אין לדעת כמה נשמות אומללות נמסרו על מזבחו של אל הים, ובלבד שישכך זעמו ויחוס על חומות המבצר.
היום ניצב על החומה גבר בודד, עטוי גלימה. שיערו הלח נצמד לפניו למרות הרוח החזקה. מולו ניצב צבא צמא דם הדורש שיצטרף עתה אל קורבנותיו ויקפוץ אל זרועותיו של אל הים, אל מותו. הצבא הרוצה עתה במותו, היה עד לאחרונה צבאו שלו.
אל הים, כך אומרים, מגיע בעצמו ליטול את נשמות האצילים. מבט אחרון אל ההמון הזועם שמולו, והלורד, שהשלים עם גורלו, זינק אל הגלים.
לאדון הצריח האפל היו תוכניות אחרות.
בלחש מתוזמן בקפידה, שיגר אדון הצריח את הלורד המופתע היישר אל קומת ההרמון שבצריחו. "בוודאי אמצא שימוש הולם ללורד אסיר תודה" הרהר האדון האפל וצפה בלורד המודח מתאקלם במהירות לסביבתו החדשה. "אסיר תודה באמת!" צחק לעצמו האדון האפל.
באולם המשתה המרכזי, שבמבצר הדרומי, צלחת הוטחה בכוח אל הקיר ודממה השתררה באולם, רק ליצן החצר המשיך לשיר כשיכור, וללהטט בפגיונותיו, עד שחבט בו אחד האורחים "שתוק, אדיוט!" סינן האורח. הפיגיונות נפלו בזה אחר זה אל רצפת האולם.
העיניים כולן הופנו למכשפה העומד לצד הלורד החדש. גלימותיה צבעוניות, שערורייתיות כתמיד, שיערה סתור ופרוע, מבטה מוטרף, ונדמה היה שהיא היפוכו הגמור של בעלה האפור במראה ובמזג.
הלורד המשועמם נענע את ראשו בייאוש וטמן את פניו בידיו נוכח התנהגותה של רעייתו.
לא פעם תהה הלורד אם היתה לו רעייתו המכשפה לעזר או למכשול, אך כשידו ליטפה מבלי משים את ריפוד הלבד של כורסתו החדשה, ידע את התשובה. לולא מזגה הים תיכוני של רעייתו ולולא מיומנותה באומנות הכישוף השחור, נדון היה לחיים אפורים כבבואתו שבראי.
המכשפה עזבה את האולם בסערה ורצה כאחוזת שד אל מרומי החומה הדרומית, ממלמלת מילות כישוף אפל. הלורד המנומנם סימן בידו לנוכחים להמשיך במשתה ועזב בעקבות אשתו.
"היינו צריכים לחסל את הלורד המודח בעצמנו" צווחה המכשפה
"הלורד שוכן עכשיו בקרקעית הים לצד נפטון" ענה לה הלורד האפור.
"כישוף אפל מעורב כאן! אני חשה את זה בעצמותיי!" צווחה.
אל השניים הגיע בריצה לוחם צעיר ומבוהל וכרע ברך. "זהו האביר הקוסם מהעיר האפורה, אלופי" הוא כנראה שמע על ההתקוממות שלנו כנגד הלורד המת והחליט לנצל את רגע חולשתנו! צבאו נכנס בשערי העיר והוא דורש את כניעתך!" אמר הלוחם והגיש קלף החתום בחותמו האדום של האביר הקוסם.
כל זה על תחת אחד קצת גדול ומאוד מפורסם...
השבמחק