותו לקדוש מעונה שמשרת את האינטרס של הפוליטיקאים הבכירים.

האיש הפך ממטיף רחוב שוחר שלום לאיש שבשמו ולחובתו נזקפים יותר מקרי מוות בטרם עת מהמגיפה השחורה.

באייקידו נתקלתי לראשונה אי שם בשלהי התיכון, כשחיפשתי אומנות לחימה לעסוק בה, עם דגש על הלחימה.

מפגש בודד במרתף טחוב בראשון לציון הספיק עבורי כדי לוותר על התענוג. (חברי הטוב, מני הצב, לא נרתע ונרשם מיד)

הפעם השנייה בה נתקלתי באייקידו היתה כ-8 שנים מאוחר יותר. מני הצב כבר התהדר בחגורה שחורה והאקאמה (ה"חצאית" המסורתית שכל אייקידוקא חושק בה, אותה לובשים בעלי החגורות השחורות באייקידו)

את הסיבוב השני שלי עם אייקידו אני זוקף לזכותם של אינספור ספרים על יפן המסורתית וסרטי סמוראים מימי אקירה קורסאווה ועד היום, שהדביקו אותי בחיידק היפני.

שילוב של חבר קרוב מיומן, קבוצה מלוכדת ונחמדה של אנשים, ומחקר קצר על הפילוסופיה שמאחורי האייקידו הפכו את ההחלטה להתחיל להתאמן לקלה יותר.

השנתיים הראשונות היו מהנות במיוחד. גיליתי אומנות לחימה ששמה דגש על האומנות ופחות על הלחימה, ובכל זאת יש בה מידה מסויימת של אלימות "בריאה", ומי שאי פעם חווה NIKKYO בחייו, משפשף כעת את פרק ידו בהסכמה, ומי שחווה NIKKYO כמו ש-NIKKYO צריך להיות, מסנן גם קללה כנגד ממציא טכניקת השטן הזו.

האייקידו, כמו הקומוניזם והדרשות יפות הנפש של מטיף הרחוב ארוך השיער השיער ההוא, הוא פילוסופיה כמעט סוציאליסטית שנשמעת כמו אומנות לחימה לילדי פרחים. בספרי האייקידו ניתן למצוא את המילה "הרמוניה" יותר מבכל ספר העוסק במוסיקה קלאסית. האייקידו היא אומנות על טהרת ההגנה העצמית. אם תבקשו מאייקידוקא שידגים לכם טכניקה, הוא ימתין בסבלנות כמעט מרגיזה שתתקפו אותו, כיוון שללא התקפה - אין טכניקת נגד.

זו ממש הדגמה של החוק השלישי של ניוטון הלכה למעשה.

ככל שצללתי יותר לעומק עולם האייקידו, גיליתי גם את הצדדים הפחות יפים שלו. מאחורי הקלעים של אומנות הלחימה הנאיבית הזו תוכלו למצוא אינטריגות בין מורים בכירים, שמזכירים לבעלי דימיון מפותח את סרטי הקונג פו המטופשים של פעם, תמצאו גם יריבויות בין שיטות אייקידו שונות (אייקיקאי, יושינקאן...) כשכל אחת טוענת לבכורה ומתעקשת שהיא היא האייקידו האמיתי.

בעיות האגו הן לא נחלתם של המאסטרים הגדולים בלבד, ומצאתי גרורות שלהן גם אצל המורים הזוטרים יותר (אלה שמלמדים בישראל בוודאי, ואני מניח שזה נכון לכל מקום), כך שקהילה יחסית מצומצמת של מורים לאייקידו מתעסקת בפוליטיקה קטנה, שבשם עצמי אומר, קצת ממאיסה את כל העניין.

היום, כשאני מדבר עם חבריי הקרובים, מני הצב (שיהאן) וז'בוטינסקי ג'וניור סנסיי על ענייני אייקידו, אנחנו תמיד מגיעים, איכשהו לסיפורי פוגי מעולם הפוליטיקה של האייקידו וטרם החלטתי אם זה חלק מהכיף או סיבה טובה לפרוש סופית מחמת מיאוס.

בינתיים אני מתייג את הסיפור הזה כעוד סיבה לדחות את החזרה לאימונים (ואני יודע שאני מזמין כאן התקפה רבתי של השניים שהזכרתי. מקווה שאני זוכר איך עושים NIKKYO...)