הרגע שעיצב את הקריירה הספורטיבית שלי

אם כבר גנבתי מרונן דורפן את הרעיון ליצור בלוג, אעלה לכאן את תגובתי האחרונה בבלוג שלו כסיפתח לשלי.

למעשה בשל תקלה טכנית, לא הצלחתי להעלות את התגובה לבלוג של דורפן, וכמו תקלות טכניות רבות אחרות, גם זו יצרה שרשרת אירועים שהביאה ללידתו של הבלוג הזה.

אני מניח שלרובנו יש איזשהו אירוע שעיצב את תודעתנו הספורטיבית, גם כאלה כמוני, שלהגיד עליהם שיש להם "קריירה ספורטיבית" זו הגזמה פיוטית.
אני משתף אתכם בסיפור האישי שלי, ומבקש שלא תשאירו אותי כאן לבד, חשוף בצריח. שתפו גם אתם בסיפור שלכם. (מה אכפת לכם? זה בלוג חדש? מי כבר יקרא?)

חורף 1994.
כמעט שנה חלפה מאז הקמתי במו ידי את נבחרת הכדורעף של ביה"ס התיכון שלי. אפילו שכנעתי את מנהל ביה"ס שידוע באהבתו לספורט הישגי, במיחד בבית ספרו, להעסיק מורה לחינוך גופני, עולה חדש מחבר העמים שהיה לא פחות מאשר מאמן נבחרת כדורעף הנשים של בריה"מ באולימפיאדה נשכחת מתקופה בה העולם היה עדיין בשחור-לבן.

שנה של אימונים מפרכים, של עיצוב הנבחרת בהדרכתו של המאמן החביב ויד ימינו, הקפטן חדור המוטיבציה (עבדכם הנאמן). שנה חולפת והנה מגיעה שעת המבחן האמיתית הראשונה. גמר המחוז בין בית ספרי ליריבתו המושבעת - הגמנסיה הריאלית (להלן:"הצ'ילבה").
שחקני הצ'ילבה, רובם ככולם, ידידי הטובים מקבוצת הכדורעף העירונית בה כולנו משחקים מחוץ לשעות הלימודים, אבל היום הם האוייב, ולא טובים יותר בעיניי מסקאוסרים (ליברפולאים) רחמנא ליצלן.

יום המשחק הגיע והאווירה מושלמת. אולם ביה"ס שלי נבחר לארח את המשחק הטעון, הטריבונה עמוסה בתלמידי י"א-י"ב ששוחררו במיוחד לאירוע ונראו שמחים במיוחד לנוכח החופש הבלתי צפוי מעולה של מרינה המורה למתימטיקה.
ביציע יושבים גם אחי הגדול וחברתי דאז, שגם לה חלק חשוב בסיפור, כפי שיוודע בהמשך.

הקבוצות עולות לחימום והגאווה במדי ביה"ס ניכרת על חזות השחקנים המתוחים ובעיניהם הבורקות. החברים שביציע מלווים את עליית השחקנים בתערובת של תשואות למארחים ושריקות בוז לאורחים. לקהל הרי יש אינטרס מובהק שננצח. עוד משחק משמעו עוד שעתיים חופשיות ממרינה.

אחזור לרגע כ-12 שעות בזמן.

גשם זלעפות שוטף את העיר. אני יושב משועמם ובוהה בקירות כשהטלפון מצלצל ואהבת נעוריי נמצאת על הקו: "ההורים שלי סוף סוף יצאו! כמה זמן ייקח לך להגיע?" היא שואלת.
"... נו... שאלה מטופשת" אני חושב ועונה לה: "את שומעת דפיקות בדלת? זה בטח אני"
לקחתי תיק עם בגדים ורצתי כמו שד בגשם השוטף (קשים הם חייו של בתול בלי מכונית). הגעתי למרגלות הבית וכל מה שמפריד ביני ובין ערב מבטיח עם אהבת נעוריי הן 4 מדרגות רטובות מגשם.

מסתבר שזה די והותר.

15 שנים חלפו מאז, אבל אני עדיין זוכר את הנפילה שהיתה כמו בהילוך איטי, ואת הצליל העמום הנוראי של הצלעות הפוגשות את שפת המדרגה האחרונה לפני האושר.
אני בחור קשוח, ויודע מה ממתין לי מעבר לדלת. אני בולע את הרוק ואיתו את הכאב. יש לי ערב קסום לפניי ומשחק חשוב מחר! אין לי זמן לפציעות.

נחזיר את מחוגי השעון לחימום שלפני המשחק.

אני פונה בתקווה למאמן ושואל אותו: "שמעתי שיש לך את ספריי הקסם...הצלעות שלי קצת כואבות". (כולכם מכירים את הספריי הזה, נכון? זה שמרפא סרטן ויכול להחזיר למשחק שחקן כדורגל עם שבר פתוח בדקה 89)
הקור העז של הספריי צורב עוד יותר בשילוב של בוקר חורפי אמיתי אבל הקור הוא רגעי ותהילת העולם הצפוייה לי היא אלמותית!

החימום נגמר והשחקנים עולים למגרש לתפוס את עמדותיהם. המשחק מתחיל.

כדור ראשון לצ'ילבות. סרב חזק וקבלה רעה מכריחים אותי לרוץ לקצה המרוחק של המגרש ולזנק את זינוק הדג המפורסם ולהציל את המולדת. זה תפקיד הקפטן, לתת השראה.
אני מגיע לכדור אבל מהרגע שנגעתי בו אני כבר לא זוכר מה קרה לו. אני גולש על הצד ומרגיש איך האוויר עוזב את ריאותיי במהירות, והפאניקה מציפה אותי כשאני לא מצליח להחליף אותו באוויר חדש מיד.
שקט באולם. הקול היחיד שאני שומע הוא גניחות הכאב שלי ועוד משהו במבטא רוסי מדמות לא ברורה שרוכנת מעליי ומנופפת בספריי.
את 20 הדקות הבאות אני מבלה, מבוייש עם אחי וחברתי בדרך לביה"ח עם פגיעה בצלעות. את המשחק, הפסדנו.


הרגע שעיצב את הקריירה הספורטיבית שלי היה הרגע בו ההורמונים שלי סדקו את צלעותיי. היום בו גיליתי את סדר העדיפויות הבלתי נמנע בחייו של גבר צעיר (שאומרים שישתנה יום אחד): סקס, ספורט ותהילת עולם.