ססס...ססס....סססס..סילבסטר

ה-31 לדצמבר מתקרב, סוף השנה האזרחית, הגרגוריאנית, יום הידוע בכינויו סילבסטר.
אז לזכר ויכוח ישן עם Jane Doe, החלטתי לחפור קצת בזכרוני ולהעלות כמה סילבסטרים מפורסמים וגיליתי שיש חוט מקשר ביניהם.

הסילבסטר שאנחנו משיקים כוסית ומצמידים שפתיים ביום החג שלו הוא האפיפיור סילבסטר הראשון.
לא הרבה ידוע על האפיפיור המסתורי אבל אנחנו די אוהבים לשנוא אותו.
אומרים שהוא היה קשוח כנגד כופרים... כן גם מהזן של רוצחי ישו... אבל אין לכך שום הוכחות, בעיקר סיפורי סבתא שמקורם ברבנים שמרגיז אותם לראות צעירים יהודים חוגגים את סוף השנה למניין הגויים.

הסילבסטר השני הוא מיקאל סילבסט(רה). כמו צרפתון טוב הוא משבש מילים ואפילו את השם שלו הוא הצליח לשבש. על סילבסטרה אהבנו לקטר כשהיה שחקן מנצ'סטר יונייטד ואנחנו נהנים עוד יותר לסנן קללה למראהו בחולצת הצ'ילבה מלונדון. ארסנל.






נו, את הסילבסטר הזה אין צורך להציג. The Italian Stallion, האיש והכפפות, האיש שבגיל שישים עדיין יורה חיצי נפץ על יפנים, שמחזיקים שבויים אמריקאים ממלחמה, שאפילו הסילבסטר הראשון כבר שכח ממנה...
שחקן רע שכוכבו דרך בתקופה ששרירנים היו מצרך מבוקש בהוליווד.
כל מה שנשאר להגיד זה: "אדדדדדדרררררריאאאאאאאאאאאאאן!!!!"

הסילבסטר האחרון, החביב שבחבורה הוא חתול שאם יום אחד היה יכול לתפוס את היוצר שלו לשיחה, זה היה נגמר לא טוב. כמו ווילי קיוטי, יוסמיטי סם ואלמר פאד, גם סילבסטר המסכן הוא קורבן של יוצר סאדיסט.
סילבסטר הוא אולי הרע בסיפור, אבל בינינו... מי מאיתנו לא היה רוצה שפעם אחת הוא יתפוס את טוויטי הניג'ס הזה ויגמור את העניין אחת ולתמיד.


אז מה המשותף לכולם?
כולם רעים בתחומם, או לפחות מקבלים פרסום שלילי והיו רוצים שנחשוב שהם רעים.

נשיקות לכולם (עם או בלי קשר לסילבסטר).

דילמת האסיר

בחיי שאני לא מקנא בביבי. מהרבה סיבות.

הפעם אני לא מקנא בו, כי החלטה כבדה שכזו על גורלו של גלעד שליט רובצת כטון של לבנים אפילו על מצפונו המצומק של פוליטיקאי.
אני אומר "פוליטיקאי" כי נתניהו עדיין לא עשה דבר שמצדיק את הכינוי "מדינאי" או "מנהיג" רחמנא ליצלן. עסקת גלעד שליט היא הזדמנות עבורו לעשות צעד אחד בכיוון הנכון.

ביום שתסתיים הסאגה הזו של שליט, בכל צורה שהיא, וענן האבק שתעלה התקשורת יתפוגג, יגשו הפוליטיקאים לדלפק כדי לפדות את ההון הפוליטי שנצבר, ואנחנו נעבור להטריד את עצמנו בצרה הבאה, כי כאלה אנחנו:
The jewish people will never suffer enough

כשיגמרו הדמעות של עצב או אושר, נעשה כולנו מה שההיסטוריה שלנו לימדה אותנו לעשות הכי טוב. להדחיק ולעבור הלאה. בשפת המחשבים קוראים לזה:
 Ctrl+A => Delete=> Are you sure?=> Yes!
ואת זה נעשה במקום מה שכולנו יודעים שצריך להעשות. תקראו לזה הפקת לקחים או חשבון נפש, אבל כל מי שהיתה לו נגיעה לפרשה העגומה הזו צריך להסתכל לאחור וללמוד משהו.

במדינה מתוקנת היו עורכי העיתונים לומדים מה היתה תרומתם לקידום פתרון הפרשה, ומה עשו שהכשיל פתרון אפשרי.
במדינה מתוקנת הצבא היה מפיק לקחים, מרענן את הפקודות והנהלים, ומתרגל את התרחיש.
הממשלה היתה קובעת מדיניות שתחייב מצד אחד ותקל במעט מהצד האחר על הקברניט הבא שיאלץ להתמודד עם הדילמה הזו. קטונתי מלהציע מדיניות אבל יש סקאלה שנעה בין 0 סובלנות לבין מדיניות תג מחיר.
כל מדיניות שתבחר ותוטמע תעשה דבר אחד לכל הפחות. תביא לאיזושהי ודאות אצל חייל הסדיר או המילואים הבא שמסייר על הגדר או חוצה אותה. כמובן, בתנאי שממשלות ישראל תפעלנה על פי המדיניות ולא תעלנה אותה על הכתב כמס שפתיים לציבור.

ברור שאין חטיפה אחת דומה לאחרת, הרי חטיפתו של נחשון וקסמן ז"ל אינה דומה לחטיפת הלוחמים בצפון, לחטיפתו של טטנבאום ולחטיפתו של שליט. מדיניות היא גם סוג של הצהרה לאוייב. מדיניות היא גם הצהרה לנפגעי פעולות איבה שחשים את הכאב בכל עסקה. מדיניות היא הדרך לומר: שקלנו, ניתחנו, ובנינו דרך פעולה שמאזנת בין כל הגורמים.
בשביל מדיניות צריך הנהגה ולא פוליטיקה. ואולי בעצם זה מה שאני מנסה לצעוק פה.

הבלוג של חזי - סיכום 2009

אנחנו ממש בפתחה של שנה חדשה, ובפתחו של עשור חדש, זמן לסיכומים כאן בבלוג, וזמן לתודות.
כפריק של סטטיסטיקת ספורט חסרת משמעות, אני אפציץ אתכם בכמה סטטיסטיקות שישמשו אותי לכמה תובנות ולתודות כמובן.

1. 50 פוסטים נכתבו, החל מיום 1.9.09 ועד היום, כולל הפוסט הזה. (אל תגידו לי "לא נחשב". זו דיקטטורה פלורליסטית אמנם, אבל עדיין דיקטטורה ואני אחליט מה נחשב!    (-:   )

2. כ-1,500 צפיות. הספירה החלה ביום 21.11.09 כך שכנראה שהכמות גדולה יותר, אבל ראיות מפלילות יש רק כנגד 1,500 הצופים (או הצפיות...)

3. 2.11 עמודים בממוצע נצפו בכל כניסה, ואתם מבלים בבלוג 4.05 דקות בכל כניסה. כל הכבוד!! או שאתם קוראים לאט, או שמעניין לכם, או שאתם מבלים זמן רב בלגרד בראש ותהייה מה בעצם רוצה השועל הזה מחייכם?

4. 268 תגובות (טוב בערך חצי הן שלי... ) ו- 5.36 תגובות בממוצע לפוסט.

5. 3 פוסטים זכו להתעלמות הפגנתית. "צ'יקו ועלה התאנה", "בכל זאת הגענו למרות הכל" ו- "שיעור בהסטוריה". הבנתי... פצצות אטום, קצינים בכירים עם ראש מרובע מגולני ודייגו מראדונה לא מעניינים אתכם. מסקנה: לכתוב יותר על ציצים :)

6. הפוסט הפופולרי ביותר זכה ל-15 תגובות. "7 סיבות לראות 22 גברים רודפים אחרי כדור". אין כמו ללחוץ על כפתור הפמיניזם כדי להוציא מהארונות החשוכים את הפמיניסטיות, השוביניסטים, השוביניסטיות והפמיניסטים. הייתי צריך לקרוא לפוסט: "יאללה מכות".

7. נהג משאית הצל"שים שחונה בחוץ הגיש לי את רשימת המגיבים המתמידים: 1.21 ג'יגה וואטס, מני הצב, מוגיצה, ר', רוני ואנונימית אחת שהיא ממש לא אנונימית עבורי. סמלת קוקו הסנאית, תהא אשר תהא זוכה לעיטור המופת הפעם. נראה מה יהיה בשנה הבאה.

8. 17 פוסטים ספורטיביים נכתבו, מתוכם 12 בנושא כדורגל. 19 פוסטים בנושאים... "אחרים"... בהעדר הגדרה אחרת, אז בבקשה לא להתלונן שמדובר בבלוג כדורגל :).

9. 2 סיפורים בהמשכים, שיזכו לעדנה מחודשת בקרוב.

10. 1 בקשה מיוחדת לפוסט מצדו של קורא. הבקשה התקבלה מחוץ לכותלי הלוג ולכן נקלעה לסבך הבירוקרטיה של הדיקטטורה הקטנה שלי. סתם... פוסט בנושא המבוקש יעלה בקרוב. אתם מוזמנים להזמין נושאים, זה אפילו יקל עלי.


לסיכום,
תודה על תשומת הלב והמעורבות. מקווה שיהיה לי זמן לכתוב ושתנוח עלי המוזה בתדירות גבוהה יותר.
אולי נתראה בעוד פוסט השנה...
ואולי לא.
תודה.

חזי השועל.

סנטה היקר - מכתב מפרגוסון

סנטה היקר,

לא כל יום חוטפת הקבוצה שלי שלישיה ללא מענה. מישהו הסתכל עלי מוזר ברחוב היום... אני לא יודע להתמודד עם זה.
אתה יודע שמשהו לא טוב קורה לקבוצה שלך כשאתה עסוק כל היום בלבדוק מה עשתה צ'לסי (ולהתעצבן), מה עשתה ארסנל (ולהאדים) ומה עשתה ליברפול (כי בנאדם צריך קצת נחת בחיים לא?).
אתה קולט בכלל את ערוצי צ'ארלטון שם בקוטב הצפוני? כמה אתה משלם?

יועצי התקשורת שלי עסוקים בלהעלות באוב קלישאות כדורגל שחוקות בנוסח "עוד יום בהסטוריה של המועדון", אבל אם נמשיך ככה, אני אצטרך לשלוח אותם להשתלמויות אצל ארסן ונגר, או אצל דומנק... נו אתה מכיר אותו... זה המוזר הזה שמאמן את הצרפתים.

העפתי, בשבת, מבט לעבר הסגל שלי. מצאתי כמה דקות פנויות בין גידוף של סקולס לגידוף של השופט.
מצחיק לקרוא לזה סגל.
ישבו שם אנשים שמקבלים הון עתק כדי להסתובב על דשא בקור הזה עם בגדים קצרים, כולם עטויים מעילים עבים, ואפם מציץ בקושי מתחת לכובעי הצמר שלהם. "כואב לי פה... כואב לי שם... " חבורה של בכיינים! אני אפילו לא צייצתי כשנקעתי את האצבע הקטנה של הרגל כשבעטתי את הסטופקס לפרצוף של היפיוף ההוא... נו ... בעלה של ההיא עם הציצים מהספייסגירלס... נו... לא חשוב...

בקיצור, סנטה, יושבת לי מחלקה גריאטרית שעולה לי הון תועפות על הספסל. איך אתה עוזר לי עם זה?
שלחת אלי את הגמדים האלה... דה סילבה... זה לא פתרון. ממתי שחקני הגנה עושים בגובה כזה? לא פלא שהפאביו הזה מחייך כל הזמן, הדשא מדגדג לו ב.... לא חשוב... אוף!!!
ואיך אני יכול לשים אות בחומה? זו חומה זו? עוד יבוא היורם ארבל הנודניק הזה עם ה"הללויה" וה"ככה לא בונים חומה" שלו, ויתחיל לנגן לי גם הוא על העצבים. והכי גרוע, זה שהוא יביא איתו את ברקוביץ'. זה בכלל אי אפשר לסתום לו את הפה.

סנטה היקר, חשבתי שיש לנו הסכם שאתה מסדר לי את אליפות החורף מתישהו בכריסמס ואני דואג ליתר. גם אתה כבר על ה- PAYROLL של פלאטיני?

אתה מכיר אותי, אני איש צנוע, מה ביקשתי כבר בשנה שעברה? בסה"כ סוס מרוצים ערבי ... לא ביקשתי את קאקא...
אגב, בפעם הבאה שאני מבקש סוס מרוצים ערבי, אל תביא לי את פרנק ריברי! אתה לא יודע כמה קשה היה להגיד לו שסנטה לא הבין!!!

אז סנטה היקר, אני אקצר, כי אנשים שוב מסתכלים מוזר (לא פלא... אני איש מבוגר שיושב על ברכיו של סנטה... ובכלל נראה לי שאתה צריך חובש).
תעשה שהצילייגרים שלי יחלימו כבר, שלח להם איזה אגנוג מחוזק. ואם אתה יכול... תעשה שאיזה אמיר מהמפרץ ישלם לדרוגבה הרבה כסף כדי שזה יעבור להפועל אל הוזייל מרהט. הוא הורג אותנו...

שלך.
אלצ'קו.

מאיזו עדה אתה, ילד?

הסיפור מתחיל בגב' נחמדה שעובדת איתי, פולנייה אצילית כבת 60, שקיבלה בשורה משמחת מבנה ומבת זוגו- הם בהריון!
כפולניה טובה היא החלה מיד במסע טלפונים להפצת בשורת הנכד החדש.
בהיפוך תפקידים משעשע ונדיר סיפרה לי על שיחת טלפון עם חברתה התימניה, שנאלמה דום לנוכח הבשורה. שהשוק הראשוני עבר, אמרה התימניה: "ככה? בלי להתחתן?!"
הייתם מצפים שהתגובה הזו תגיע דווקא מהצלע הפולנית של הסיפור, לא?

הבוקר דיברתי עם חברה על אוכל ומהר מאוד גלשה השיחה לעדות. בדמה של החברה זורם דם טריפוליטאי ורוסי וצבר (עם מקור ספרדי... מה שזה לא יהיה) בחלקים שדורשים ממני לפתוח שוב ספרים של אספיס ובני גורן, לחזור שוב על שברים פשוטים. מה כל כך פשוט בשברים?!

בדם שלי עצמי  נלחמים ומקפחים זה את זה רכיבים מרוקאים ורוסיים (החלק הרוסי מפולג אף הוא לרוסים ואוקראינים שרבים ביניהם על גבולות גיאוגרפיים של לפני ואחרי מלחמת העולם).
המצחיק הוא שאנחנו, בני דורי, ברובנו ילידי הארץ, ובדם שזורם בעורקנו נמצא אותו רכיב מסתורי שאנו מכנים "מנטליות". בעורקיי, לבטח, זורמת יותר מנטליות ישראלית ממנטליות גלותית שמקורה בארצות המוצא של הסבים והסבתות שלי.


                                                        * אינעל דין באבור אל ג'אבהום


מאז המערכון ההוא של "לול" עם העולים החדשים, השתנו הזמנים. הביטויים "פרענק" ו-"ווזווז" (איך כותבים את זה לכל הרוחות?) חלפו מן העולם, ובמקומם חולקה ישראל לשחורים ולבנים, חלוקה דיכוטומית שמקורה בגזענות של אנשים שאין להם זמן. הרבה יותר פשוט. מילא להיות גזען, אבל למי יש כח להכנס לפרטים?

מה בעצם האובססיה הזו שלנו עם עדות? למה שבועיים לפני שנה חדשה ועשור חדש 60 ומשהו שנה אחרי קום המדינה זה עדיין נושא לשיחה?
למה זה נכנס לרשימת 21 השאלות הראשונות שאתה נשאל, כשרוצים להכיר אותך?
מה באופי שלי מסגיר מרוקאי? בטח לא הטאג'ין עוף שאני מכין...(אל תענו) ומה באופי שלי מסגיר רוסי? בטח לא הוודקה שזרוקה לי בפריזר כבר 6 שנים (נו...? אמרתי אל תענו!)
בחו"ל, שם לא מכירים את אובססית העדות הישראלית. שם אומרים לי, אתה ישראלי? אתה לא מתנהג כמו ישראלי (ואני מיד נעלב... שיקפצו לי).

אז מאיזו עדה אתה, ילד?

חזקת החפות במדינה צהובה ועולם דיגיטלי

אני מתנצל מראש, כנראה שלחלקכם יהיה קשה לעכל את הפוסט הזה.
הפוסט התחיל בויכוח סוער עם בת משפחה והסתיים בסולחה סוחטת דמעות  מסרט ערבי :-)

הבוקר התיר ביהמ"ש לפרסום את שמו של מאבטח הרמטכ"ל החשוד בניסיון אונס במועדון לילה. זה היה האות לתחילת האורגיה התקשורתית ולאליפות ישראל במחול על הדם על גבי כל מדיה אפשרית כתובה, אלקטרונית ואחרת.
אני תוהה מתי רוקנה תרבות הרייטינג ומציצנות האח הגדול את חזקת החפות מתוכנה?

כפשוטה, קובעת חזקת החפות, כי אדם יהיה בבחינת חף מפשע עד אשר הוכחה אשמתו בביהמ"ש המוסמך לכך.

התיאוריה שבבסיס חזקת החפות אינה נטולה מחלוקות ערכיות, נורמטיביות, אך זוהי החזקה הנהוגה בישראל ובמרבית הדמוקרטיות המודרניות. ולטעמי דווקא בימים אלה יש להקפיד על אכיפתה בדווקנות, מפאת הנזק הפוטנציאלי האדיר שברמיסתה.

למרבה האירוניה, בעוד סרן אחד (סרן ר') זוכה לפיצוי כספי (דל לטעמי) מהגב' אילנה דיין וזכיינית התקשורת "טלעד" על פרסום הכתבה חסרת האחריות ב"עובדה", מתחיל סרן אחר (שאת שמו, כמובן, לא אזכיר למרות ששמו כבר פורסם) את מסע האימים התקשורתי השמור לאלה, שלרוע מזלם, מוצאת התקשורת ערך רייטינג גבוה בסיפורם. (כבוד מפוקפק השמור בד"כ לידוענים, פוליטיקאים ונשיאי מדינה). סרן זה, לצערו הרב, לא נהנה מצו איסור פרסום על שמו ותמונתו כמו סרן ר' לפניו.

אם תגובתכם בשלב זה היא: "כיצד הוא יכול להגן על אנס שכזה?" או "יש ראיות DNA חותכות" הרי שאתם רק מסייעים לי להבהיר את הנקודה.
איננו שופטים או בוחני כליות ולב, ובוודאי שאיננו ביהמ"ש המוסמך לכך, אבל בהשתתפותנו בחגיגה התקשורתית אנו הופכים לתליינים וציידי מכשפות דה פקטו.

ה"ראיות" החותכות מובאות לנו על ידי כתבים ועיתונאים, שרובם ככולם כבולים בכבלי התחרות על הרייטינג בישראל. המאבק על כיסו של הקורא הישראלי הפך את המדיה שלנו לצהובה וחסרת אחריות (לראיה, עניין אילנה דיין). אינני מטיל דופי בכולם ואני משוכנע שישנם די צדיקים בסדום כדי להצילה, אבל ישנם לא מעט כאלה שהופכים אותה למקום שלא נעים לחיות בו. היצר הצהוב שלנו מתחיל שם וממשיך במציצנות מעלת קבס שבאה לידי ביטוי בתוכניות כמו האח הגדול.

האם הפכנו כאלה חלשי אופי שאיננו מסוגלים לדחות את הסיפוק שבריקוד הורה סוער על הדם עד לאחר הרשעתו של הנאשם?

                                                       *She's a witch - Monty Python
            

ישנן לא מעט בעיות בתיאוריה שלי, וכבר אומר שאין לי את כל התשובות.

"תראה את עניין קצב" אומרת לי קרובת המשפחה. "אילולא פורסם הדבר בכל מדיה, לא היו מתלוננות נוספות אוזרות את האומץ לפנות למשטרה כקורבנותיו הנוספים של הנשיא לשעבר".
היא הנותנת, אני אומר, ומתנצל מראש על בחירת המילים המביכה. המשפט התקשורתי שנעשה לנשיא קצב הוא דוגמא מצויינת למשפט השדה הרכילותי שנעשה לאיש. זיגזוג היועץ המשפטי לממשלה מכתב אישום שכלל את רצח ארלוזורוב, לזה שהוגש לבסוף לביהמ"ש לא השפיע כהוא זה על דעתו של האזרח ברחוב בעניין חפותו או אשמתו של הנשיא. דינו בציבור נגזר.

אני מסכים שיש ערך בפניית קורבנות נוספים למשטרה. אך האם זו הדרך?
"פרסמי ברשומות המיועדות לכך" אני מציע. כך נוכל למזער את הפגיעה בטרם עת בשמו של חשוד, הרי מרבית הציבור לא יחטט ברשומות אלה, אלא רק נפגעות תקיפה שזהו עניינן.
"מעט מדי" היא טוענת. "איך נבסס טענת דפוס התנהגות לנאשם?"
אינני יודע, אני מודה. אולי בהגדלת תקציבי המשטרה ובחקירה מקצועית וראויה על ידי חוקרים מוכשרים? אולי על ידי קידום עמותות שעניינן הוא תמיכה בקורבנות תקיפה?
מדוע זה צריך להעשות על גבי הצהובון של המדינה? הרי שכאשר יפסוק בסוף ביהמ"ש שהנאשם חף מפשע (רחמנא ליצלן, יש גם כאלה שהוכחה חפותם, ולא מטעמים טכניים) בוודאי יסתפק בפרסום התנצלות בעמוד 17 למטה, ליד מודעות האבל, כדי למזער את בושתו.

"ומה על ההתיישנות?" ממשיכה הקרובה בלהט. "מה אם יהיה זה מאוחר מדי עבור מתלוננת חדשה להגיש את תלונתה לאחר פסק דינו של נאשם?" .
"זו סיבה מספיק טובה לתקן את חוק ההתיישנות" אני אומר. ניתן לקבוע שחשד בתקיפה מינית משהה את ההתיישנות בכל תקיפה מינית אחרת". ישנן די והותר דרכים יצירתיות לפתור את הקשיים מבלי לרצוח את אופיו של אדם ולהלבין פניו ברבים.

"שיתבע פיצוי אח"כ!" היא רועמת.
"האם 300,000 ש"ח שווים לסרן ר' שאת שמו הטוב?!" אני עונה ולא רואה צורך להמשיך בקו הזה.

"קל לך לומר את זה. אם זו היתה אחותך היית מדבר אחרת!"
נו, לטענה הזו יש כמובן טענת ראי שווה בעוצמתה. הרי אם חלילה וחס היה מדובר בבעלה שנעצר מעצר שווא על תקיפה מינית היתה רוצה להחריש את העניין.
העניין דומה מאוד בעיניי לדיון שערכתי בעבר בעניין גישתי לנפילה אפשרית בשבי. אני לא הייתי רוצה שמדינת ישראל תנהל על גבי משא ומתן לשחרור רוצחים. (אני יודע שמרבית חברי מתנגדים לגישתי.) אחת הטענות של חברי אז היתה שקל לי מאוד לקבל החלטה שכזו תחת אורות הניאון. אם הייתי שם הייתי מתחנן שישחררו אותי בכל מחיר. ואני מסכים.
אני מסכים ואומר שוב, שעתה, כשאני מרוחק מהסיטואציה, ויכול לחשוב בבהירות, אני יכול להחליט החלטות רציונליות.
כך גם כאן.
זו לא אחותי שנפגעה. ולא אני שדמו נשפך, ולכן אני יכול לחשוב רציונלית.

לסיום דברי,
אם יקבע ביהמ"ש את אשמתו של המאבטח, אני אהיה ראש וראשון למוקיעים, ואשמח להעבירו לשר המשפטים, נאמן, שיחיל עליו דין תורה ויסקול אותו באבנים מצידי.
הסוב-יודיצה וחזקת החפות שוכבים בינתיים זו לצד זו במצב קריטי ביחידה לטיפול נמרץ, יחד עם שמם של נאשמים רבים. נכון, אשמתם של רובם המכריע תוכח לבסוף בביהמ"ש המוסמך. למה שלא נחכה עד אז?

יעקב נאמן? למי בדיוק?

אז הבנתי שהאיום האיראני שיתק את אצבעותיכם מפחד או שהסכמתם עם כל מילה בפוסט האחרון (שהמחשבה הזו מפחידה אותי הרבה יותר). בכל מקרה אני אעבור למשהו קצת יותר מקומי.

בכותרת הראשית של YNET תוכלו למצוא את הידיעה המרעישה המספרת בדרמטיות על כך שאהוד ברק העסיק עובדת זרה, פיליפינית, ועל המבוכה במשרדו. חשוב מאוד. צהוב מאוד.
אי שם במבזקים שאיש לא רואה, בין הגשמים המקומיים לביקור שר ההגנה האמריקאי באפגניסטן, תוכלו למצוא ידיעה קטנה לפיה שר המשפטים, יעקב נאמן, הכריז בפורום רבנים את ההכרזה התמוהה הבאה:

"עלינו להחזיר עטרה ליושנה, שמשפט התורה יהיה המשפט המחייב במדינת ישראל, כי באמת הדרך הראויה היא להנחיל לנו את משפט התורה, צעד אחר צעד"

תרשו לי לתת מחמאה קטנה ליועץ התקשורת במשרד המשפטים (הכבאי הפרטי של השר נאמן) על שהצליח להקטין את הנזק של פליטת הפה האומללה הזו.

ההכרזה האווילית (והמסוכנת לטעמי) התקבלה, כמובן, בתשואות רמות בקרב קהל הרבנים.
אני מקווה בשביל השר נאמן שאכן מדובר בפליטת פה, ושהתכוון לשלם מס שפתיים פוליטי למאזיניו, בתקווה שדבריו לא יצוטטו מחוץ לכתלי האולם, ומאוד מקווה שזו לא דעתו האמיתית והאג'נדה החבוייה של שר המשפטים המכהן בישראל.

גם אם התכוון נאמן לשלם מס שפתיים פוליטי לרבנים, הרי שהצהרה שכזו, במיוחד בתקופה זו, היא מסוכנת מאין כמוה לדמוקרטיה ולשלטון החוק בישראל. כיצד יכול שר המשפטים לגבות את החלטת הממשלה, בה הוא חבר, בנושא הקפאת הבנייה בהתנחלויות ופינוי מאחזים בלתי חוקיים מחד, כאשר הוא מכשיר בהבל פיו את התנגדותם של המתיישבים ביהודה ושומרון?

לטעמי, שר משפטים בישראל צריך להזהר כפליים בלשונו, במיוחד כאשר דבריו לא מושמעים במסגרת דיון אקדמי הפתוח לתגובה וויכוח, אלא נאמרים מול קהל סימפתטי הצמא לאמירות שכאלה וישתמש בהם כקרדום לחצוב בו ביסודותיה המעורערים של הדמוקרטיה השנואה עליו.

ואם לא היתה זו פליטת פה, אלא אג'נדה אמיתית של שר המשפטים ומשרד המשפטים לנגוס במערכת המשפטית הקיימת ולהוביל אותנו "צעד אחר צעד" למערכת חדשה הבנוייה על תורת ישראל, ראוי שידיעה שכזו תתפוס כותרת מעט יותר מרכזית ושתחייב דיון ציבורי, ובמיוחד התייחסות חד משמעית מראש הממשלה, כמנהיג מתווה מדיניות. יכול להיות שאני עובר על חוק סבתא מספר 1 (התרפ"ט אי שם במאה ה-18) - "ציפיות יש רק על הכריות".

הערת אגב, אנחנו מדברים על אותו שר משפטים, שהרים קול זעקת גוועאלט למרומים על הפגיעה הגסה בשלטון החוק, כשפרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה העזו להתנהג כבעלי דעה ושכל ישר ולא כפקידים ועושי דברו.
נחמתי היחידה היא שאין מדיניות. אין אג'נדה, אין המשכיות.
זו הצרה המרכזית בישראל, אך במקרה זה הצרה משחקת לטובתנו (טובתי). מחר, כשנאמן יהיה כבר הסטוריה, ירד חזון דין התורה יחד עימו אל תהום הנשייה.

אבל עד שזה יקרה, נעבור עוד כמה אירועי עמונה  בחסות "נאמן דעות מפוקפקות בע"מ"

שיעור בהסטוריה (או I love the smell of Napalm in the morning)

בסוף השבוע האחרון יצא לי לקרוא כמה כתבות של נביאי זעם על האיום האיראני, התקיפה הישראלית הצפויה, ההתערבות האמריקאית ושאר ירקות.
נזכרתי במשהו שכתבתי בזמן אחר, במקום אחר אבל נראה לי מתאים. שיעור בהסטוריה.

 ב- 6 באוגוסט בשנת 1945, הטילה ארה"ב את פצצת האטום על הירושימה, העיר השישית בגודלה דאז בקיסרות היפנית.

80,000 איש מתו מהפיצוץ הראשוני. עד סוף אותה שנה נמנו עוד כ-40,000 הרוגים ומניין ההרוגים הסופי נאמד בכ-140,000 איש.
מתוך כ-9000 מבנים בעיר, נותרו על תילם פחות מ-2,000.

השעון הראה 8:11 דקות. מפקד הטייסת וטייס ה-B-29, קולונל פול טיבטס, מוביל מבנה של 3 מפציצים ומכריז 5 דקות ליעד.

המפציץ של טיבטס, האנולה גיי (ע"ש אמו של קולונל טיבטס) נושא בגופו פצצת אטום שוות ערך לעוצמת 15 קילוטון TNT בשם "Little boy".
עימו במבנה 2 מפציצים נוספים, האחד קרוי "The great artist" והאחר ללא שם אשר לימים זכה לכינוי "Neccesary Evil" .
8:16 דקות. מזג האוויר אופטימלי, ההתנגדות אפסית. הפקודה ניתנה ושחרור הפצצה התבצע ללא תקלות.
נותן ההוראה, הארי טרומן, נשיא ארה"ב שהושבע לתפקידו שבועיים קודם לכן בעקבות מותו הפתאומי של הנשיא רוזוולט.

בפנייה לאומה האמריקאית הצדיק טרומן את השימוש בפצצה בחיסכון בסבל עתידי של לוחמים אמריקאים במלחמה בחזית הפאסיפית. ואת נאומו התחיל במילים: "יהיה העולם עד שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה, בסיס צבאי".

טרומן שתמיד האמין בכוחה של עיליתא מצומצמת לשלוט בגורל העולם אמר שהוא משוכנע שאלוהים עצמו תומך בהחלטה להטיל את הפצצה.

את נאומו סיים במילים:

We have used it in order to shorten the agony of war, in order to save the lives of thousands and thousands of young Americans. We shall continue to use it until we completely destroy Japan's power to make war. Only a Japanese surrender will stop us.

ההיסטוריה הראתה שהחזית האירופאית נגמרה, גרמניה נכנעה ובעלות הברית החלו לדלל את כוחותיהן באירופה.
רוסיה הכריזה על סיום מעמדה הנייטראלי בכל הנוגע ליפן ולחזית המזרחית.
המצור הימי על יפן היה אפקטיבי וארה"ב כבר דחקה את רגלה לקיסרות בפלישה רגלית לאוקינאווה.

למרות הכל יפן לא הראתה סימני כניעה ומומחים אמריקאים לתרבות יפן טענו כי זהו סממן תרבותי מובהק שמקורו באופיה של יפן כאומה עוד מימיה הפאודליים.

האם היתה הצדקה לכך?

"השגנו את הגרמנים בפיתוח הפצצה ואני מודה לאלוהים שאנחנו אלה שמשתמשים בה ראשונים" היתה תשובתו של טרומן לשאלה הזו...

מי מבטיח שמקרה כזה לא יחזור? לזה כבר לא היתה לו תשובה.

קולונל טיבטס הלך לעולמו בגיל 92 בביתו באוהיו. בצוואתו ביקש טיבטס שלא תיערך לו הלוויה ושבשום אופן לא תהיה מצבה או קבר. טיבטס לא רצה שקברו יהפך לאתר עלייה לרגל לתומכי ומתנגדי הנשק הגרעיני ויפריעו את מנוחת משפחתו.

ואני אומר, חבל.... הלוואי והנושא הזה היה על סדר היום כל יום כל היום.
סוף שנת 2009, עוד עשור בפתח, כמעט 65 שנה אחרי ואנחנו לא יותר חכמים.

יש מצב לפוסטינור?

שוב השועל לובש את מחצלותיו הירוקות, נועל נעליים קלות (איינשטיין צדק - הכול יחסי) מזניח את הגילוח, כי כך חננה על מביע מרד אישי קטן במערכת, ויוצא למילואים.

אופנת צה"ל 2009 לא השתנתה כבר למעלה מעשור, כולל הגומיות בנעליים שאיש לא יצליח להסביר לעולם את הקשר בינן ובין משמעת. המדים עושים את שלהם. השועל, כמו קלישאה מהלכת הופך מיד לעייף, לרעב, וכדי להיות פוליטיקלי קורקט...טוב תשכחו מזה... לחרמן.

המדים האלה טובים מכל קואצ'ר. פתאום הבטחון העצמי שלך בשמיים ואתה לא צריך להשקיע יותר מדי במסכת הביטחון העצמי, שאתה מטפח באדיקות בעבודה. הקול שלך צונח באוקטבה ולא משנה מה תגיד, זה ישמע רציני באוזניהם של בני ה-18-20, למרות שזה גורם לך להרגיש פתאום זקן, אתה הרי פיטר-פן (!) איך זה שלוקחים אותך ברצינות??

השעה כבר 03:00 בבוקר, ביום רגיל אני אמור להתחיל להיות עייף עכשיו. התרגיל כבר בעיצומו ותרחישי יום הדין  מוזרמים ללא הרף. עלינו להיות מוכנים לכל, אבל זה כבר מגוחך, אתה חושב לעצמך.
"הערבים מזיינים אותנו..." אומר לי ידידי, הקצין כסוף השיער בחיוך.
"יש מצב לפוסטינור?"

הממלכה - פרק 8 - אשת הלורד

בקצה הדרומי המרוחק של הממלכה שוכן מבצר עתיק יומין. מעל לצריחו המרכזי מתנוסס דגלה הכחול של העיר ועליו הסהר והכוכב הזהובים. חומותיו הדרומיים של המבצר נושקים לים, שמכה בהן ללא הרף, כמאיים להטביע את המבצר על יושביו.


אין לדעת כמה נשמות אומללות נמסרו על מזבחו של אל הים, ובלבד שישכך זעמו ויחוס על חומות המבצר.
היום ניצב על החומה גבר בודד, עטוי גלימה. שיערו הלח נצמד לפניו למרות הרוח החזקה. מולו ניצב צבא צמא דם הדורש שיצטרף עתה אל קורבנותיו ויקפוץ אל זרועותיו של אל הים, אל מותו. הצבא הרוצה עתה במותו, היה עד לאחרונה צבאו שלו.
אל הים, כך אומרים, מגיע בעצמו ליטול את נשמות האצילים. מבט אחרון אל ההמון הזועם שמולו, והלורד, שהשלים עם גורלו, זינק אל הגלים.

לאדון הצריח האפל היו תוכניות אחרות.

בלחש מתוזמן בקפידה, שיגר אדון הצריח את הלורד המופתע היישר אל קומת ההרמון שבצריחו. "בוודאי אמצא שימוש הולם ללורד אסיר תודה" הרהר האדון האפל וצפה בלורד המודח מתאקלם במהירות לסביבתו החדשה. "אסיר תודה באמת!" צחק לעצמו האדון האפל.

באולם המשתה המרכזי, שבמבצר הדרומי, צלחת הוטחה בכוח אל הקיר ודממה השתררה באולם, רק ליצן החצר המשיך לשיר כשיכור, וללהטט בפגיונותיו, עד שחבט בו אחד האורחים "שתוק, אדיוט!" סינן האורח. הפיגיונות נפלו בזה אחר זה אל רצפת האולם.

העיניים כולן הופנו למכשפה העומד לצד הלורד החדש. גלימותיה צבעוניות, שערורייתיות כתמיד, שיערה סתור ופרוע, מבטה מוטרף, ונדמה היה שהיא היפוכו הגמור של בעלה האפור במראה ובמזג.
הלורד המשועמם נענע את ראשו בייאוש וטמן את פניו בידיו נוכח התנהגותה של רעייתו.
לא פעם תהה הלורד אם היתה לו רעייתו המכשפה לעזר או למכשול, אך כשידו ליטפה מבלי משים את ריפוד הלבד של כורסתו החדשה, ידע את התשובה. לולא מזגה הים תיכוני של רעייתו ולולא מיומנותה באומנות הכישוף השחור, נדון היה לחיים אפורים כבבואתו שבראי.

המכשפה עזבה את האולם בסערה ורצה כאחוזת שד אל מרומי החומה הדרומית, ממלמלת מילות כישוף אפל. הלורד המנומנם סימן בידו לנוכחים להמשיך במשתה ועזב בעקבות אשתו.
"היינו צריכים לחסל את הלורד המודח בעצמנו" צווחה המכשפה
"הלורד שוכן עכשיו בקרקעית הים לצד נפטון" ענה לה הלורד האפור.
"כישוף אפל מעורב כאן! אני חשה את זה בעצמותיי!" צווחה.

אל השניים הגיע בריצה לוחם צעיר ומבוהל וכרע ברך. "זהו האביר הקוסם מהעיר האפורה, אלופי" הוא כנראה שמע על ההתקוממות שלנו כנגד הלורד המת והחליט לנצל את רגע חולשתנו! צבאו נכנס בשערי העיר והוא דורש את כניעתך!" אמר הלוחם והגיש קלף החתום בחותמו האדום של האביר הקוסם.

Like a rolling stone

פתגם לועזי שגיליתי לא מזמן אומר כך:
"Rolling stones carry no randy moss"
מסתבר שהרולינג סטונס בחרו בשם הלהקה בעקבות הפתגם הזה, כשבעצם רצו להוכיח הלכה למעשה את הפתגם. (תודה רבה י' קוטנר). הם ללא ספק הצליחו.

כמו שאבן מתגלגלת לא תאסוף אזוב ועובש, כך גם הלהקה תשמור על נעוריה ותתחדש כל הזמן, בתנאי שתהיה בתנועה.
ואני, כהרגלי, עושה פראפראזה לעצמי ואומר, שהגיע הזמן לעשות שינוי בחיים, לפני שאני מתחיל לאסוף אזוב ועובש.

ב-31.12, בחצות, יתחיל השינוי אצלי.
שיהיה בתנועה.

Bob Dylan - Like a Rolling Stone
by jeandeclous

7 סיבות לראות 22 גברים רודפים אחרי כדור

שוב זה קרה לי.

נכנסתי לדיון עתיק היומין על ספורט וכדורגל עם נציגת בנות המין היפה, ואני מתכוון לנציגה מהסוג שיעדיף לראות את פרק 3655 בסדרת המופת "היפים והאמיצים" אבל לא תבין לעולם מה אנחנו הגברים מוצאים בצפייה ב"22 גברים בוגרים שרודפים אחרי כדור"

אני לא מתכוון לנסות ולהבין את ההבדלים העצומים בין גברים ונשים (אלא רק לברך עליהם). מה שכן אני מתכוון לנסות הוא למצוא כמה שיותר הסברים רציונלים (ולא רציונלים) שבגללם אנחנו הגברים נמשיך ונצפה ב... נקרא לזה כדורגל כדי לקצר את הקלישאה.

1. האלטרנטיבה (1) - אחרי שהבנו שלחץ הדם שלנו שברירי גם כך, חדשות ואקטואליה הן לא אופציה. לא טוב לי לראות את אנשי הדת של איראן במדי הצבא האיראני יושבים ומתכננים את סופנו, ולא טוב לי לראות את צבי יחזקאלי מרייר כשהוא מדווח לי על זה. בכל מקרה מהמציאות הזו אני לא אתחמק, כי מי מבינינו באמת יכול?

2. האלטרנטיבה (2) - גרף האיכות של תוכניות הטלוויזיה בישראל הוא גרף ליניארי יורד, החל משידורי הניסיון של ערוץ 2 (ואני מחריג את העולם הערב כחסד נעורים). היות ואני עדיין לא בן 95, אני לא יכול להינות לחלוטין מערוץ 1, ותוכניות הריאליטי מצליחות להביא אותנו לשפל אנושי חדש, חדשות לבקרים, המפלט שלי יהיה כדורגל, ואם הוא באנגלית או ספרדית אז זה נשמע אפילו טוב יותר.

3. דרמה אנושית כתובה ביד נעלמה - בניגוד ל"בטי המכוערת", את הכדורגל כותב תסריטאי מוכשר, עלום שם, שלא מפסיק להפתיע, גם בלי שנגלה שאלי אוחנה הוא אימו מנישואין קודמים של יוסי בניון...
נכון, לא כל פרק בסדרה האינסופית הזו הוא יצירת מופת, אבל יש פרקים בלתי נשכחים. ירים את ידו חובב הכדורגל שלא יזכור גם בעוד 30 שנה את ג'ון טרי מחמיץ פנדל בגמר ליגת האלופות במוסקבה, ואת המבט שזורק ואן דר סאר תוך כדי זינוק לצד הלא נכון - מבט של מנצח.
אפילו המין היפה עצמו יתקשה לזכור מתי חזה בהתפרצות רגשות שכזו מצד רובצי הכורסאות הניאנדרטלים, וזה מש לא משנה אם היית אדום או כחול אז, התפרצות רגשות מסוג כלשהו היתה. אל תכחישו!

*זהירות - סכנת החלקה

4. פ-ר-סו-מות! - מי שניסה לראות תוכנית באחד הערוצים המסחריים מתחילתה ועד סופה מכיר את תחשות התסכול מכמות הפרסומות הבלתי סבירה הקוטעת את רצף השידור. אני אפילו לא נכנס למשימה הבלתי אפשרית שנקראת צפיית סרט בערוץ 2 בערב שישי. אני אסכים עם טענה נגדית לפיה הכדורגל אף הוא גדוש פרסומות, החל מתלבושות השחקנים, דרך שלטי הפרסום שמקיפים את המגרש וכלה בפרסומות שצצות בכל פעם שאיתן תבריזי שורק לפאול, אבל לפחות לא קוטעים את רצף המשחק ואתה יודע שיש לך 45 דקות ללא הפסקה יזומה לפיפי...

5. עיסוק אובססיבי בסטטיסטיקה - יש בנו, אוהבי הכדורגל (והספורט בכלל בעצם) איזשהו חיידק חובב סטטיסטיקה שלא יודע שובע. חשוב לנו לדעת מהו השער המהיר ביותר שנכבש בהסטוריה, מי כבש חמישיה אחרון, מתי ניצחה סטוק סיטי את מנצ'סטר יונייטד בפעם האחרונה (אף פעם) וההבדלים בין תוצאות בית לחוץ. חשוב לנו לדעת את אחוזי האחזקה בכדור וכמה כל שחקן רץ.
חשוב לנו כי זה הופך את המשחק ליותר מדעי, כזה שאפשר לנתח אותו ברמה אמפירית, להתווכח עליו ברמת גן ולחזות את המשך דרכה של הקבוצה ברמה נבואית. תשאלו את אח של השועל, הוא יכול ליצור לכם תחזית מדוייקת ממדגם של משחק אחד.
הסטטיסטיקה משרתת את שדרי הכדורגל וצופיו באותם רגעי משבר בהם אנחנו כמעט מסכימים עם הקלישאה הנשית על כדורגל, ומונעת מאיתנו לשלוח את היד אל השלט (סטטיסטיקה כמעכב רפלקסים מותנים)

6. הקבוצה שלך - בעבר היו אזרחי רומי בוחרים את הגלדיאטור החביב עליהם ומריעים לו, מהמרים עליו (לפעמים נגדו), משליכים עליו פרחים ואורז ומטבעות פלטינום אם הוא ממש מוכשר. הצרה האינהרנטית עם גלדיאטור היא שעד שאתה מתרגל אליו, הוא הופך מאחד שזורקים עליו פרחים, לאחד שדוחף פרחים (אם אתם מבינים למה אני מתכוון). הקבוצה שלך היא כבר קבוע. זה כמעט לא משנה מי משחק בה, היא שם לטוב ולרע. רצוי וצריך להשאר נאמן לה בהצלחות ובכשלונות ולהוריש למסכן הקטן שאתה קורא לו בנך את החיידק, או לנשל אותו מהירושה אם הוא בוחר פתאום את ליברפול(?!).
בעניין מטבעות הפלטינום, צר לי לבשר שלאפילו במגרשה הביתי של אריס סלוניקי כבר לא זורקים מטבעות - היורו פשוט שווה יותר מדי.

7. הקבוצות של החברים שלך - אקסיומה: החברים שלך לא מבינים כלום בכדורגל. וזה בסדר. אחרת אתה לא יכול להסביר את העובדה שהם גם חברים שלך וגם אוהדים את הקבוצה הלא נכונה, הרי לא תסתובב עם אנשים לא אינטיליגנטיים!!
אנחנו הגברים, יצורים תחרותיים. פעם היה לנו קל יותר להיות תחרותיים, היינו לוקחים כדור ומשחקים במגרש הקרוב לביתנו. היום החברים גרים רחוק, הם הורים לילדים, עצלנים, שמנים, עם לחץ דם גבוה ופלטפוס. מה נשאר? להיות תחרותיים באמצעות שליח.
איזה תענוג זה לקטר על הכושר הירוד של שחקני הקבוצה שלך כשאתה יושב עם 2 פיצות משפחתיות ענקיות, קולה ובירה וכמות אוכל ל-6 להקות תוכים לשנה?!
בינינו, מזל שהחברים שלך לא מבינים כלום בכדורגל, שהרי זה כל כך הרבה יותר כיף לחגוג ניצחון על הקבוצה של החבר.
כן אני מודע לזה שזה עובד רק כשאתה מנצח. אבל באמת אין שמחה גדולה משמחה לאיד :)


אני אפסיק כאן ואתן לכם להוסיף, אם יש לכם.
רק קחו דבר אחד בחשבון - זה לא ישכנע אף אחת...

האח הגדול - לא מה שחשבתם.

הבוקר, שלא כדרכי, האזנתי לחדשות "קול ישראל" במקום למוזיקה. ככה זה כשלא טוענים את האייפוד.
כמובן שלא הצלחתי לחמוק ממהדורת חדשות, ואם הייתי מצליח, ודאי הייתי נופל ברשתו של מבזק. מתוך 6 הדקות שהוקדשו למהדורת החדשות של השעה 8:00 הוקדשו 3.5 דקות לסיפור הבא:

צעירה בשם נטליה בלנשרד (קוויבק, קנדה) יצאה לחופשת מחלה ארוכה מעבודתה בחב' IBM לאחר שהחלה סובלת מדיכאון עמוק. בזמן מחלתה, חיה על קצבת מחלה מטעם חברת הביטוח.
עובד חרוץ של חברת הביטוח ערך מחקר קצר באשר למחלתה של הגב' בלנשרד, שתוצאתו היתה הפסקת תשלום הקצבה לבלנשרד, בטענה שתמונות שפרסמה ברשת פייסבוק, בהן היא נראית מבלה עם חברותיה, שמחה ומאושרת, מעידות שלכל הפחות היתה יכולה לשוב לעבודתה (שלא לומר, מעידות משהו לגבי טענת הדיכאון העמוק).

אח"כ, נכנס הקריין לטענותיה של בלנשרד ("החופשה היתה בהוראות הרופא") וטענות עורכי דינה ("מוכחש שיש גב' בשם נטליה בלנשרד, ואם יש כזו, היא לא אחראית למעשיה, ואם כן אחראית אז רק כלפי שכר טרחת עורכי דינה...") וטענות הרופאים המטפלים ("נטליה מי?").
ואני, שרגיל לשמוע בחדשות רק על אונס קבוצתי שהסתיים ברצח משולש שמעורבים בו ערבי, אתיופי, בן טובים וגננת, מצאתי את עצמי מחוייך מכל הפרשה והזמן המוקדש לה.
הרי מי מאיתנו לא רוצה, שהחדשות בישראל יודיעו ביום רע במיוחד, שהקרנף שכולנו ציפינו לו בספארי ברמת גן נולד דווקא קרנפה...?

אבל המסר מובן...

עובדות התיק המשפטי הזה כלל אינן חשובות, וייתכן שהגב' בלנשרד צודקת בכל טענותיה, אבל כרגע היא זו שצריכה להוכיח שאין לה אחות.
האח הגדול, בדרכו העדינה, מזהיר אותנו, משתמשי הרשתות החברתיות (פייסבוק ודומותיה) את אותה אזהרת מירנדה שכולנו מכירים מהסרטים ההוליוודים:

"You have the right to remain silent. Anything you say CAN and WILL be used against you in a court of law"

נכון, כולנו ידענו את זה מראש, אבל זו פעם ראשונה שאני נתקל במקרה רשמי בו עושים שימוש בחומר, שהעלה אדם לפייסבוק, כנגדו.

שימו לב מה אתם מעלים, ומה אתם כותבים שם. מעבר לכרטיס ביקור לא רשמי (שיצוץ כשתנסו להתקבל לעבודה) הוא גם מקור מידע זמין עבור האח הגדול.

ראו הוזהרתם.

FIFA FAIR PLAY ...הישבן שלי

כשדייגו מראדונה הניף את יד האלוהים ברבע גמר גביע העולם, באצטדיון האצטקה במקסיקו, 22 ביוני 1986 (אם אלוהים נכח באירוע, צריך לזכור את התאריך), אני חגגתי עשור.
מאז, מים רבים שטפו אינספור שגיאות שיפוט ושחיתויות בעולם הספורט כולו. הצד האפל הזה אינו נחלת הכדורגל לבדו.

באוטוביוגרפיה שלו, הודה דייגו שהיתה זו ידו, ולא יד האלוהים שהעלתה את ארגנטינה לחצי הגמר. כמה יהיר אתה צריך להיות כדי לקחת את הקרדיט מהאל??
בנוסף, החצוף עוד הוסיף שהתחושה היתה כמו לכייס את האנגלים ולמצוא טבעת יהלום.

אתמול, תיירי אנרי, שמאז ומעולם לא נמניתי על אוהבי פרצופו הזחוח (העובדה ששיחק בארסנל כמובן לא הוסיפה לו נקודות), כייס אף הוא את אירלנד והעלה את צרפת למונדיאל.
בראיון שנתן לאחר המשחק, עוד הוסיף החצוף, כדרכם של כייסים, שאין להאשים אותו, יש שופט והוא לא ראה.
השופט אשם?!

מרבית אוהבי הכדורגל יגידו שהם מעדיפים לראות את צרפת במונדיאל ולא את אירלנד, ואפשר להבין את הטיעון. אברה, אנלקה, גורקוף, אנרי, בנזמה, ריברי... בוודאי עדיפים על שחקני מילוול וסנדרלנד שמרכיבים את נבחרת אירלנד, אבל אם זה היה הרציונל, מה הטעם בלקיים מוקדמות?
מצבן של הקבוצות הקטנות קשה דיו מכדי להתמודד גם עם שחיתות, רמאות, ומזל רע. והגיע הזמן שפיפ"א תקבל את האומץ הדרוש לאכוף את הסיסמא שחרטה על דגלה ואפילו במחיר של הדחת קבוצה בכירה. האם ראוי לתת לצרפת את הפרס האולטימטיבי - כרטיס לגביע העולם על בסיס משחק לא הוגן?

אבל הנה זריקת מציאות.
מישל פלטיני ראש פיפ"א הוא צרפתי ואם מישהו חושב שהמושחת הזה (שכבר הוכיח משהו בהדחתה של צ'לסי מחצי גמר ליגת האלופות) יפעל כנגד ארצו... מתבקש לעזוב את הבלוג. אין כאן מקום לנאיבים.
אולי יום אחד יעבור התפקיד לשוויצרי, ואז נראה מהו חוסר משוא פנים.

בינתיים זכינו בכמה דברים:
א. בדרמה ספורטיבית שעוד ידובר עליה לפני כל מונדיאל בעתיד.
ב. בהזדמנות להשתלח במישל פלטיני, זה תמיד כיף.
ג. והכי חשוב, קבוצה לשנוא במונדיאל!

לפני שנסיים, נראה שאפשר גם אחרת:
פאולו די קאניו עוצר את המשחק כשיש לו הזדמנות להבקיע, לאחר פציעת שוער היריבה.



אופ-טופיק קטן, בהזדמנות הזו אני אומר שאני שמח שאורוגוואי עלו. יהיה טוב לראות גם את פורלאן בגביע העולמי.

רוכבי האפוקליפסה - פרק שני - רוכב ושמו מוות.

"I looked, and there before me was a pale horse! Its rider was named Death, and Hades was following close behind him. They were given power over a fourth of the earth to kill by sword, famine and plague, and by the wild beasts of the earth.” 
 Revelations 6:8

בבית חסר ייחוד, ברובע המרכזי בחארטום, ישבו היעד  מס' 1 של סוכניות הביון בעולם, אוסאמה בין לאדן, ושני מוסלמים צעירים, אדוקים, שעושים את דרכם במעלה הרשימה המפוקפקת, וצפו בהנאה בדיווחים ובתמונות הקטועות המשודרות מזה כשעתיים ללא הפוגה ב-CNN.

מערה חסרת חשיבות נוספת הופצצה עד ללא הכר, אי שם בהרי אפגניסטן, בעקבות "מידע מדוייק" של המודיעין האמריקאי.

"יש לך יותר נשמות מלכל החתולים של אשתי גם יחד" צחק אחד הצעירים, בנו הצעיר של האימאם עבדאללה עזאם, מי שהיה מורו הרוחני של בין לאדן וראש ארגון אל קאעידה, עד שזה חוסל בשלהי שנת 1989.

"לא קשה להטעות את המודיעין האמריקאי" ענה לו ראש אל קאעידה. "האוייב כל כך צמא לכל פיסת מידע על ראשי אל קאעידה, כך שיפעלו גם אם נספר להם שאני מתחבא בבית הלבן" המשיך והחל משתעל בכבדות אל שרוולו. כתם של טרי של דם הכתים את השרוול, ונראה שמצבו הולך ומחמיר.

הצעיר האחר, אחד מעשרות בניו של בין לאדן, כיבה את מכשיר הטלוויזיה ופנה, פרגמטי כתמיד, למפת העולם שעל הקיר.

"תסביר לי שוב, אבי, איך הברית הלא קדושה שלנו עם הכוחות הישנים בסין משרתת את האינטרס של האיסלאם?" שאל הצעיר.

"נסתרות דרכי אללה" ענה בין לאדן כדרכו. "הקומוניזם הוא אמנם 'הסרטן האדום' וגם איתו יהיה צורך להתמודד ביום מן הימים, אבל דיה צרה בשעתה. כרגע עלינו להתמקד במשימתנו. יש לנו שבוע ללמד את המערב, גהינום מהו! זוהי ההתחייבות שלנו למורים הגדולים באיראן." אמר ושב להשתעל אל שרוולו.

מפת העולם הקרועה והמתקלפת שעל הקיר, כאילו ניבאה רעות, הציגה את מימדי הטרגדיה הצפוייה בתום השבוע השטני. התוכנית עליה היה מופקד אל קאעידה היתה להעסיק את כלל אמצעי התקשורת ברצף של אירועים קשים בבירות העולם על מנת להעניק לסינים את השקט הנחוץ להם להשלים את ההפיכה. הסינים, כך הבטיח לו ראש האייתולות, חמינאי, הם כלי מפתח על לוח השח-מט העולמי החדש.

ברלין, לונדון ופאריז באירופה סומנו דגלים אדומים, כך גם וושינגטון וניו-יורק. בירות אחרות, ביניהן, רומא ומדריד סומנו בדגלים ירוקים.

מזה כחודש פיזרו סוכני אל קאעידה ידיעות כוזבות על כוונת הארגון לפגוע ביעדים אסטרטגיים בבירות "הירוקות". היה זה מהלך מחושב של דיס-אינפורמציה, שנועד לדלל את כוח האדם החוקר בסוכנויות הביון השונות ולשלוח את סוכני האוייב למרדף רפאים.

היום, יומה הראשון של הפעולה, יהיה יומה העצוב של לונדון, השבח לאללה. חשב לעצמו בין לאדן הבן. הוא זכר שהתאריך הנבחר היה סמלי מסיבה כלשהיא, ה-15 במרץ, אבל לא הצליח להזכר בשמו של שאהיד ראוי לציון המקושר לתאריך זה, ובמהרה סילק את המחשבה הטורדנית ממוחו. היום תצא לפועל תוכניתו, באיחור של שנה.

על פי התוכנית המקורית, היה התא שלו מופקד על התקפה רחבת היקף במעמד הפתיחה של המשחקים האולימפיים בלונדון (אורגיה של צביעות וסמים, כך כינה אותה בין לאדן הבן), ועתה הגיעה שעתו לעבור את טבילת האש ולהוכיח את ערכו בפני אביו.

מרחוק נשמע קולו של מואזין, ואחר הצטרף מיד אחריו, כאילו התחרו על תשומת ליבו של אללה.
תחושת עוצמה מילאה את בין לאדן הצעיר, כשחשב על מאות המליונים, שכורעים עכשיו על ברכיהם, פניהם למכה, כמו צבא שרק מחכה ל"צלאח א-דין" שלו, שיוביל אותו לתהילה.

פינת "עלה לו השתן לראש" - שם זמני. על המוקד: אבי לוזון

היום, חברים יקרים, אנו חונכים פינה חדשה, שתוקדש ליקירי המערכת שעלה להם השתן לראש.

שם הפינה פתוח להצעות, ואתם מוזמנים לנסות את כוחכם בקופירייטינג.

על המוקד היום:

שם: אבי לוזון

תפקיד: יו"ר ההתאחדות לכדורגל

על סקאלת המגלומניה: 8 בסולם ישו.

כולנו זוכרים את מסיבת העיתונאים המבישה בהשתתפות אבי לוזון ומישל פלטיני, נו ... זו שהזכירה לנו, באדיבותם כי רבה של (יאללה שיהיה... קומץ) אוהדי בית"ר ירושלים, שאנחנו עדיין צ'כונה אחת גדולה, לטוב ולרע. הפעם - לרע.

כמו בכל שכונה טובה, חייב להיות "אלפא ערס" (ככה לימד אותי וייצמן, הערס השכונתי של ילדותי, שחיפה על שמו האשכנזי משהו בכינוי האימתני "שארקי").

בתת השכונה שלנו, בקרן הרחובות "ההתאחדות" ו- "חודורוב", שוכן האלפא ערס שלנו, שנכנס לקטגוריית "הערס המנומס".

שלא תטעו, זה ערס שימרר לך את החיים בדיוק באותה מידה, אבל יעשה את זה בנימוס. (סוג של וזלין אנושי)

כשהיינו קטנים, ניתן היה לזהות אותם לפי הכיפה שצצה על ראשם, כשהתקרב יום שישי. אני זוכר תמונה מגוחכת אחת של ערס מנומס שמכפכף בברוטליות (ואני משתמש בכוונה במילה שהיתה גזעית במועד האירוע (-:  ) סאב-ערס מהזן המקלל, וצועק עליו: "עם הפה הזה אתה גם מנשק את אמא שלך?!" . הוסל המסכן לא הצליח להשחיל תשובה בין הכיפכופים.

אבל אני סוטה מהנושא...

אבי לוזון ידידנו, שכנראה ספג עלבון אישי צורם, בנוכחות אלוהי פיפ"א, ספר עד 100 לפני שהגיב, אך כשהגיב לבסוף, אולי עדיף היה שיספור יותר.

המסקנה אליה הגיע האור לגויים היא, שיש לקנוס כל אוהד שיקלל "בעל תפקיד בהתאחדות לכדורגל".

שנייה... שוב נפלתי מצחוק מהכסא. רגע, לוזון, אתה מתכוון לכל בעל תפקיד בהתאחדות לכדורגל? כולל חשב ההתאחדות? שהרי ידוע שהוא מטרה לקללות ביציעי טדי.

אני מציע שההתאחדות תממן למלך לוזון הראשון, בעל האזניים הרגישות והלב העדין, זוג אטמים רב שימושי שישמש אותו באירועים של קללת אמת. זה בוודאי יהיה זול יותר מעלויות ההתדיינות המשפטית המביכה בערעורים לביה"ד הגבוה לבלבולי שכל.

לוזון, תתחיל להשקיע בכדורגל ולא בכבודך, שמעניין אותי כקליפת השום. תן לבתי הספר ולהורים לעשות את עבודתם ובזמנך החופשי תקטר שהם לא עושים זאת כהלכה. תדאג לתשתיות כדורגל, שיביאו בימי חיי להופעה של נבחרת ישראלית במונדיאל, שלא היא תארח. תדאג למגרש ראוי בו תארח הנבחרת הזו נבחרות זרות, תמנה מאמן שיביא השגים (ואם אפשר שיהיה גם קצת סטנדאפיסט - כי כדורגל זה בכל זאת שואו). ותכיר לנו את הבן, שנדע מיהו היורש... המלך לוזון השני, ממך כבר התייאשנו.

רוכבי האפוקליפסה - פרק ראשון - ממזרח תפתח הרעה

“I looked, and there before me was a white horse! Its rider held a bow, and he was given a crown, and he rode out as a conqueror bent on conquest.”  Revelations 6:2

15 במרץ 2013.

הרפובליקה העממית של סין החלה מתעוררת לעוד בוקר מנומנם. חקלאים ממושמעים שהקדימו כהרגלם את השמש, היו שקועים עד הברך, זה מכבר, בשדות האורז.

רציפי הרכבת בביג'ינג נהנו מדקות אחרונות של שקט, בטרם ישטוף אותם נחיל ההמונים. השקט שלפני הסערה, אומרים. הפעם יותר מתמיד.

צ', ראש השירותים החשאיים הסיני, הסטוריון חובב עם נטייה לדרמה, לחש מילה בודדת אל תוך שפופרת הטלפון, "ברוטוס", וניתק.

חודשים של הכנות חשאיות להפיכה הגדולה התכנסו לשיחת הטלפון הרת הגורל שזה עתה סיים. במילה אחת בודדת, המזוהה עם אחת הבגידות המפורסמות בהסטוריה, הניע את חלקו בתוכנית שנועדה לשנות את פני העולם.

אם השיחה זעזעה את צ', לא ניתן היה לקרוא זאת על מבטו הקפוא. "מה?" שאל צ' את יד ימינו, נמוך הקומה שמבטו החודר ובאכזריות שבעיניו ניתן היה לחוש גם מבעד למשקפי השמש שהרכיב תמיד.

"אתה חושב שהערבי וחיית המחמד שלו ימלאו את חלקם בתוכנית?" שאל

צ', שהתחבט בעצמו בשאלה הגורלית, הצית סיגריה ראשונה של בוקר. "תזהר שלא לכנות אותו כך בפניו. אפילו אני לא אוכל לערוב  לבטחונך".

מחוץ למשרדו של צ' החלה הכוורת להתעורר לפעולה. סוכנים רדומים, שהושתלו במהלך שנים לעמדות מפתח, קיבלו את מילות הפעלתם ונעו כמתוכנתים למשימותיהם. המטרות העיקריות הן בכירי המפלגה, אולפני הטלוויזיה והרדיו ורשימה ארוכה ומסוכנת של קצינים, נאמני המשטר בצמרת הצבא.

המבצע התנהל בשקט יעיל, אופייני. ראשונים ליפול היו אולפני הרדיו והטלוויזיה. אנשי סודם של צ' ויד ימינו הכניסו למערכת תסריטים מוכנים מראש. בכדי שהתוכנית תצלח, העולם מוכרח להאמין, שדבר חריג לא מתרחש בסין, לפחות בשלב ראשוני זה. לשם כך "חיית המחמד" כפי שכינה אותו יד ימינו של צ', צריך יהיה להשלים את חלקו במשיכת תשומת הלב העולמית.

צלצול הטלפון שבר את השתיקה המתוחה.  צ' הרים את השפופרת והאזין לדיווח של הסוכן מצידו האחר של הקו, ובסיומו ניתק מבלי לומר מילה.

"ובכן?" שאל יד ימינו וניקה את משקפי השמש בחולצתו, המבט שבעיניו סמר את שערותיו של צ' יותר מכפי שרצה להודות.

"יושב הראש ובכירי המפלגה שאינם מעורבים, נמצאים במעצר. עכשיו הכל תלוי בצבא." ענה צ' ומבטו נדד לספר הפתוח שעל שולחנו. משפט אחד הודגש בו בגסות, בעט אדום כמובן.

"Beware the ides of March" קרא צ', נהנה מהדרמה הקטנה שיצר.

צ' סגר את הספר שעל כריכתו נכתב בשפת המקור:

Julius Caesar, A tragedy by William Shakespeare

דילמות...

יש רגעים שמישהו כבר תאר טוב ממך. שכל מה שנשאר לך זה להביא את הדברים בשם אומרם.

The road not taken

"Two roads diverged in a yellow wood,

And sorry I could not travel both

And be one traveler, long I stood

And looked down one as far as I could

To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair

And having perhaps the better claim,

Because it was grassy and wanted wear;

Though as for that, the passing there

Had worn them really about the same,



And both that morning equally lay

In leaves no step had trodden black

Oh, I kept the first for another day!

Yet knowing how way leads on to way,

I doubted if I should ever come back.



I shall be telling this with a sigh

Somewhere ages and ages hence:

two roads diverged in a wood, and I --

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference."

                                                        Robert Frost, 1916.

לקראת צ'לסי - מנצ'סטר, חימום מנועים

סוכנויות ההימורים הבריטיות קבעו יחס של 2.32 :1 לטובת הכחולים ממערב לונדון.

לא... לא לקראת המשחק, אלא על מירוץ האליפות. יונייטד אחריה במירוץ בהפרש של אפו של שועל (תחליטו אתם אם זה הפרש קטן או גדול).

כדרכן של סוכנויות הימורים, נוספה כוכבית ליחסים הללו, וחיפוש מעייף של משמעות הכוכבית העלה תוספת שכולה נועדה להוסיף ערפל לונדוני סמיך למערך שיקוליו של המהמר הכפייתי. לשון המשפט: "United are'nt that bad...and Chelsea are'nt that good"

תודה FAIR BET... עכשיו אני יודע בדיוק מה לשים בווינר (שם דבר, כרגיל).

אז צ'לסי החליפה מאמן פורטוגלי במחליף ישראלי עד שיימצא מאמן דובר פורטוגזית בניב דרום אמריקאי. אלא שזה גם עשה הרע בעיניי אברמוביץ'. (מוזר... דווקא בעיניי הוא היה מצויין. ליונייטד.)

ואז הגיע האיטלקי.

אני מנסה לשכנע את עצמי שמאמן איטלקי הוא לא הדבר הנכון ביותר לקבוצה אנגלית, ונאחז בקלישאות לפיהן הסגנון ההגנתי המאפיין את הכדורגל האיטלקי לא מתאים לאופי של הפרמיירליג, אבל אז מכה בי המציאות.

מדובר במאמן איטלקי (מקולקל) שחי בשלום עם כדורגל התקפי, עם 28 שערי זכות ב-11 משחקים, שזה כמעט... אהה...זה ממש... נו... די הרבה שערים למשחק בממוצע.

אני נזכר גם באחד, קאפלו, שהצליח להוסיף צבע לנבחרת אנגלית אנמית, כל כך הצליח שבחדרי חדרים אפילו מדברים על ציפיות מהנבחרת, רחמנא ליצלן.

האיטלקי הזה של צ'לסי כבר התחיל איתי לא טוב, בזה שהחזיר לדרוגבה את חדוות המשחק. מה היה לו רע עם דרוגבה כבוי?? חוצפה של מאמנים אני אומר לכם!

מזל שיש עדיין את ג'יאנפרנקו זולה שיתמוך בתאוריה המטופשת שלי בנושא מאמנים איטלקים לקבוצות אנגליות.

יונייטד לעומת זאת, בעונה יעילה במיוחד עד עכשיו, ללא הברק שללא ספק מקורו בג'ל השיער של דובר פורטוגזית אחד שהס מלהזכיר את שמו כאן.

למשחק בסטאמפורד ברידג' תגיע יונייטד בלי ריו פרדיננד, וזה אומר שלא יהיה מי שיעשה פרצוף כועס לפראנק לאמפרד.

תודו שפרצוף כועס של ג'וני אוונס זה לא אותו דבר.

גם החוד של יונייטד, הוא כרגיל העונה, שאלה פתוחה. ככל הנראה רוני וברבפלופ יפתחו בחוד. ברבטוב כנראה יוחלף בסביבות הדקה ה-70 אחרי שהמשחק כולו ירוץ ב-FAST FORWARD ורק ברבטוב יזחל לאיטו במגרש. יחליף אותו הג'וקר המזדקן אואן . פרגי ילך על ניסיון מול צ'לסי.

ואם הזכרנו ניסיון, אז גיגסי כנראה יפתח באגף שלו, כי אחרת אין הסבר למנוחה הארוכה שקיבל לאחרונה. (תודה לבודהה, נמאס לי לראות את נאני מאבד שם כדורים) אחרי התכווצות השרירים הצפוייה של גיגס, יוחלף הזקן בהתאם לתוצאה על המגרש.

זהו.

זו הנבואה של שוטה כפר אחד (כולנו יודעים באיזה כפר מדובר).

וההימור: 1:1

המנצחת: ארסנל.

הדגמת אייקידו - רעננה 2009

אז ככה, לאחרונה עייפתי אתכם עם קצת קיטורים, קצת כדורגל ולא מעט מהדעות הבעייתיות שלי.

הפעם אני פשוט מפרגן.

אחד החברים הקבועים כאן בבלוג נצפה לאחרונה כשהוא קורא תיגר על כח הכבידה, בעזרתו האדיבה של אלי ביטרן (שיהאן) וזרועות ההרקולס שלו.

תצוגת אייקידו שהיא תאווה לעיניים. תהנו.

מדיניות זו לא מילה גסה

ביום שבת האחרון, נפתח דיון משפחתי בנושא "גירוש ילדי העובדים הזרים" לפני ארוחת הערב. אין דרך גרועה יותר לפתוח את התיאבון מאשר דיון על נושא שאין לך שום השפעה עליו.

ברשותכם, אני אוותר על זכותי החוקית והמוסרית לצאת לרחובות ולהפגין, מפני שכבר מזמן הכלי הכל כך דמוקרטי הזה שנקרא הפגנה איבד מערכו (מה גם שאני לא מסכים לדמגוגיה סביב ה"גירוש" אבל בזה דנו כבר).

היום, בעידן של כותרות מתחלפות מדי שעה, ההתאגדות, כתיבת השלטים, קופירייטינג של סיסמאות קליטות, נסיעה וארגון ההפגנה, פשוט לא שווים את המאמץ ברמת עלות מול תועלת (יעילות מוגיצה... רואה? אני לומד מהר). הכותרת שתעשה ההפגנה תתחלף כעבור שעה כשיהודה לוי ונינט יכריזו שהם מתחתנים.

ויותר מזה, רוה"מ, השרים ובכירי הממשל בארץ יודעים גם הם מה ערכה של הפגנה, ובציניות אופיינית, מחכים שהכלבים יסיימו לנבוח.

מתי בפעם האחרונה ראיתם הפגנה שהביאה לשינוי? ואני מתכוון לשינוי אמיתי של מדיניות, לא איזו עצם במסגרת פשרה שהוכנה מראש למקרה שמישהו יקטר.

כבר שנים שישנה תחושה שהספינה הזו משייטת במים סוערים ללא קברניט, וללא כיוון. למרות תחרות השיער הלבן עם אחי הגדול, אני עדיין לא מבוגר מספיק כדי להתרפק על איזו נוסטלגיה, ולצערי, גם אם רציתי, אני לא זוכר קברניט עם מדיניות מאז רבין (ונשאיר את הדיון בעניין המדיניות של רבין בצד, כי ייתכן שאני סתם מקדש כאן איזושהי פרה... יסלח לי רבין).

ניהול של מדינה בעיניי, כמו ניהול של חברה, צריך להעשות בידי מקצוענים. בכל תחום המקצוען שלו.

אותו מקצוען צריך להציג תוכנית עסקית לניהול משרדו, בהתאם לתקציב שנקבע לו ולהיות אחראי לתוצאות המושגות מדי שנה. תכנון מול ביצוע, פשוט.

מתי פעם אחרונה עמד שר בנאום רשמי לציבור ופרש את תוכניתו לשנה, שתיים, ארבע הקרובות? ויותר חשוב, מתי בפעם האחרונה עמד שר בנאום לציבור ובו הציג את היעדים בהם עמד ואת היעדים שנותרו לו לבצע על פי התוכנית?

מתי בפעם האחרונה נתן שר את הדין או אולץ לפנות את מקומו בשל אזלת יד (ולא בשל תרגיל פוליטי)?

אני רוצה לחשוב שאנחנו, כבעלי מניות בחברה הזו, זכאים לקבל דין וחשבון מההנהלה.

אני לא מדבר כבר על מצע, ועל ההבדלים המגוחכים בין הימין לשמאל....למרכז.... זו כבר פוליטיקה. אני מדבר על אחריות מקצועית כלפי המשרד שהציבור הפקיד בידיו של שר.

הייתי שמח לראות רופא/מנהל בי"ח לשעבר בראש מערכת הבריאות. אדם שמכיר את הבעיות מבפנים ושיש לו הכלים להציע פתרונות, מבלי שמרבית זמנו תבוזבז בתמרונים פוליטיים וחיזוק הסופר-גלו לכסא, והדבר נכון לכל משרד (החל מהמדע והספורט וכלה בביטחון).

השיטה לא חדשה. אני לא אוהב את ההשוואות לארה"ב בד"כ, אבל כך עובדת השיטה האמריקאית. 2 מפלגות גדולות שחלוקות באופיין (שמרני וליברלי) אך לשתיהן ארסנל של אנשי מקצוע שמיועדים לאייש את משרדי הממשל. מעל הכל ישנה מדיניות, ויש תחושה של יד מכוונת. וזה חסר לי כאן.

עד מתי יסתתרו ראשי ממשלה כאן מאחורי וילון ההפחדות הבלתי פוסק של האיום הבטחוני למדינת ישראל, כדי לערפל את אזלת היד ביתר התחומים?

כמה זמן נסבול את התירוץ העלוב הזה ש"ממשלה בישראל לא מחזיקה שנתיים..."?! הנה יש ממשלה שטוענת ליציבות, ועדיין אני לא מזהה בה שמץ קצה של מדיניות.

אני מתחנן... אני לא יכול לשמוע יותר את רון קופמן... שמישהו יתחיל לעבוד שם למעלה.

ביקורת

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, עמדתי בפני כמה החלטות חשובות באשר לאופיו של הבלוג והתכנים שאעלה לכאן.

האם להפוך את הבלוג הזה לבלוג אישי בסגנון "יומני היקר"? כזה שמשתף את כל העולם, וחלקו בהחלט לא וירטואלי, בחיים האמיתיים שלי.

האם להסתפק בפוסטים בדיוניים, או על גבול הדמיוניים? האם להצמד לנושאים ניטראליים כמו ספורט, שבו אולי לא יסכימו איתי אך לבטח לא יעלבו ממני, או להשתמש בפלטפורמה הזו כדי להשחיל את דעתי גם בנושאים מהותיים יותר (אם יש נושאים מהותיים יותר בכדורגל, זה נשאר ב"צריך עיון") ולפתוח אותם לדיון ולויכוח.

אחד החששות הגדולים הוא בפני הביקורת.

החששות הם מגוונים. איך אני מקבל ביקורת? בהומור, בהתקפה חזרה, ברצינות?

מה לגבי צנזורה? להשליט דיקטטורה קטנה משל עצמי ולהיות הצנזור הראשי והכל יכול, או להפגין פלורליזם וקבלה של דעות שונות?

ליכולת האישית לעמוד בפני ביקורת, יש משקל גדול בעיצוב אופיו של הבלוג.

לא הכל יודעים מראש, ובאופן אישי גיליתי את גבולות הביקורת שמקובלת עלי, ואת דרכי ההתמודדות שלי איתה. תוצר מעניין של כתיבת בלוג, שלא צפיתי מראש, ושלא בהכרח הייתי שם לב אליו מחוץ לבלוג.

אולי קל יותר להסתתר מאחורי המסכה של חזי השועל ולקבל כך ביקורת בחיוך, אך לפחות כיום, כשמרבית הקוראים מכירים גם את המוזר שמתחת למסכה, אני נוטה לבטל את השפעתה.

עדיין, אני נוטה שלא להכניס יותר מדי מחיי האישיים לכאן, ואולי תכנים כאלה מקומם יפה ביומן מתחת למזרון, אם בכלל יש טעם בלהעלות אותם על הכתב.

רק מילה לסיום, אני שמח לפתח כאן דיונים בכל נושא שאני מעלה ושמח כשאתם לא מסכימים, כי דיון בנושאים מוסכמים מועיל כמו להוסיף סוכר לשוקולד פרה. תרגישו חופשי להעלות בתגובות גם נושאים שהם לחלוטין אופ-טופיק לדיון. ותריבו ביניכם, זה חלק מהכיף (לפחות שלי כצופה).

הממלכה - פרק 7 - הקרקע בוערת בעיר המפרשים

מפרשים צבעוניים מכל רחבי הממלכה קישטו את הנמל הצפוני.

דון רפאל זיהה ביניהם גם מפרשים מוכרים של שרי מלחמה ותיקים וסוחרים עשירים. במסבאות שעל הנמל תפסו כבר הפייטנים ומספרי הסיפורים את מקומם מול האח והפליאו בסיפורי קרבות נושנים ושירים על ימי גדולתו של צבא עיר המפרשים.

הרחק בקצה הנמל, צדה עינו של דון רפאל את המפרש הלבן הכה מוכר שעליו סמל שלושת האריות.

"שומרי הקסם העתיק כבר כאן" אמר בכובד ראש לנער שלצידו.

כצפוי, המערכה הקרבה כנגד האביר הקוסם וצבא העיר האפורה מושכת את מלוא תשומת ליבם של שרי המלחמה, גדולים כקטנים, לוחמיהם ואזרחי הממלכה כולה. שומריו המסתוריים של הקסם העתיק לא יעזו להחמיץ מערכה שכזו.

הנער, טורס שמו, שהיה עסוק כל אותה העת בלהביט בפניו העדינות המשתקפות בפגיונו, הרים את עיניו ונחר בבוז.

תחושות מעורבות מילאו את ליבו של דון רפאל, שר הצבא העגלגל, והוא החל להרהר במערכה המתקרבת ובנער שלצידו, בעודו מלטף מבלי משים את זקנו המטופח.

הנער, חשב דון רפאל הוא הטוב שבלוחמיו ומטובי הלוחמים בממלכה כולה, וליבו ונאמנותו אינם מוטלים בספק, אך למרות זאת, זה זמן מה שצבאו נוחל תבוסה אחר תבוסה, על אף ביצועיו של הנער בשדה הקרב. מחשבותיו נדדו אל האזהרה המסתורית בדבר מרגלים בשורותיו, אך הוא ביטל אותן במהרה. אין לו זמן לעסוק בזה עכשיו.

לדון רפאל מרגלים משל עצמו, ובימים אלה היתה רשת מרגליו פרושה בעיר במטרה להבין את רחשי האזרחים. דיווחים של שוכני הצללים שהעסיק, אוששו את שהרגיש דון רפאל בעצמו זה זמן רב. אזרחי עיר המפרשים החלו מתמרמרים בחדרי חדרים כנגדו, ושמועות על הפיכה נלחשות בפינותיה האפלות של העיר ומשפתי השיכורים במסבאות הנמל.

"הקרקע בוערת תחת רגליי" חשב דון רפאל וידע כבר אז מה רבה חשיבותה של המערכה הקרבה כנגד יריבו הותיק ורב העוצמה מהעיר האפורה השכנה. הוא ידע שתוצאותיו של הקרב עשויות להכריע בשאלת עתידו כשר הצבא של עיר המפרשים. מעמד שרכש לעצמו בעמל רב.

מזה כעשור מנסים שרי הצבא השונים של עיר המפרשים להשיב את ימי תהילתה של העיר. הצבא האדום הנושא על דגלו  את סמל הליברבירד, אותה ציפור מיתולוגית שראשה מופנה תמיד אל עבר הים, היה במשך שנים רבות גאוות הממלכה, עד שהופיע האביר הקוסם מצפונה המרוחק של הממלכה ושינה את סדרי בראשית.

"יוקרה רבה מדי מונחת על כף המאזניים" לחש דון רפאל, כאילו דיבר עם האופק.

הנער בתגובה, לפת לפתע את להב פגיונו בחוזקה, ובמשיכה חדה חתך את פנים כף ידו. זרם עדין של דם ניגר מידו הקפוצה והחל מטפטף לרגלי השניים.

"לעולם לא תצעד לבד" אמר הנער, וקולו מבוגר מכדי גילו. " את הקרב הזה אנצח בשבילך, דון רפאל!" נשבע הנער והמבט הנחוש בעיניו לא הותיר מקום לספק.

הנער צחק ופתח את כף ידו. החתך נסגר ונעלם לנגד עיניו המשתאות של דון רפאל.

"תמיד ידעתי שיש  בו קסם מיוחד בנער הזה" חשב לעצמו דון רפאל והודה למזלו הטוב.

לקראת משחק ליברפול יונייטד - קצת שמן למדורה

החלטתי במסגרת מעט הזמן שנותר לפני שריקת הפתיחה להוסיף מעט טראש טוק ולצטט כמה שירי אהבה של יושבי הטריבונה באולד טראפורד, שמוקדשים ל"חברים" ממרסיסייד:

השיר הראשון מבוסס על הלחן של "She'll be coming 'round the mountain when she comes":

"If you want to go to heaven when you die,

you must keep the red flag  flying high.

get yourself a red bonnet

write a "fuck the scousers" on it.

If you want want to go to heaven when you die."

השיר הבא אמנם פשוט אבל חביב עלי במיוחד ומוקדש לבניטז (על פי quanta la mera):

"Fat Spanish waiter

He's just a fat Spanish waiter

Fat Spanish waiter

He's just a fat Spanish waiter"

הנה אחד על פי הלחן של Oh my darling Clementine:

"Build a fire

Build a fire

Put the scousers on the top

Put the city in the middle

And we'll burn the fucking lot..."

אחד חביב שמוקדש לקפטן הלא נכון (על פי Que sera sera):

"Steve Gerrard, Gerrard

He kisses the badge on his chest

Then hands in the transfer request...

Steve Gerrard, Gerrard"

אחד וולגרי בשביל השיכור עם הבירה, הפיש אנד צ'יפס וקעקוע השד האדום על הזרוע:

"If I had the wings of a sparrow

And a fucking big arse of a crow

I'd fly over Anfield tomorrow

And Sheit on the bastards below"

ויש עוד המון אבל אני אסתפק בעוד אחד, כי המדורה גדולה וחמה גם כך.

על פי "You are my sunshine":

"You are a scouser

A dirty Scouser

You're only happy on Giro day,

Your dad's out stealing

Your mom's drug dealing.

please don't take my hubcups away!"

ורק כדי שלא תקראו לי אוהד אנטי, הנה שיר יונייטד בביצוע מושקע:



עכשיו נותר רק לאחל שיהיה מעניין!

אייקידו, כמו קומוניזם. לא בנוי לפוליטיקה

קארל מארקס וודאי מתהפך בקברו באי שקט ( מחשבה מטרידה בפני עצמה ) כשהוא רואה כיצד התפתח הרעיון הסוציאליסטי שלו, מחזון שיוויוני, כמעט נאיבי, למודל טוטליטרי של ארצות אוכלות יושביהן, תרומתם של הפוליטיקאים לרעיון.

זו לא הפעם הראשונה בהסטוריה שרעיון טוב ביסודו עובר אבולוציה כזו שמביישת את הרעיון ואת ההוגה שלו.

היה פעם מטיף רחוב יהודי, תמהוני וארוך שיער, שהטיף "להפנות את הלחי השנייה". אינטרסנטים דאגו למסמר אותו לצלב מעץ ( אירוני מאוד כשאבא שלך נגר...), והפכו אותו לקדוש מעונה שמשרת את האינטרס של הפוליטיקאים הבכירים.

האיש הפך ממטיף רחוב שוחר שלום לאיש שבשמו ולחובתו נזקפים יותר מקרי מוות בטרם עת מהמגיפה השחורה.

באייקידו נתקלתי לראשונה אי שם בשלהי התיכון, כשחיפשתי אומנות לחימה לעסוק בה, עם דגש על הלחימה.

מפגש בודד במרתף טחוב בראשון לציון הספיק עבורי כדי לוותר על התענוג. (חברי הטוב, מני הצב, לא נרתע ונרשם מיד)

הפעם השנייה בה נתקלתי באייקידו היתה כ-8 שנים מאוחר יותר. מני הצב כבר התהדר בחגורה שחורה והאקאמה (ה"חצאית" המסורתית שכל אייקידוקא חושק בה, אותה לובשים בעלי החגורות השחורות באייקידו)

את הסיבוב השני שלי עם אייקידו אני זוקף לזכותם של אינספור ספרים על יפן המסורתית וסרטי סמוראים מימי אקירה קורסאווה ועד היום, שהדביקו אותי בחיידק היפני.

שילוב של חבר קרוב מיומן, קבוצה מלוכדת ונחמדה של אנשים, ומחקר קצר על הפילוסופיה שמאחורי האייקידו הפכו את ההחלטה להתחיל להתאמן לקלה יותר.

השנתיים הראשונות היו מהנות במיוחד. גיליתי אומנות לחימה ששמה דגש על האומנות ופחות על הלחימה, ובכל זאת יש בה מידה מסויימת של אלימות "בריאה", ומי שאי פעם חווה NIKKYO בחייו, משפשף כעת את פרק ידו בהסכמה, ומי שחווה NIKKYO כמו ש-NIKKYO צריך להיות, מסנן גם קללה כנגד ממציא טכניקת השטן הזו.

האייקידו, כמו הקומוניזם והדרשות יפות הנפש של מטיף הרחוב ארוך השיער השיער ההוא, הוא פילוסופיה כמעט סוציאליסטית שנשמעת כמו אומנות לחימה לילדי פרחים. בספרי האייקידו ניתן למצוא את המילה "הרמוניה" יותר מבכל ספר העוסק במוסיקה קלאסית. האייקידו היא אומנות על טהרת ההגנה העצמית. אם תבקשו מאייקידוקא שידגים לכם טכניקה, הוא ימתין בסבלנות כמעט מרגיזה שתתקפו אותו, כיוון שללא התקפה - אין טכניקת נגד.

זו ממש הדגמה של החוק השלישי של ניוטון הלכה למעשה.

ככל שצללתי יותר לעומק עולם האייקידו, גיליתי גם את הצדדים הפחות יפים שלו. מאחורי הקלעים של אומנות הלחימה הנאיבית הזו תוכלו למצוא אינטריגות בין מורים בכירים, שמזכירים לבעלי דימיון מפותח את סרטי הקונג פו המטופשים של פעם, תמצאו גם יריבויות בין שיטות אייקידו שונות (אייקיקאי, יושינקאן...) כשכל אחת טוענת לבכורה ומתעקשת שהיא היא האייקידו האמיתי.

בעיות האגו הן לא נחלתם של המאסטרים הגדולים בלבד, ומצאתי גרורות שלהן גם אצל המורים הזוטרים יותר (אלה שמלמדים בישראל בוודאי, ואני מניח שזה נכון לכל מקום), כך שקהילה יחסית מצומצמת של מורים לאייקידו מתעסקת בפוליטיקה קטנה, שבשם עצמי אומר, קצת ממאיסה את כל העניין.

היום, כשאני מדבר עם חבריי הקרובים, מני הצב (שיהאן) וז'בוטינסקי ג'וניור סנסיי על ענייני אייקידו, אנחנו תמיד מגיעים, איכשהו לסיפורי פוגי מעולם הפוליטיקה של האייקידו וטרם החלטתי אם זה חלק מהכיף או סיבה טובה לפרוש סופית מחמת מיאוס.

בינתיים אני מתייג את הסיפור הזה כעוד סיבה לדחות את החזרה לאימונים (ואני יודע שאני מזמין כאן התקפה רבתי של השניים שהזכרתי. מקווה שאני זוכר איך עושים NIKKYO...)

שועל נגד משתמטים

" אנו המעטים, המעטים המאושרים, אנו חבורת האחים;

  כי מי אשר ביום זה את דמו יקיז עימי,

  אחי אקרא לו.

  ובני אנגליה אשר נחים כעת במיטותיהם, בזויים יהיו בעיינינו, על שכאן לא היו.

  ואת גבריותם ישפילו עת יספר פלוני שאיתנו נלחם, בזה יום קריספין הקדוש"

                                                            

                                                                             וויליאם שייקספיר

                                                                             נאומו של הנרי החמישי

                                                                             לפני קרב אז'ינקור

בערך בתקופה הזו, בכל שנה מגיעה הכתבה המרגיזה הזו. איפשהו בין גיוס אוגוסט לגיוס נובמבר יוצאים כל השפנים ממחילותיהם המעופשות ומוכרים לעיתונאים צמאי רייטינג את משנתם בנושא הגיוס הקרב עליהם לרעה ומצפים את כוונות ההשתמטות בשכבות של אידיאולוגיה בגרוש.

הפעם היה זה נער כחוש בן 18 בשם אפי ברנר המתהדר בכינוי "מבכירי סרבני השמיניסטים". בכדי להיות הוגן, אני אצרף את הלינק לכתבה שפורטת את סיבותיו להשתמטות משירות בצה"ל שתוכלו להתרשם בעצמכם:

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3790324,00.html

בשנה שעברה אני זוכר כתבה מגמתית בחדשות ערוץ 2 בה עימתו בין סרבן גיוס רמת שרוני "רהוט" (אם אפשר לקרוא לילד שמשלב את המילה "כאילו" 3 פעמים בכל משפט) מול צעיר משכונת מצוקה מעיירה בדרום שצפוי להתגייס לגולני.

ברור לכולם מי מבין השניים ניצל את הבמה טוב יותר, ואת מי אהבה יותר התקשורת להציג (הרי מה כבר מעניין בנער שכונות מצוקה עילג שבסך הכל התגייס לגולני כי אמרו לו?)

כל שנה אני מפנטז על עימות עם סרבן הגיוס "חדור האידיאולוגיה". כיוון שזה ככל הנראה לא יקרה, אני סומך עליכם חברים שתנהלו איתי את הדיון בנושא (הנה ר', הרמה להנחתה בשבילך)

קראתי את הטיעונים של האידיאליסט הצעיר ואני מוכרח להודות שלא התרשמתי. ויותר מהכל, לא הופתעתי שהוא לא הצליח להרשים.

ססמאות שחוקות של "צבא הכיבוש" נזרקות לאוויר. "נאמנות לערכים" אומר הילד בגאווה, ואני שואל, על איזה ערכים אתה מגן, ילד?

נתחיל מטיעון הנגד הבנאלי ביותר. אזרחי מדינת ישראל נדרשים למלא אחר חוקיה. היה אידיאליסט צעיר אחר שהחליט לעבור על חוק זניח במדינת ישראל מתוך להט אידיאולוגי ולרצוח ראש ממשלה בישראל.

יסלחו לי האידיאליסטים הצעירים, אך אינני רואה הבדל בין רוצח ראש הממשלה למשתמט מצה"ל מטעמים אידיאולוגיים.

אני גם לא קונה את הטיעונים האידיאולוגיים, אני מצטער. קל מאוד להכריז הכרזות בגיל 17 כנגד צבא הכיבוש, מבלי שביקרת בבסיס צבאי אחד, במחסום צה"לי אחד, באחד מגבולותיה הבעייתיים יותר של ישראל. ממתי דעתם של ילדים בני 17 היא אידיאולוגיה ראויה להתייחסות? אני עדיין מפחד להשתמש במילה הזו כשאני נשאל לדעותי.

יותר ויותר אני מקבל את הרושם שהמניע האמיתי להשתמטות הוא מניע אגואיסטי של הגשמה עצמית (למה שאשרת בצבא? זה בזבוז זמן!), ולעיתים, כמו שקורה אצל שפנים, זה רק הפחד מדבר.

אני משוכנע שאם הכנסת תעביר חוק לפיו יחוייב צעיר לבחור בין שירות צבאי לפי כישוריו ויכולותיו (בקשת תפקידים רחב מקרבי, דרך תומך לחימה ועד "ג'ובניק" ) מול אלטרנטיבה של עבודות שירות לאומי בתחום החקלאות, בניין, סניטריה בבתי חולים או ניקוי רחובות, הרי שלפתע הסרבנים האידיאליסטים ימצאו באורח פלא סיבות להתגייס בכל זאת, מפני ששירות חסר סיכון יהיה עדיף על שירות לאומי הכרוך בעבודת כפיים או בפגיעה באגו.

מהם הערכים עליהם מגן המשתמט הצעיר? ודאי לא ערכי סולידריות ושותפות גורל איתי. למעשה, בעיניי המשתמט הצעיר הוא כשל ערכי של המערכת החינוכית כולה בראשות הוריו של הילד.

זהו לא שיעור באזרחות ואינני מתכוון ללמד את המשתמט הצעיר ערכים. אני חושב שזו ברכה לבטלה.

אני חושב שצריך להחמיר עם עונשם של משתמטים.

עריקי מילואים (אלה שאנו טורחים ללכוד ולהעניש) "זוכים" לבלות יומיים בכלא על כל יום מילואים שפספסו.

אני חושב שאפשר וכדאי לנהוג במשתמטים באותה מידה של חומרה ולהקפיד על האכיפה. איכשהו אני משוכנע שאם המשתמט האנוכי יידע שהוא צפוי לבלות 6 שנים בתא מאסר, יבחר באלטרנטיבה האחרת ויתגייס כמו כולם.

אידיאוליגיה בגרוש נוטה להתפורר מהר מאוד.

ואגב, אם המשתמט הצעיר יעבור שירות דומה לזה שעברתי אני בצבא, הוא ילמד יותר על ערכים מאשר למד בכל שנותיו בתיכון. בילוי של 3 שנים עם צעירים מכל שכבות האוכלוסיה ילמד אותו על העם בו הוא חי יותר מכל תכנית ריאליטי טלוויזיונית.

אם בסופו של יום יחליט עדיין לדבוק באידיאולוגיה, דרכו לפוליטיקה פתוחה והוא מוזמן לשנות את המציאות בדרכים המקובלות. לחילופין, אני אשמח לראות אותו מוותר על אזרחותו ומהגר למדינה חסרת קונפליקטים.

בכל מקרה אני לא חושב שמגיע פרס לסרבנים. אסור לתת להם להתחיל את חייהם האקדמאים האזרחיים ביתרון של 3 שנים על חבריהם לספסל הלימודים מהתיכון.

זהו...

התקף "זהבי עצבני" שלי נגמר, אפשר לחזור לספורט.

גולדסטון - אל תעביר לי שיחות...

דו"ח גולדסטון ממשיך לעורר הדים והופך, כצפוי יש לומר, לכר עשיר של ספינים פוליטיים וקרדום לחצוב בו לכל הצדדים בסכסוך (ונדמה שאין מדינה בעולם שלא בוחשת בו).

הדרך לגהינום, כך אומרים, רצופה בכוונות טובות. (אגב לדעתי יש לומר מרוצפת... אם יש לכם מה לומר על זה, אני אשמח לשמוע). אני משוכנע שהיהודי הצדקן נכנס להרפתקאה הזו מכוונות טהורות של בחינת התנהלות הצדדים בתקופת "עופרת יצוקה" כשלנגד עיניו שמירת זכויות האדם. לפחות אני רוצה להאמין שלא היו כאן כוונות אחרות.

ממשלת ישראל, מצידה, החליטה ברוב טיפשותה האופיינית שלא לשתף פעולה עם החוקרים מטעם האו"ם.
אני נותן מעט מאוד קרדיט לקברניטים שלנו, ולא מאמין ביכולת שלהם לחשוב חצי צעד קדימה, ולכן לא השכילו להבין שחוסר שיתוף פעולה עם החוקרים פירושו שייצא דו"ח חד צדדי שמורכב כולו מעדויות החמאס. קשה לי להאמין שהקברניטים שלנו עשו את הדידקציה והחליטו להתמודד עם הדו"ח לכשיושלם, ובינינו, הם הרוויחו את חוסר האמון שלי ביושר.

אז מה עכשיו?
עכשיו הפלשתינאים צועקים "חמס" (סליחה על משחק המילים) ואנחנו שולחים את פרופ' גבריאלה שלו לאו"ם לטעון שאין לנו אחות.
בפועל, יהפוך דו"ח גולדסטון למרבה האיוולת והאירוניה, לכלי שינציח את הסכסוך, וירחיק את הצדדים משולחן המו"מ, ולא בטוח שלכך התכוון האו"ם.

ובנימה יותר אישית...
הייתי שם, ולא בתור חייל פשוט, אלא כמפקד, ואני לא ראיתי את הדברים שעליהם מדבר האדון גולדסטון.
אני משוכנע שהיו אירועים חריגים שיש לחקור ולהפיק מהם מסקנות, ואם היתה פעולה שדורשת גם העמדה לפלילים עלינו לחקור אותה. אבל לא היה מקום להכריז על ישראל כאשמה בפשעים כנגד האנושות.
הדו"ח מצייר שם תמונה שאני כמפקד לא יכול להסכים לה, ממקור ראשון.

כמו הסרט "ג'נין", גם הדו"ח הזה נגוע בחד צדדיות מוגזמת ומאירועים מנופחים ולעיתים מצוצים מהאצבע, כי כך קורה כשה"קורבן" עורך את הסרט. (אגב, אני יודע שלסרט קוראים "ג'נין ג'נין" אבל יצאתי ממנו באמצע...)

עוה"ד שבי טוען גם, שיש כאן גם בעיה בסיסית אינהרנטית לדו"ח. ההכרעות שבדו"ח הן סוג של פסק דין "בהעדר הגנה" כנגד מדינת ישראל. נכון, זו בחירה של ממשלת ישראל שלא להגן על עצמה, אבל (וזה אבל גדול!... תמיד רציתי להגיד את זה) לא מדובר כאן בגניבה ממכולת, אלא בהאשמות בפשעים כנגד האנושות (!!) וככאלה, יש למנות "סניגור" לנאשם גם אם הוא אינו מעוניין בו (למיטב ידיעתי גם בישראל, אדם לא יכול להודות שהוא אשם בפשע נגד האנושות מבלי לנהל על כך משפט לאור העונש הצפוי לו).
בנוסף, אני חושב שהתוצאה של הדו"ח לא יכולה להתנסח באופן בו הוצגה לציבור, ואינה יכולה להכריע בשאלות שנחקרו. לדעתי התוצר הסופי של החקירה צריך היה להיות רשימת מקרים שעל ישראל לחקור בעצמה ולתת את ממצאיה לאו"ם.

בינתיים, אי אפשר לומר שהכלבים יינבחו והשיירה תעבור.
את מחיר הטמטום שלנו אנחנו משלמים ביחסי החוץ שלנו עם מדינות אירופה, וטורקיה היא רק דוגמא אחת.

ר' יקירי...
הפוסט הזה מוקדש לך ולז'בוטינסקי.
לך בדרכך זו והושע את ישראל.

בכל זאת הגענו למרות הכל

הייתי סקפטי. מודה.
לא חשבתי שמראדונה יצליח להעלות את הכוכבים שלו למונדיאל, במיוחד אחרי שראיתי את הברק בעיניים של דייגו פורלאן והתכולים של אורוגוואי, אבל כנראה שיש איזו שכינת כדורגל עם נטייה לנוסטלגיה בכנסייה ההזוייה של מראדונה.

אין לי הרבה מה להגיד על הסיפור הזה, מלבד זה שאני שמח שארגנטינה עלתה. הכדורגל הוא דרמה קומית ולארגנטינה היה מאז ומעולם מקום של כבוד באנסמבל העולמי. כבר דיברתי בעבר כאן על היריבויות הנצחיות שבכדורגל והמונדיאל היה קצת חסר אם לא היה בו את הסיכוי להפגיש בין ברזיל לארגנטינה, או בין אנגליה לארגנטינה (כי איפשהו חייבים להכריע מי אשם ומי ניצח בפוקלנד).

ברקע, ישנה עדיין שאלה לגבי מינויו של מראדונה כמאמן נבחרת ארגנטינה, והאם ההעפלה הזו טובה לארגנטינה או לא...
מצד אחד, אני לא לגמרי משוכנע שלאורך זמן הנבחרת הארגנטינאית תרוויח ממראדונה כמאמן, שהרי כולם יסכימו שארגנטינה עלתה למרות מראדונה ולא בזכותו (כולם חוץ מדייגו עצמו כמובן). ואולי יותר מזה, מראדונה עצמו (או מקומו בפנתיאון הכדורגל) עשוי להפגע. ואני אומר, לא כל אגדה שווה לפורר לאבק.

מצד שני, אם נסתכל על ההיסטוריה של מראדונה שמחוץ למגרשי הכדורגל, הרי שהאיש רחוק מלהיות מודל לחיקוי ודוגמא לנוער. אם כל זה לא פגע במעמדו כנציגו של אלוהי הכדורגל עלי אדמות, כמה נזק כבר ייגרם במונדיאל כושל?

מלבד איחולי הצלחה גם לאורוגוואי בפלייאוף, כדברי פורסט גאמפ.... That's all I have to say about that

וגר זאב עם כבש (או בעל הבית השתגע)

מחקרים רפואיים מפוברקים לגמרי מוכיחים שכשאתה הופך לשיח' סעודי, אתה נתקף רצון עז, בלתי ניתן לכיבוש, לרכוש לעצמך קבוצת כדורגל באנגליה.
ככה זה, אי אפשר להתווכח עם המדע.

למה ששיח' סעודי ירצה לרכוש את הקבוצה שנועלת את טבלת הפרמייר ליג? לזה בוודאי נוכל למצוא צידוק.
בסופו של דבר, מדובר בעיר פורטסמות' שבה כ-200,000 תושבים, ולמעלה מכפול מזה בסביבתה המיידית (סה"כ מספר דומה לזה שבעיר מנצ'סטר), כך שפוטנציאל האוהדים לא רע. מה גם שמועדון הכדורגל של פורטסמות' הוא הנציג הבכיר ביותר מקרב קבוצות דרום אנגליה כולה, ואם לשפוט לפי המודלים העסקיים של מנצ'סטר סיטי ואפילו של צ'לסי לפניה הרי שיש להרפתקאה הזו סיכויים לא רעים.

אבל ששיח' סעודי ימנה את אברם גרנט הישראלי למנהל מקצועי? זה כבר נשגב מבינתי.
אין לי שום דבר נגד גרנט, להיפך! יש לי המון נגדו. (אבל זה מחוץ לעניינינו)
אתם חייבים להודות שהאנומליות הקטנות האלה של החיים הן כמו תוספת של כוסברה לתבשיל. זה מעניין, ותמיד יהיו כאלה שלא יבינו למה בדיוק היית חייב לעשות את זה?!

שיח' סעודי שממנה ישראלי למאמן (ואל תגידו מנהל מקצועי, כי תוך חודש פול הארט מפנה את מקומו מחמת מיאוס) הוא רק סמפטום. נדמה שהעולם כולו קצת השתגע וסדקים קלים מתגלים בסדרי בראשית.
מספיק להציץ במבט חטוף בעיתון ולראות כתבות על איש עסקים ישראלי (חיים צבן) שמצוי במו"מ לרכישת אלג'זירה, כתבות על ראש סבא"א (סוכנות בינ"ל לאנרגיה אטומית מטעם האו"ם) מצרי שאחראי על פיקוח מתקני גרעין באיראן, וגזענים אמיתיים יוסיפו לרשימה הכמעט קומית הזו גם את ברק חוסיין אובאמה שמסיים כמעט שנה כנשיא העולם החופשי.

לאן נגיע?! שחקן ערבי בבית"ר ירושלים?!

הבהרה קטנה: הדברים הכתובים כאן נכתבו, כמובן, בציניות גמורה.
אני חושב שדווקא נחמד לגלות שאפשר לטשטש את הגבולות בין המזרח למערב, בין האיסלאם לשאר הדתות ושאנחנו יכולים להיות קצת עיוורי צבעים (YES WE CAN), ואין מקום טוב יותר להתחיל בו מספורט, ובפרט בדת שמאחדת את כולנו - כדורגל (ונביאו עלי אדמות דייגו מראדונה).

אני לא מרטין לותר קינג, אבל יש לי חלום, ובחלומי ג'ודוקא איראני יושב על כוס בירה עם ג'ודוקא ישראלי אחרי קרב אולימפי רשמי בין השניים.
טוב בחלומי אני גם מאמן מנצ'סטר יונייטד... אז בואו ניכנס לפרופורציה...