הממלכה - פרק 2 - דם ראשון, דם אחרון

האווירה באוהל היתה טעונה. היתה זו הפוגה בלחימה, הפוגה לה נזקקו הלוחמים האדומים נואשות, הם נראו מוכים ומותשים ודם ניגר מעשרות חתכים שעל גופם.
היתה זו הופעתו של הלוחם הצעיר מערבות רוסיה בשדה הקרב שהפר את האיזון שבין המחנות הלוחמים.

דם נספג במדי הקרב האדומים אך הלוחמים לא חשו כאב. יותר מכל צרובה היתה במוחם תמונתו הזחוחה של ארסן הלבן, שר המלחמה הצרפתי שעמד בראש הצבא הצפון לונדוני והוביל אותם לסף הכרעה בקרב.

וידיץ' האיום, הסרבי גבה הקומה שנשבע אמונים לאביר הקוסם צחצח את שריונו ומבטו חסר הבעה. לידו פסע הטרול חם המזג, מסנן שבועות נקמה בשפתו הגרונית ומנפח את שרירי זרועותיו המעוטרות קעקועי קרב שבטיים.
מלבד השניים, הביטו האחרים בחשש בפתח האוהל, זוכרים היטב את זעמו של האביר הקוסם מן העבר הלא רחוק. היריבות בין ארסן הלבן והאביר הקוסם היא רבת שנים ומשקעים. זהו לא קרב לנחול בו תבוסה, ידעו כולם.

דקותיים של המתנה מתוחה דמו לנצח, ולבסוף הופיע בפתח הגנרל נוויל, מדיו מבהיקים, סמל השד וקלשון בידו, רוקד לכל תנועת שריריו עד שנראה כמעט חי. בעקבות הגנרל המנוסה נכנס האביר הקוסם, פניו אדומות כתמיד אך להפתעת כולם חיוך חם נסוך על פניו.
האביר הקשיש הניח ידו על כתפו של הטרול חסר המנוחה ולחש באזנו מילים, שהעלימו מיד את המתח מכתפיו וחיוך ממזרי החליף את הבעתו הקודרת. הטרול התיישב על הרצפה הקרה והחל מלטף את גרזן הקרב שלו, ולוחש לו הבטחות של דם ותהילה.

"אם אתם יודעים את האוייב ואת עצמכם, נצחונכם אינו מוטל בספק. אם מודעים אתם לקרקע ולרקיע תוכלו להשיג נצחון שלם" אמר האביר. לאחר שתיקה ארוכה, בה הביט האביר, משועשע, במבטיהם המבולבלים והנבוכים של לוחמיו, עזב את האוהל.

"שוב הוא מתחיל עם ציטוטים של חכמי מלחמה אוריינטלים... עם המבטא הזה, אפילו בוקר טוב קשה לי להבין!" אמר וידיץ' האיום, והבין מיד עם החבטה בראשו, ששוב אמר את שחשב בקול רם.

ריאן, המשורר הלוחם, שבר את השקט המביך ואמר לעמיתיו: "הקרקע, היא שדה הקרב והיא מוכרת לכם, אתם מגינים כאן על הבית! בקשר לרקיע... אפילו לי אין מושג על מה מדבר הזקן..."
"אבל תראו את הטרול שלנו" המשיך המשורר "אני לא יודע מה לחש לו הזקן, אבל את היום הזה אנחנו ננצח!"

במשתה הנצחון אפילו פלטצ'ר, איש ההרים הסקוטי השתתף וניסה את כוחו בתחרות חריזה מול ריאן המשורר לקול צחוקם של החברים.

בפינת היכל הריקודים הרחק בצללים, נשען הרוצח בעל פני התינוק על הקיר, מלהטט בפיגיונו, כפי שעושה הוא תמיד כשהוא שקוע בהרהורים. "הלוחמים הגדולים כבר לא צעירים" לחש לעצמו בשפתו הנורדית. "אני מוכרח למצוא לוחמים טובים בקרב צעירי הבית, אחרת לא נעמוד בעומס הקרבות.
הטרול המאושר שאזניו החדות שומעות גם את הלחש הקל ביותר הפנה את מבטו לצללים והרים גבה במבט מטופש.
"לא אתה ידידי חם המזג" לחש לו הרוצח. "ממך עוד נהנה שנים ארוכות".