אוהדי אנטי

בפאב סטודנטים בפרבר של סאן פרנסיסקו הרחוקה יושבים השועל וחבר ללימודים( נקרא לו ש' ).
סעיף 6 (א) לחוק הפאבים (גברים)- התשל"ג 1973 קובע, שבירה ראשונה תוקדש לנושאי כדורגל, אלא אם מתקיימים התנאים המצטברים הבאים:
א. לפחות אחד הנוכחים רווק.
ב. יש נשים מושכות בסביבה.
ג. התקופה אינה תקופת מונדיאל או אליפות אירופה בכדורגל.

כיוון שתנאי סעיף 6 (א) (ב) לא התקיים לצער כולם, וכיוון שאנו שומרי חוק, הוקדשה הבירה הראשונה לשיחת כדורגל.

ש', אוהד ליברפול, ולכן אין לקחת את דבריו ברצינות יתרה, שהרי כבר הוכיח שאינו מבין דבר וחצי דבר בכדורגל. ובכל זאת, שאל ש' שאלה מעניינת. בעידן שלנו, בו שחקנים נודדים מקבוצה לקבוצה בהתאם לשכר המוצע להם ולאפשרויות השופינג של נשותיהם, מדוע בעצם אנו תומכים בקבוצה שלנו?

היות וזו לא היתה הבירה היחידה, אני לא ממש זוכר מה היתה התשובה שלי אז, אך אני מודה, שיחסית לאוהד ליברפול האיש צודק במידה מסויימת, אך כיוון שהוא אוהד ליברפול, הוא גם טועה טעות גסה.

נזכרתי בשאלה ששאל אותי ש' כשחיפשתי קבוצת תמיכה ביונייטד בין אלפי הקבוצות בפייסבוק (כן.. גם חזי בפייסבוק וזו הזדמנות לשלוח לי הזמנת חברות).
בחיפושיי גיליתי כמות זהה של קבוצות תמיכה ביונייטד ושל קבוצות אנטי יונייטד. רק כדי להרגיע את ציפור הנפש הפגועה שלי גיליתי שיונייטד איננה לבד במערכה וכי ישנן קבוצות אנטי לכל קבוצת כדורגל בכירה.

מסתבר שנוצר זן חדש של 'אוהדי אנטי'. ובעצם, מה נשאר לאוהדים? לאחר שפיתחו סוג של מונוגמיה עם הקבוצה שלהם, הרי אי אפשר לנטוש אותה, וכמו בכל מערכת יחסים, צריך דלק חדש לשמור על הבעירה. היכן מוצאים דלק כזה, בתקופה בה כמעט ואין שחקני בית והכדורגל האירופאי הוא דלת מסתובבת אחת גדולה, הקבוצה שלך היום שונה מהקבוצה בה תמכת בשנה שחלפה והיא תמשיך לאבד מהזהות עוד קצת כל שנה.

חריגים בנוף הם אלה שמשחקים בשביל הסמל, המועדון והאוהדים (ורובם שייכים לדור של סקולס, גיגס ונוויל, אם כי יש לי תחושה שגם ווין רוני ביניהם)

תופעת אהדת האנטי היא לא חדשה. אני זוכר עוד כשהאינטרנט היה צעיר את אתר האוהדים הרשמי של לידס יונייטד שכתובתו היתה:
 www.if-you-hate-manchester-united-join-us.com (זה לא אתר פעיל יותר).

תיאוריית אהדת האנטי נכונה למרבית הקבוצות הגדולות אך פחות לקטנות, שם תוכלו למצוא אחוז גדול יותר של אוהדים אמיתיים (מה שזה לא יהיה), אך גם בקבוצות קטנות יש סוג של אהדת אנטי משלה, "אנטי הקבוצה הגדולה של העיר", "אנטי מוסכמות"... אחרת, שמישהו יסביר לי את סאות'המפטון...

בכלל, כדורגל הוא עניין של יריבות. יריבויות הן חלק ממסורת של קבוצה וגורם מאחד לאוהדיה. לי, למשל, לא היה דבר של ממש נגד ארסנל עד משחק מסויים בו רוד ואן ניסטלרוי החמיץ פנדל וסיכוי להשוות את המשחק בשלהי המשחק, ולאחר ההחמצה התנפלו עליו שחקני ארסנל (ויירה במיוחד) באלימות של ממש. זו היתה לידה של אהדת אנטי קטנה משלי. מאז, כל משחק עם ארסנל הוא הזדמנות קטנה להגיש מנה קרה של נקמה.

טוב, בלבלתי לכם קצת את השכל עם ענייני פילוסופיה של כדורגל, אז אני אפרד מכם היום עם המלצה לספר ברוח הפוסט הזה: "כדורגל נגד האוייב" מאת סיימון קופר. ספר שירותים/טיסה/חופשה מצויין שממפה את יריבויות הכדורגל (הפוליטיות, הדתיות, אלה שנובעות ממשקעי המלחמה ואחרות).