על צבועים, שפנים, ומסמר אחד בארונו של שלטון החוק

נתחיל עם הצהרה קטנה (שאפשר בקלות להתווכח עליה):
בג"צ יכול היה להתנהל מעט יותר בחוכמה (וגם אם לא... זה לא ממש משנה).

אחרי שאמרתי את זה, נשאר רק להתבונן בשאט נפש בהשלכות האומללות של פסיקת בג"צ בעניין התלמידות הספרדיות.
חבית חומר הנפץ הזו נולדה אי שם בועידת קטוביץ', שם פרשו החרדים מהתנועה הציונית המתגבשת וערכו קונגרס עצמאי משלהם. ומאז, יש להם תפקיד חשוב בעיצובה של מדינת ישראל, מבלי שהם רוצים להיות חלק ממנה בפועל.

קולקטיב שלם, עם מוח אחד, יצא לרחובות להפגין כנגד סמכותו של בג"צ. לא היתה זו תמיכה בהורים הסרבנים, שלא תטעו לרגע. זו היתה אמתלה לקדם את האג'נדה החרדית למדינת הלכה בה בית הדין הגבוה לצדק יתנהל על פי דין תורה. ואם כמה פיונים צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח... לפחות נתנו להם הרגשה טובה על ששכבו עבורם על הגדר (מצחיק שאני משתמש כאן במטאפורה מעולם הצבא).
הרב עובדיה יוסף, כדרכו בקודש, לא צבע את מילותיו בורוד מכובס ואמר מפורשות, שמי שפונה לביהמ"ש האזרחי מכתים את כבוד התורה ותקף את מנהיגי המאבק באפליה (מבלי לנקוב בשם בנו כמובן). אני מעולם לא התבטאתי נגד בתי הדין הרבניים וכנגד סמכותם במסגרת החוק בישראל. כנראה שמוגזם לבקש הדדיות ביחס.
כמה צבוע יכול להיות הציבור החרדי??
באיזו קלות טענו החרדים להעדר סמכותו של בג"צ כאשר פסיקתו לא התיישבה עם עמדותיהם, אבל כאשר הסכים בג"צ, בהחלטה אומללה נוספת, לקיים דיון בשאלת מאסרן של הנשים, לא שמעתי ציוץ מהחרדים על העדר סמכותו.

סגן שר החינוך, הרב פרוש, משוכנע שאין שום פגם בתמיכתו במאבק הציבורי ברשות השופטת. סגן שר החינוך(!!), לא פחות. אך לפני שבועות בודדים שמעתי אותו מתבטא בחריפות כנגד חה"כ זועבי על שחתרה תחת אושיות הדמוקרטיה הישראלית וביזתה את כנסת ישראל. צביעות כבר אמרתי?

ומצבועים נעבור לשפנים. ולא סתם שפנים, דור חדש של שפנים שמטפס על עצים גבוהים.
כבר אזרתם אומץ וקיבלתם החלטה שמעלה לסדר היום את הקוטביות שבין העולם החרדי והעולם החילוני בראי החוק (נושא שלא עלה באופן רציני מאז דיוני חוק טל), כבר החלטתם לעמוד מאחורי פסיקתכם ולקבוע שאי ציות לפסיקתכם הוא ביזוי של ביהמ"ש שדינו מאסר, ואז בלחץ ציבורי/חרדי ולאחר הצבת עובדה חסרת תקדים, החלטתם לדון שוב בעניין מאסרן של הנשים המבזות? מהו המסר שאתם מעבירים לנו, העם שעוד מכיר בסמכותכם?
האם בפעם הבאה, איזה חנן גולדבלט או דודו טופז ישנו את פסיקתכם עם גילויי תמיכה בס.מ.ס?!
כמה קל היה לכם, שופטי בג"צ להשתמש בסולם שהעניקה לכם פרקליטות המדינה ש"הסכימה" לדיון נוסף בעניין מאסר הנשים.
ופרקליטות המדינה, האמונה על שלטון החוק במדינת ישראל, חטאה לתפקידה ובמקום לשמש ככלב השמירה של שלטון החוק, נעצה מסמר חלוד ומעוקל בארונו של שלטון החוק.

כל הצדדים בחרו בטיימינג "נפלא" לפתוח את תיבת פנדורה הזו. שנים חיינו על מי מנוחות (באופן יחסי) ויכולנו להתייחס לבעיית הקוטביות בנחת, אבל דווקא עכשיו, כשישראל נאבקת על לגיטימיות בעולם, דווקא כשאנחנו צריכים להציג חזית אחידה, אנחנו מראים עד כמה אנחנו מפולגים, לקול תרועת היושבים בבבל.
תיקון קטן...
לא כל הצדדים בחרו בטיימינג. יש ציבור אחד שכלל לא טרח לבחור. שלא יצליח להתאחד למאבק קולקטיבי על זהותו, מפני שפשוט אין לו זהות כלל, וזהו הציבור החילוני. החילונים מסתפקים באמירות חלולות של נבחרי ציבור מדרג ב' (כי חלילה שמדינאים מהמעלה הראשונה ילכלכו את ידיהם בפרשה הזו), ולא יוצאים לרחובות להגנה על זהות המדינה שלהם.

מכאן, מהטריבונה, אנחנו (כן גם אני) נמשיך לצפות בהתפתחות הפרשה ונקטר מתחת לשפם ונקווה שהחלטת בג"צ לא תשפיע על הצפייה במונדיאל.

אסיים בברכה צינית,
"לחיי הספינות שבדרך".

מעון לאומות מוכות

יש רגעים בחייה של מדינה, שהיא צריכה להפסיק להתנצל על כך שהיא קיימת.
בסדר, הבנו. אנחנו הרעים, מחרחרי המלחמה, אבל בשכונה של בריונים אתה לא יכול להרשות לעצמך לירות ולבכות, לפעול בקשיחות ולהתנצל.
9 שנים רצופות ספגו ישובי עוטף עזה קסאמים. 9 שנים (!!) לפני שהחליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע צבאי רחב היקף.
מי מאיתנו שנלחם בדרום לבנון, מכיר את המניפסט של חיזבאללה, ויודע שיש לו 2 מטרות עיקריות. הראשונה היא לדחוק את ישראל מרצועת הבטחון (הישג שהשיגו לפני בדיוק 10 שנים) השניה היא שחרור פלסטין ודחיקת היהודים מחוץ לישראל ושחרור ירושלים.
זה ה"מה". באשר ל"איך", ישנו סעיף אחד שעבד עבורם לאורך הדרך, למעט תקלות פה ושם. על פיו, הדרך הנכונה להשיג את המטרה היא לעקוץ את האוייב ולהביאו עד סמוך לנקודת הרתיחה ואז להרפות. זו שיטה מצויינת של יתושים להקיז דם, מבלי להעיר את הענק הישן ולגרום לו להשתולל עם כרית ורצח בעיניים באמצע הלילה.
אסטרטגיה זו טובה לארגון טרור שאין לו לגיטימציה בעולם, ואין לו את העוצמה הצבאית להתמודד עם צבא סדיר רב משאבים. אך מאז ימי רצועת הבטחון השתנו דברים.
חיזבאללה הטמיע עצמו בתוך המערכת הפוליטית הלבנונית והפך ברבות הימים לכוח פוליטי חברתי משמעותי בפרלמנט ונהנה מתמיכה רחבה בציבור ומחינוך דור של תומכים עתידיים. החמאס גם הוא השתנה והוא עובר תהליך דומה בעזה, תנועת התנגדות צבאית היא הופכת לנגד עינינו לכוח פוליטי שצובר עוד ועוד תמיכה בציבור ומבסס את מעמדו הבינלאומי מול שליטי העולם. מי חשב לפני 10 שנים שמנהיגי חמאס יוזמנו לקרמלין לשיחות כנציגי העם הפלסטיני להסדר קבע?
ברגע שקנו תנועות חמאס וחיזבאללה את הלגיטימציה העולמית שלהן והעלו ספק בעיני העולם שמדובר באירגוני טרור, נפתח בפניהן שדה קרב חדש וחסר גבולות - השדה התקשורתי.
שם יכולות התנועות האלה להינות מהיתרון היחיד שמגיע עם היותך האנדר-דוג: הסימפטיה.
אנחנו, שהיינו שם, בתפקיד האנדר-דוג עוד בימים בהם התקשורת לא היתה פקטור כל כך משמעותי, נהנינו מהסימפטיה העולמית בעיקר בזכות האתוס שבנינו במבצעים כמו אנטבה. בנינו לנו שם של עם קשוח, מוסרי, לא מתפשר ולא נושא ונותן עם מחבלים. עם שיש לו חזון וערבות הדדית. אבל הזמנים השתנו ומעמדת האנדר-דוג הפכנו לכובשים, ומאז איננו מצליחים להתמודד עם המערכת המשומנת היטב של התעמולה הערבית.
הפתרון נשמע פשוט. סיים את הכיבוש ותחזור להנות מהלגיטימציה הציבורית.
כולנו מבינים שזה חלום באספמיה. זה בוודאי לא יביא כל שקט לישראל. גם אם נחזיר את כל אדמות יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. הרי אז יחל השלב הבא בתכנית הערבית והוא התקוממות ערביי ישראל ביפו, ברמלה, בחיפה, בעכו, בשפרעם, בכל ישובי המשולש, בישובי הדרוזים בגולן ובגליל. מתי ניסיתם להסתכל על מפת ישראל ללא הישובים האלה? כמה זמן תחזיק האינטיפאדה הפנימית המסוכנת הזו? אגב, בעיניי זהו הקרב הקשה יותר לנצחון מפני שלפחות תיאורטית מדובר באזרחי ישראל, ורק תחשבו על הנזק התדמיתי שנספוג אם נשנה את הסטטוס שלהם, ולא משנה כמה צודק זה יהיה.
הגיע הזמן לשים סוף לתוכניות האלה, ולהתנהג במזרח התיכון, כמו במזרח התיכון.
להבהיר לאומות הערביות שמסביב לנו חד משמעית את הקווים האדומים של מדינת ישראל, אלה שאם יחצו אותם יהוו קזוס בלי, עילה למלחמה. לגבש מדיניות חוץ ברורה, בלתי מתפשרת ובלתי מתנצלת.
להתחיל ליזום מהלכים ולא להיות בצד המגיב. יוזמה ראשונה צריכה להיות החזרת השגריר הישראלי מטורקיה. מדינה שמתנהגת כמדינת אוייב, שיוצרת פרובוקציות שמטרתן להביך את ישראל בשדה התקשורתי, עד לסף עימות צבאי, איננה מדינה שצריך לקיים עימה יחסים בינ"ל. אם תשנה טורקיה את דרכיה, הדרך לחידוש היחסים תהיה פתוחה, אבל צריך להפסיק להתנהג כמו אשה מוכה שמפחדת לעמוד על שלה ומתנצלת על קיומה הפתאטי.
יוזמה שנייה צריכה להיות חקיקה ברורה ונוקשה כנגד ח"כ הפועלים בליגה אחת עם אויבי מדינת ישראל. ח"כ זובי תוכל להשמיע את קולה ודעתה באופן חד וברור מעל בימת הכנסת, אך לא תוכל לבצע מהלכים שממשלת ישראל מכריזה עליהן כפעילות עויינת ולא לתת על כך את הדין.
צריך להבהיר לעולם מהם הגבולות המדיניים של מדינת ישראל. לא בלחש, ולא בשפה פתלתלה של פוליטיקאים, אלא בקול רם וברור. לערוך משאל עם לגבי השאלות הקשות ולהבין את רצון העם. אם העם מעוניין בהחזרת יו"ש ומזרח ירושלים, לפעול בנחישות לעשות זאת ולא לוותר על מילימטר מעבר.
עד כה לא נעשתה ולו חצי פשרה בעברו השני של המתרס, וכל פעולה שעשו לבנון/סוריה/מצרים/ירדן והפלשתינאים נעשתה בשירות מלא של האינטרסים הלאומיים שלהם, ומדוע שנעשה אחרת?
הגיע הזמן שלא נתרפס מול האמריקאים, ונזכור שגם הידידות העמוקה בינינו מושתתת על אינטרסים, וצריך לפקוח את העיניים, האינטרסים האמריקאים כבר אינם כל כך חזקים כאן, והעם האמריקאי רואה בעין עקומה כל דולר שחוק שמגיע כסיוע לישראל במקום לטיפול בכלכלתם הפצועה.
והגיע הזמן שיוקם משרד הסברה ישראלי עם תקציבים רחבים, שכל מטרתו הוא הקמת תעמולה ישראלית. לגייס לכך את האנשים המובילים בתחום (לא... לא ביבי) על מנת שלא נאלץ לשמוע את דו"צ בניהו המגוחך, ולא את דני איילון העילג שלא מצליח להסביר את פעולותיו לעמו שלו, ובוודאי לא לציבור בינ"ל עויין.
ולבסוף, מישהו צריך להעיר את התקשורת הישראלית ולהזכיר לה שבקרב התקשורתי על מעמדה של מדינת ישראל בעולם הם פשוט חייבים לבחור צד, כי האוייב עושה את זה מצויין, והוא לא צריך עזרה מבפנים. אני לא אומר שעליהם להעלים עין ממחדלים, אבל יש זמן ומקום לכל דבר. תנו לעשן הפוליטי מדיני להתפוגג  מעל אירועים כמו ההשתלטות הימית על "משט השלום" ולמדינאים שלנו, להתמודד עם התקשורת העולמית. יהיה מספיק זמן להתמודד עם כשלים בדיעבד, כאשר רק אנחנו צופים ומנתחים ולא כל העולם.
בשלב הראשון, תתעסקו באתוס. תשתמשו בסיפורי הגבורה של סרן ר' (האחרון... זה שעלה ראשון על הסיפון) ומאוחר יותר תשאלו את השאלות הקשות והנכונות על קבלת ההחלטה לשלוח אותו לשם כך.