יום רביעי למסע 'עדים במדים' - מנהרת הזמן של קראקוב

מנהרת הזמן של קראקוב

לאחר יום קשה וטעון רגשית במיוחד, התחלנו את בוקר היום הרביעי בסיור ברובע היהודי העתיק של קראקוב, ובגטאות A ו- B בעיר.

במנהרת הזמן של קראקוב מחוגי השעון רצים לאחור בכל השעונים שסביבי.
הרחובות מאבדים את צבעי הפסטל ומקבלים מראה עתיק, מעט קודר. פה ושם אני רואה יהודים מתקבצים בכיכר הגדולה.
קל לזהות אותם, ולא בגלל הזקן או הפאות המסולסלות, גם לא בגלל האף היהודי המפורסם מהקריקטורות. קל לזהות את היהודים בכיכר מפני שכולם נושאים סרטים לבנים על זרועם ועליהם מגן דוד כחול.
בכל מקום אחר היה זה סימן לגאווה, אבל כאן בקראקוב של מנהרת הזמן זהו אות קלון.

הסרט הזה, פירושו שאתה צריך להוכיח לבירוקרט גרמני, שיושב מאחורי שולחן מאולתר בכיכר, שאתה עדיין עובד נחוץ וחיוני. אתה עדיין לא מבין מדוע, אבל משהו בך, משהו בבטן, אומר לך שכדאי שתקבל את חותמת ה'בלאושיין' ולהצטרף אל טור האנשים הנחוצים, על אף שבמבט חטוף אתה מזהה בטור האחר את המורה שלך מביה"ס ואנשי רוח ומוזיקאים אליהם נשאת עיניך.

בכניסה למנהרת הזמן של קראקוב, אתה מתבקש להשאיר את הסרט 'רשימת שינדלר' מאחור.
ישנו רוקח אחד, כך אומרים לך בכניסה, רוקח פולני שבחר להשאר שם בכיכר ולתעד את הכל. היציאה מן המנהרה עוברת בבית המרקחת הפינתי שלו, שמחלונו משקיפים על חורבנה של קהילה.

המשכנו אל הרובע היהודי העתיק, שמעבר לגשר. צללים של אנשים, עושים את הדרך ההפוכה אל הכיכר, חולפים על פני בית הכנסת בו נהגו להתפלל, בפעם האחרונה, ועוזבים את הרובע.
הטכנאי שיושב שם, בבקרה במנהרת הזמן, מסובב את החוגה בניגוד לכיוון השעון ומחזיר אותנו עמוק יותר אל העבר.
השנה היא 1540, והשוק מול בית הכנסת 'איזק' הומה אדם וריח קרפיונים מעקם נחיריים ממלא את האוויר.

בתוך בית הכנסת הישן, יושב הרב משה איסרליש. בן 20 בלבד, אבל מולו יושב יהודי זקן, אבק הדרכים עוד בנעליו, שהגיע מפראג הרחוקה רק בכדי לשאול בעצתו.
אתה רוצה לצעוק אל השניים שזה הזמן לעזוב! עכשיו, כשהם עדיין חופשיים לעשות כן, ולהמשיך את הדיון מתחת לעץ תאנה או זית בירושלים, כי אתה יודע היטב מה בסופה של מנהרת הזמן.
אך יש לה חסרונות למנהרה, והם לא יכולים לשמוע את אזהרותיך. תחושה פנימית אומרת לך שגם אילו שמעו וראו אותך, לא היו עוזבים את הקהילה, ואזהרותיך, כמו אלה של קסנדרה, מבשרת חורבן טרויה, היו נופלות על אזניים ערלות, מפני שטוב שם ברובע, ומפני שרוע כמו שאתה מתאר - פשוט לא ייתכן.

החיים תוססים כאן ברובע היהודי וכך היה מאות בשנים, מאז הוזמנו היהודים על ידי קז'ימיש ה-3, מלך פולין במאה ה-14 להגיע לפולין שם יהיו מוגנים בחוק. ומדוע שיקשיבו לנביאי זעם ויעקרו שורשים עמוקים מרצונם?
אין זה הטבע של היהודי. הנדודים תמיד נכפו עליו, ולא היו יוזמתו האישית.

שוב הכפתור בחדר הבקרה מסתובב. הפעם מהר ולכיוון ההפוך. כהרף עין מתמלאים הרחובות בצבע וברכבים חדישים. בתי הכנסת שוב הומים יהודים, אך אלה, כמוך, הגיעו דרך מנהרת הזמן. בתי הכנסת האלה הם מוזיאונים היום, ותפילות כבר לא נשמעות בהם בדרך קבע.
הרובע היהודי כולו הפך מקום בילוי פופולרי  בקרב הצעירים הפולנים. תואמי שנקין או פלורנטין אם תרצו.
קפה 'אסתר' מזכיר בתי קפה תל אביבים בשישי בבוקר. סמלים יהודיים וכיתוב בעברית הם הטרנד החם בקראקוב, ואם בכל מקום אחר הייתי חש גאווה, כאן בקראקוב, חשתי עלבון וזילות.
הם אינם ראויים לסמלים האלה.

יום שלישי למסע 'עדים במדים'

גטו ורשה

אני צועד ברחובות שהיו פעם גטו ורשה, ומה שאני רואה, מעט מבלבל.
הבתים צבעוניים, פסטליים, ועומדים על תילם, בניגוד גמור לאפרוריות שלה ציפיתי.
אולי אלה הסרטים והתמונות בשחור - לבן שמטעים, ואולי הפולנים החליטו (ובצדק מבחינתם) להוסיף קצת צבע לאפור.

לולא האבנים, עליהן מוטבעים שמות גיבורי התרבות והמחתרת של גטו ורשה, אבנים שיוצרות את "נתיב הגבורה", אפשר בקלות היה לטעות ולחשוב שמדובר בעוד שכונת פועלים רגילה בעיר.

בקצה נתיב הגבורה, או לפחות בקצה הנתיב אותו ראינו, כפסע ממיקומו של הבונקר של מרדכי אנילביץ ואנשי "איל", ישנה רחבה גדולה ובמרכזה אנדרטה שעליה דמויות נושאות נשק לצד נשים, ילדים וקשישים הזועקים לעזרה. ניסיון להכיל את סיפור הגטו כולו באנדרטה אחת.

ממול האנדרטה, בקצה האחר של רחבת המסדרים, פועלים פולנים מקימים מוזאון שיוקדש לשימור הזיכרון היהודי של גטו ורשה. הלמות הפטישים לא חדלו, גם כאשר הושמע הקדיש, ועוברי אורח פולנים המשיכו את צעידתם מבלי להסיט מבט אל משלחת חיילי צה"ל הערוכה שם בשלשות, מול האנדרטה, גם כשברקע נשמעה תפילת "אל מלא רחמים".
כנראה שהמקומיים כבר רגילים לטקסים האלה, הם הרי מתקיימים שם כל שבוע, והפכו לחלק מהנוף, אבל בכ"ז, עולם כמנהגו נוהג, ולא עוצר מלכת.

מאידנק

מחנה הריכוז, שהפך לימים למפעל השמדה.
בניגוד לטרבלינקה, מחנה מאידנק קיים. הצריפים קיימים, המקלחות, הגדרות, המגדלים, המשרפות ותאי הגזים. הכל קיים ומוחשי עד כאב.

בניגוד לטרבלינקה, המחנה לא נסתר מן העין. הוא גלוי וממוקם על הכביש הראשי, כאילו היתה זו אמירה של הגרמנים, שסופם של מתנגדי המשטר יהיה במחנה שכזה.
שורות הבתים האחרונות של העיר לובלין נושקות לגדר ההיקפית של המחנה והקרבה הזו מקפיאה את הדם ומרתיחה אותו בעת ובעונה אחת.

עד אותו בוקר, הצלחתי להקל בחומרת מחדלם של העומדים מנגד, אולי מתוך מתן ספק, שאולי לא ידעו. כאן במאידנק, לא ניתן עוד להסתתר מאחורי הספק ומאחורי מסך של בערות. אם בטיקוטין הצלחתי להפנים את הפחד של המשפחה הפולנית לסכן את עצמה בעבור גורל לא ידוע של יהודי, הרי שבמאידנק גורל היהודי היה ברור כשמש. לא ניתן היה להסתתר מאחורי אי הידיעה, במיוחד כאשר אתה מנגב בבוקר יום שבת את הפיח היהודי מתריסי החלון, בזמן שאתה צופה במפעל המוות המעשן.

המפה שלנו למאידנק הוא ספרה של הלינה בירנבאום "החיים כתקווה", ומסלולנו, הוא מסלולה שלה, מרגע שחצתה את שערי המחנה, דרך הרגע הנורא בו איבדה את אמה, ועד לשחרורה מהמחנה.

את אמה, איבדה הלינה כבר בשלבים המוקדמים, כיוון שלא רצה מהר מספיק, ואמה, התקדמה עם חסרי המזל שהמשיכו ישירות אל תא הגזים, בעוד שקבוצתה של הלינה נשלחו לצריף המקלחות הסמוך ומשם אל המגורים.

במאידנק, כמו במחנות השמדה אחרים, אינך יודע מה טוב יותר. מהר יותר? לאט יותר? ימין? שמאל?
היטיבה לתאר זאת ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולניה, זוכת פרס נובל שכתבה כך:

כל מקרה/ ויסלבה שימבורסקה

יכול היה לקרות, חייב היה לקרות.
קרה מוקדם מדי, מאוחר מדי.
קרוב יותר, רחוק יותר, קרה, לא לך.

ניצלת כי היית ראשון, ניצלת כי היית אחרון.
כי לבדך, כי אנשים.
כי לשמאל, כי לימין.
כי ירד גשם, כי נפל צל.
כי שרר מזג אויר שמשי.

מזל שהיה שם יער, מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, וו, קורה, בלם, מסגרת, סיבוב,
מילימטר, שנייה.
מזל שקש צף על המים.

בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי כן.
מה היה לו יד, רגל, בצעד אחד, כחוט השערה, מצירוף מקרים.
ובכל זאת הנך? הישר מן הרגע שעודו פעור?
ברשת היה חור אחד ואתה דרכו?
אינני חדלה מלהשתאות, להאלם.
הקשב כמה מהר פועם בי ליבך.
_________________________________________


אני כורע, בוכה על הדשא הירוק, מחוץ לתאי הגזים במאידנק, והאויר מסרב למלא את ריאותיי, ומבלי משים ידי חופנת רגבי עפר.
מתוך העשב הירוק פורחים פה ושם פרחים סגולים, ואני חושב לעצמי, אין מקום לפרחים במאידנק, אבל הם ישנם שם.
זהו רגע השבירה הראשון שלי במסע, ואחריו, תעלת הדמעות שלי כבר לא היתה חסומה עוד.

אני מרים את עיניי, ומבעד לדמעות, אני רואה ילד פולני, אפרוח צהוב שיער, משחק בכדור בחצר ביתו, הגובל בגדר ההיקפית של המחנה.

אני רוצה לחשוב "באיזו זכות?!" אבל לא מצליח.
לראשונה מן הרגע שחציתי את שעריו העצובים של מאידנק, מתגנב לשפתי חיוך מר, ואני מרגיש גאה שגם כאן, במקום שבו רגבי העפר שבידי זועקים "נקום אותנו", אני רואה רק ילד... וכדור.

מקום של ניגודים הוא מאידנק.
חדר שנועד לחיטוי הגוף ממזיקים ומבטיח חיים, חולק קיר משותף עם חדר אחר שתכליתו היחידה היא רצח.
מקום בו החורף כה עז והקור כה מקפיא, אך ברור לך שהמבנה החם ביותר במחנה הוא זה שאינך רוצה להגיע אליו.
ברור לך שתעדיף את כאבן הצורב של כוויות הקור על פני חומו של הכבשן, אותו לא תחוש לעולם.

והקרמטוריום הנורא הזה, שבו נעשית מלאכתו של המשחית, חלונותיו פונים אל הצפון ודרכם ניבטת כנסייה. בית האלוהים.
מקום בו ילדים צהובי שיער משחקים בגינתם ומקום של יהודים בגיל דומה שלא ישחקו עוד, ושילדותם נגמרה זה מכבר.

את השיר "אפר ואבק" כתב יעקב גלעד, כמכתב לאימו, הלינה בירנבאום, שהתעקשה לשוב ולראות את מאידנק, שנים רבות לאחר ששוחררה ממלתעותיו.

אפר ואבק/ מילים: יעקב גלעד לחן: יהודה פוליקר

יום אביב, ריחות לילך,
בין חורבות העיר שלך.
יום יפה לדוג בנהר,
בתוכי הלב נשבר.

שם היתה ואינה,
ילדותך, אשה קטנה.
אנשים שאיש לא מכיר,
אין אפילו בית שיזכיר.

ואם את נוסעת,
לאן את נוסעת?
הנצח הוא רק אפר ואבק.
לאן את נוסעת?
לאן את נוסעת?
שנים, וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל, יהיה לך קר,
כסף כיס, גביש סוכר.
אם יהיו קשים הימים,
הזכרי בי לפעמים.

ואם זה עוד מסע נואש,
אל הצריף, אל המגרש.
במסילת העיר הישנה,
איש לא יחכה בתחנה.

ואם את נוסעת....

מי ימתיק לילותייך?
מי יקשיב לבכייך?
מי ישמור צעדייך
בדרכך?

לאן את נוסעת...?
קחי מעיל.
יהיה לך קר...

פשרות רעות - על עסקאות טיעון

"יפה פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א' טו).

הסדר הפשרה הוא נשמת אפו של יישוב סכסוך, על אחת כמה וכמה כאשר זה מגיע אל שעריו של ביהמ"ש.
בכל שלב משלבי המחלוקת, יכולים הצדדים לה לשים בצד את חילוקי הדיעות, להתפשר ולוותר על מקצת מטענותיהם ולהגיע להסדר פשרה שיניח את דעתם.

גם כאשר הגיע סכסוך שכזה אל בין כותלי בית המשפט, עדיין ינותב הדיון, במרבית המקרים לדרך הפשרה, מסיבות שונות ומשונות, החל מאמונה אמיתית בדברי חז"ל, וכלה בטיעונים של יעילות והקלה על העומס במערכת המשפטית. בתי המשפט שמחים להעניק תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, כל עוד הן במסגרת המותר על פי חוק,  ולו בכדי שיוכלו לתחום את המחלוקת ולצמצמה ככל האפשר.
הפשרה אינה נחלת הסכסוך האזרחי, וגם בפלילים נמצא את הפשרה, שם היא תקרא "עסקת טיעון".

האם גם עסקת הטיעון היא פשרה שיפה היא מכח הדין? מסופקני.

נתחיל מהשוני העיקרי, בעיניי, בין עסקת טיעון לבין פשרה אזרחית.
הדיון הפלילי בעניינו של אדם אינו מתנהל בין קרבן העבירה לחשוד בביצועה (או לנאשם, אם הוגש כבר כתב אישום בעניינו). את תפקיד המאשימה הלאימה המדינה והיא, באקט פטרנליסטי שלא נכנס אליו כאן, נכנסת בנעלי הקורבן ומנהלת את הדיון בעבירה מטעמו ומטעם החברה כולה.

כשמהדינה מציעה או מסכימה להסכם פשרה (עסקת טיעון) בפלילים, היא למעשה לוקחת על עצמה את הסמכות להסכים על ויתורים בעמדת המאשים, בעוד שקורבן העבירה יכול להתנגד נחרצות למהלך.
כיום נהוג לשאול לדעתו של קרבן העבירה, ולקבל את התייחסותו לעסקת הטיעון, אך דעתו אינה מחייבת את הפרקליטות ואין בה כדי למנוע מהלך שכזה. ולכן בניגוד לפשרה אזרחית, שם על פי רוב הפשרה נעשית בין בעלי הדין, בפלילים זו תהיה פשרה "לרעת צד ג'" בחלק מן המקרים.

אז עולה הטענה שאין חשיבות לתוכנה של עסקת הטיעון, העיקר שביהמ"ש נתן דעתו עליה, והרשיע את החשוד באמצעותה. עצם ההרשעה היא החשובה ולא מעבר לכך.

טענה קשה מאוד מכל כך הרבה מובנים!

נתחיל מצד הקורבן. זה החלק הקל.
במקור, נועדה עסקת הטיעון להיות כלי בידי הפרקליטות, להאשים אדם בסעיפי אישום קלים יותר מאלו בהם נחשד, מכיוון שאת אלה האחרונים תתקשה הפרקליטות להוכיח (מעבר לכל ספק, כנדרש במשפט הפלילי, שזהו נטל הוכחה כבד...).
מצויין. נרחיק אדם מהחברה לתקופה פחותה יותר, אבל לפחות נרחיק אותו.
האמנם מצויין? מעניין מה היתה חושבת על כך קרבן אונס, שבמסגרת עסקת טיעון יורשע האנס בהטרדה מינית.

גם מצידו של החשוד יש כאן בעייה.
לעיתים (לא נדירות), יימצא החשוד במכבש לחצים להודות בעבירות קלות מהעבירות בהן נחשד, ע"מ "לסגור את התיק" ללא משפט, מפני שהסיכון שבניהול התיק והראיות הנסיבתיות שבו עשויות להכניסו למאסר ממושך, על עבירה שלא ביצע.
אם ניתנה לו האפשרות היה מעדיף לנהל תיק ולהלחם על חפותו, אלא שבעצת כל המומחים שסביבו, יעדיף לחתום על עסקת טיעון על מעשים שבינם לבין המציאות יש קשר קלוש, ולרצות עונש מינימלי שישם את הפרשה העגומה מאחוריו.
לא נהיה נאיבים, ונאמר כאן שבהרבה מקרים תהיה עסקת הטיעון לטובת הנאשם ולא להיפך, אך זה לא הופך את הפשרה לטובה יותר.

אני לא נכנס, בכוונה לעומק הטיעונים בעד ונגד עסקת הטיעון, אבל סטטיסטית, אנחנו עושים שימוש יתר במכשיר הזה, במקום לנהל תיקים עד תומם. יש לכך המון משמעויות.
על קצה המזלג, שימוש יתר במכשיר הזה, אומר שאנחנו מקלים ראש באמת המשפטית (מה שניתן להוכיח) בדיוק כמו שאנו מקלים ראש באמת העובדתית (מה שקרה באמת). שימוש יתר אומר שאנו מעדיפים להתלות בתירוץ של העומס על המערכת, במקום לרדת לעמקם של תיקים, ולחקר האמת.
שימוש יתר כזה גורם לכך שהחוקרים שלנו משקיעים מעט מאוד מאמץ בלבסס את התיק כנגד חשוד, ולהסתפק בתיקים נסיבתיים (כי בשביל מה להתאמץ, אם הנאשם יחתום לבסוף על עסקת טיעון?). ולבסוף, המשמעות הגרועה ביותר היא שכמות ההרשעות לחינם גדלה, מפני שכמו שאמרה לי חברה, הרשעה זו הרשעה.
ואני מסכים, אבל חייו של אותו אחד שהורשע, כי קיבל עליו החלטה מושכלת שלא לנסות את מערכת המשפט שב-90% מהתיקים מרשיעה את הנאשם, ולחתום על עסקת טיעון למרות חפותו, כבר לא יהיו אותו דבר.

אז כן. זה בדיוק כמו כל בעייה אחרת שאפשר לטמון את הראש בחול ולהגיד שזו צרה של מישהו אחר ואין מערכת מושלמת. אבל זה גם נכון עד הרגע שאתה נופל במלכוד הזה. אז זו פתאום בעייה חמורה שאיך לא הופכים בגינה שולחנות בכנסת ובביהמ"ש העליון?

הדיון בעסקת הטיעון סבב סביב עסקת הטיעון של מנהל ביה"ס התיכון שלנו. ואיכשהו, לכל אחד מאיתנו היה רושם אחר על האיש וסגנונו. גם לגבי עסקת הטיעון היינו חלוקים. היו בינינו שחשבו שהעונש שקיבל בסוף היה חמור לסעיפים שנותרו בעסקה.
אני הייתי נגד קיומה של העסקה עצמה, והעדפתי שאם עשה את המעשים שיוחסו לו כחשוד, ואפשר להוכיחם, שיעשו זאת. אם לא שלא יגישו כלל כתב אישום.
בכל מקרה הטענה של - מבחינתי היתה עסקת טיעון והוא הורשע במה שהורשע, וזה מספיק, היא פשוט התעלמות מהבעייה, וכמוה כמו אי נקיטת עמדה.

סוף היום השני למסע 'עדים במדים' - טרבלינקה

מבורות המוות העלומים של יער לופוחובה, המשיך האוטובוס אל טרבלינקה, כשהוא נושא עליו אנשים דוממים, מהורהרים, שלראשונה במהלך המסע נתקלו במכונת ההשמדה הנאצית.

טרבלינקה...
הרבה חשש היה לי מלראות את המקום, לפני הנסיעה.

לפני הגעתנו לטרבלינקה, עשינו עצירה אחת מתוכננת בדרך בעיירה קטנה נוספת, בה עדת המשלחת, אסתר צמרי, הוסתרה על ידי משפחה מקומית. למרות הסיפור המבולבל, הנרגש, שנמשה מזכרונה של מי שהיתה פעוטה בת 3 באותם הימים, אפשר היה לחוש את חוסר האונים שליווה את שהייתה במסתורים המאולתרים שסיפקו לה.


את הסיפור השלימה בפולנית נרגשת וללא מעצורים, חסידת אומות העולם, שהסתירה את אסתר ומשפחתה המצומצמת.
מכל עבר במעגל שסביבה, קבלה הישישה מבטים של הערכה והוכרת תודה מלובשי המדים, והיא בחיוך ובגאווה גלויה הציגה בפנינו את מדליית חסידת אומות העולם ואת התעודה שקבלה מיד ושם.

המפגש המרתק עם חסידת אומות העולם, במיוחד לאחר שהתחלנו להבין יותר מה התרחש שם בזמן המלחמה, העלה את השאלה הבלתי נמנעת, והמטרידה במיוחד - האם הייתי אני נוהג כמוה? גם במחיר העמדת משפחתי בסכנה?





טרבלינקה

שוב, "אין" אחד גדול. לא נותר דבר וחצי דבר שיעיד על כך שטרבלינה היתה קיימת במקום בו דרכנו.
לא פסי רכבת, לא גדרות, לא בורות, לא מגדלים ולא מבנים. דבר לא נותר ממה שהיה הגדול מבין מחנות ההשמדה שהוקמו במבצע ריינהארד (בלזץ, סוביבור, מאידנק וטרבלנקה).

במקום בו כנראה עמד המחנה, ניצבת היום אנדרטת אבן גדולה וחסרת ייחוד, וסביבה, 17,000 אבנים בגדלים שונים, ומרקמים שונים, המייצגות 17,000 קהילות, מהן הגיעו 870,000 הנספים במחנה.
מספרים שאומרים הכל, ולא אומרים דבר.

זהו המקום לומר שבמהלך המסע, השתנתה השפה. המונחים "שואה", "רצח עם", "6 מליון קורבנות", "מליון וחצי ילדים"
כל אלה התחלפו בסיפוריהם של פרטים, בדילמות קטנות וקשיים קיומיים של יום יום. הנחת העבודה היתה, שלא ניתן להכיל את משמעות המספרים האלה, ומתוך הבנה שהזוועות היו של פרטים עוד בטרם הפכו לאירוע לאומי. שיח במונחים כוללניים כאלה מרחיק אותך מהבנת היקפה האמיתי של הטרגדיה.

אבן אחת בטרבלינקה, לא נושאת שמה של קהילה. זוהי אבן רחבה וכהה, שחציה טמון באדמה ועל חציה האחר, הגלוי לעין, שמו של אדם אחד. סביב האבן מונחים פרחים שייבשו מביקורי עבר, נרות זיכרון שכבו, ואבנים קטנות מונחות על האבן וסביבה, כשעל חלקן הקדשה לאדם מיוחד.

על האבן חקוק שמו של יאנוש קורצ'אק, כך, בשם שהיה מוכר יותר לרוסים ולפולנים (וגם לנו). בקטן יותר, מתחת לשם העט, נכתב שמו האמיתי - הנריק גולדשמיט, והוא זה ששוכב שם באדמת טרבלינקה עם תלמידיו.

"אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם" יאנוש קורצ'אק 1878-1942

אני מודה, שוב, שחששתי להגיע לטרבלינקה. בעיקר לאחר שקראתי עדויות מתוך משפט דמייניוק, אבל ה"אין" הזה מנכר ומרחיק כל רגש.

סערת הרגשות בנושא טרבלינקה עלתה דווקא בסוף היום, כשהתכנסנו כולנו לשיחת צוות.
קצין מילואים מן הצוות טען שבעיניו, אנדרטת הבטון שבטרבלינקה היא לא יותר מאנדרטת ניצחון גרמנית ולבטח אינה אנדרטת זיכרון יהודית.
צריך לזכור שאת האנדרטה בנו הרוסים, לאחר המלחמה, ועבור הפולנים היתה זו כנראה סיבה מספיק טובה שלא לפקוד את המקום, שהרי זהו עניין של היהודים מול הגרמנים...
"אם כוונת הרייך השלישי היתה להכחיד את התרבות היהודית במזרח אירופה, הרי שאת מטרתם זו הם השלימו" המשיך את הטיעון הקשה. לימים, כשהזיכרון יעומעם והשואה תהיה בגדר שמועה הסטורית על רוע בלתי אפשרי, ניתן יהיה בקלות להסתכל על האנדרטה ולפרשה כאנדרטת נצחון גרמנית על הקהילה היהודית.
ולמרות הכל, ענו לו, חברים נסערים - אי אפשר לומר שהרייך ניצח, שהרי אנחנו כאן והרייך הוא כתם בהסטוריה האנושית, ואנחנו עדות חיה להמשכיות התרבות היהודית.

קשה לא להבין מהיכן מגיע הטיעון שלו, אי אפשר לומר שהיה כאן ניצחון יהודי, על אף קיומה של מדינת ישראל. במיוחד לאחר שלמדתי על העושר (ולאו דווקא כלכלי) של הקהילה היהודית בפולין. התרבות היהודית בישראל אינה המשכיות של זו שנמחקה. היא אחרת, שונה, מיוחדת בפני עצמה, אך היא איננה דומה לזו שאבדה.

היום השני למסע 'עדים במדים' - המשך

יצאנו משערי בית הכנסת, אל רחובותיה של השטעטל טיקוטין. לבד מרכב אקראי המקפץ על האבנים, שמשתלבות ויוצרות את כבישי העיירה, נראה שהזמן כמעט עצר שם מלכת.
מירית עוצרת אותנו מול חנות פינתית ומחזירה אותנו אל הימים ההם, ואל הילדים הזורקים את תרמילי בית הספר בכניסה לחנותו של הצ'וקולדניק. 'צ'וקולדניק', אני נזכר, היה אחד מכינויי החיבה שכינתה סבתי את אחיי ואותי כשהיינו צעירים.
בכשרון רב ציירה לנו מירית את אורח החיים בעיירה ואת הקהילה היהודית במקום, הכירה לנו את  הבלאגולה (בעל העגלה) ואת השדכנית, תוך שהיא מציעה למכירה פומבית את אחת הקצינות שאיתרע מזלה לעמוד במעגל הקרוב אליה.

בית השדכנית

אפילו אם הדמיון שלך דל, קשה שלא לראות בעיני רוחך את הילדים הרצים מחנותו של הצ'וקולדניק, מוכר הסוכריות, אל שפת הנהר הקרובה ואת  המשחקים הנאיבים על שפת הנהר הזורם ברוגע בחודשי הקיץ, או הקפוא בשיא החורף.

ממרחק, אני רואה זקנים מקומיים יושבים במרפסותיהם, ומביטים אל הצבא הישראלי, שפולש, ולא בפעם הראשונה לעיירתם השקטה. הפעם, חשבתי לעצמי שהזקנים האלה ודאי ראו הכל מאותה מרפסת, גם באותו בוקר ארור בשנת 1941 וליבי נחמץ מן המחשבה. מעבר לכעס על כך שעמדו מנגד (למרות ההבנה המסויימת של הדילמה שעמדה בפניהם), עצוב היה לחשוב שהסיפורים שודאי יכלו לספר לנו על אותו בוקר, כנראה שימותו איתם, מבלי שאיש ישמע אותם.

תאור חיי הקהילה הוא תיאור פסטורלי של חיי כפר שלווים, כמעט מעוררי קנאה, בהשוואה לחיים במסלול המהיר שלנו, ובעוד אנו מסיירים בדימיוננו בעולם הכפרי של 1941, התקדרו פניה של מירית, ובמעבר חד החלה לספר על הופעתם של קציני ה-SS ועל דרישתם לכנס את כל יהודי העיירה בכיכר המרכזית. באחת, התפוגג החלום השליו ומציאות המסע חזרהומכה בנו. בבוקר ההוא, התאספו כל יהודי העיירה, 1700 במספר בכיכר העיר.

היתה זו החלטה של רגע, מספרת מירית מתוך זכרונותיו של אברהם קפיצה, משרידיה הבודדים של העיירה, שבה החליט  אביו לשלוח את אברהם הצעיר חזרה אל ביתו, להמתין שם ולשמור על הבית "שיהיה לאן לחזור". החלטה זו הצילה את חייו של אברהם קפיצה ובזכותה יודעים אנו מה עלה בגורלם של היתר. צמרמורת עברה בי כחשבתי על העיירות הנוספות, מהן לא שרד איש בכדי להעיד על גורלן.

את מסעם הרגלי של 1,700 יהודי טיקוטין הובילו 5 קלייזמרים, מסע אותו עשינו בנסיעת אוטובוס דוממת שארכה כרבע שעה, והסתיימה בפתחו של יער האורנים 'לופוחובה'. במהלך הנסיעה ניסיתי לדמיין, ללא הצלחה, מה חלף במוחם של ההולכים, וניסיתי לדמיין את הלך הרוח של המלווים הגרמנים של המסע. כשמדברים על בנאליות של רוע, קשה שלא לחשוב על אותם רוצחים, שידעו בדיוק מהו היעד הסופי של המסע.

יער לופוחובה

בכניסה אל היער, 68 שנים לאחר המצעד הנורא ההוא, הסתדרו למצעד בשלשות 184 קצינים, נגדים, נציגי משפחות שכולות ועדה אחת. על ראשיהם כומתות ממגוון יחידות צה"ל, ובראשם צועד מפקד המשלחת.
מימינו, רב המשלחת נושא את ספר התורה ומשמאלו, נושא אני את דגל ישראל (בהתרגשות גדולה מאוד). כמה סמלי חשבתי, שהעבר והעתיד של ה-1700 שנותרו שם ביער, בבורות ההריגה, צועדים זה לצד זה כדי לחלוק לנספים כבוד אחרון ומובילים משלחת של צבא ישראלי ויהודי. אולי זה המקום לציין שבין ה-184 היו גם קצין מוסלמי וקצין דרוזי שהיו חלק בלתי נפרד מהמשלחת, ונטלו חלק פעיל בטקסים שהעמידו צוותיהם.

הצעדה איננה ארוכה, אך אני זוכר כל צעד ממנה. ברקע, מחוץ לטווח הראיה משמיעה חצוצרה נסתרת נעימה קורעת לב שמהדהדת בין העצים.

אין לי כוונה לכתוב כאן על בורות ההריגה עצמם, גם אין לי את המילים לזה. כל מילה שאכתוב על האכזריות, על חוסר האונים, על צאן לטבח מול הקרבה ואומץ תהיינה מילים ריקות. מילים לא תוספנה כאן לתמונות הזוועה שבדמיון, ותמונות אלה ודאי לא עושות חסד עם האמת המבעיתה.

מבורות ההריגה נותרו רק גדרות היקפיות ממתכת המסייעות לנו לאתרם, ושוב תחושת ה"אין" הזו מטרידה את מחשבותיי.
בכ"ז אכתוב על 2 דברים קטנים אליהם שמתי לב שם, ביער.

בביקורנו בהר הרצל, ביום ההכנה השלישי לקראת המסע, הנחתי ביחד עם בניה (חבר למשלחת, מילואימניק שזכה לעיטור המופת בשירותו הצבאי) אבן על קברו של הרצל. בניה הסביר שעל פי המסורת היהודית, מנהג הנחת האבן נועד לסמל את ההשתתפות בבניין המצבה והקבר של המנוח.

אין אבנים ביער לופוחובה!

איצטרובלים ניתן למצוא בשפע, ואחד כזה עשה את דרכו איתי הביתה, אך לא אבן אחת לרפואה.
קשה לי להסביר במילים את המועקה שחשתי, כשנאלצתי לחעזוב את הבורות מבלי להניח לצידם ולו אבן קטנה.

גם ציפורים אין שם ביער המקולל ההוא.
"אם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך" אני נזכר במילות השיר שמקבלות משמעות אחרת פתאום.

בתום דברי הסבר מן המדריכות, ובתום הקראת הקראת שמות חלק מהנספים בבורות, נערכה המשלחת לטקס צבאי לזכרם של אנשי טיקוטין. את הטקס חתם אל"ם מרלי במילים שנחרטו עמוק מכפי שחשב: "עכשיו זו המשמרת שלנו", לאחר שהבטיח שם לאדמה "לעולם לא עוד!".

לאט לאט אני מגלה במסע הזה, שהמשמרת שלנו אינה רק משמרת מגן לעם היהודי בישראל, אלא לא פחות מזה - משמרת זיכרון. ימי העדים החיים בינינו עומדים לחלוף מן העולם. אפילו העדה שהצטרפה אל המסע, היתה ילדה כבת 3 כשחוותה את הזוועות, וזכרונותיה האישיים נמהלים בסיפורים ששמעה מאחיה הבוגרים. לא ירחק היום והשואה תהיה עדות שמיעה...
(הבטחתי לעצמי להשתמש במילה "שואה" כמה שפחות, אך דווקא כאן השימוש בה הוגן כיוון שהיא כוללת את כל העדויות יחד).
לכן, המסע הזה חשוב כל כך. לכן היומן הזה, שהוא משמרת הזיכרון הפרטית שלי, חשוב גם הוא, כי עכשיו זו המשמרת שלנו.
וילי, המבוגר שבחברי המשלחת (בצוות שלי), איש מילואים, אמר לנו הצעירים, שהוא מקווה שבניגוד אליהם (הדור שלו - דור שני לשורדי השואה), לא נשמוט את לפיד הזיכרון, שנדבר ונזכיר ונחקור ונשאל כל עוד אנו יכולים ונספר ברגע שלא יהיה עוד את מי לשאול, כאילו היו אלה זכרונותינו שלנו.

מבורות המוות של יער לופוחובה המשכנו את המסע. התחנה הבאה: טרבלינקה.

משלחת 'עדים במדים' - יום שני למסע

היום השני למסע מתחיל למעשה בליל יומו הראשון.
תמיר, קצין חה"א הצעיר, שכנראה משך את הקש הקצר והוגרל איתי לחדר המלון הוא בחור חוזר בתשובה, חדור אמונה, שנמצא בעיצומו של מסע הגדרה עצמית מורכב משל עצמו.
בניגוד לשותפו לחדר, זה שמגדיר עצמו ישראלי תחילה ויהודי אח"כ, רואה עצמו תמיר כיהודי תחילה ויהודי אח"כ.
המסע ששנינו עתידים לעבור, יחזק עבור שנינו את השורשים המזינים אותנו, מבלי שתהיה סתירה בין השקפות העולם.
בשעת לילה מאוחרת נכנע תמיר לעייפות ופרש לישון, כשהוא משאיר את דיון הזהות שהתחלנו לימים פשוטים יותר.

למרות שנדמה לי שזה עתה הפלתי את העט והיומן, ושחלפו אך דקות מעטות של שינה, כבר צלצל השעון של תמיר, שיצא לתפילת שחרית.

הבוקר השני מתחיל בנסיעה צפון-מזרחה לכיוון העיירה טיקוטין (או טיקוצ'ין) שבמחוז ביאליסטוק. העיירה נמצאת לא הרחק מגבול פולין - ליטא ודומה למאות עיירות (שטעטעל) דומות במישורים הירוקים האינסופיים של פולין.

1700 יהודים חיו בקהילה היהודית של העיירה, ערב פלישת גרמניה לפולין. מבט אחד על המפה ועוד אחד על המישורים הנרחבים שמחוץ לחלון האוטובוס, ומיד עולה השאלה המטרידה - מדוע מכונת המלחמה הנאצית טרחה להגיע גם לכאן?
לכולם נוח לתלות את התשובה ביעילות הגרמנית הטבועה עמוק ב- DNA הגרמני, אבל כשאתה דורך שם, זה פשוט לא רציונלי.
יותר מדי משאבים מושקעים בטיהור העיירות האלה מיהודים, במיוחד כאשר חושבים על סדר העדיפויות של מדינה במלחמה. מחשבות מן הסוג הזה רק מעצימות את הבנת עומקה של השנאה והאידיאולוגיה שמאחוריה.

אנו חובשים כומתות על הראשים ומסיירים בעיירה שאין בה עוד יהודים.
למרות זאת, בית הכנסת הגדול, הבנוי לא הרחק מן הככר המרכזית, על הרחוב הראשי הוא עדיין אחד המבנים המרשימים בעיירה (ביחד עם הכנסייה שבככר). גדול ומרשים ככל שיהיה, בית הכנסת רק מעצים את תחושת ה"אין" המעיקה.
תיירות יהודית התפתחה כאן, בטיקוטין המנומנמת. משלחות מגיעות לכאן מדי שבוע ופותחות את שערי בית הכנסת הנעול, מבקרות בבית השדכנית וברחובות שהזמן עצר בהם מלכת וממשיכות כלעומת שבאו, מבלי שהותירו זלוטי שחוק אחד בעיירה.
זו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי, ביני וביני, כיצד חשים המקומיים כלפינו, לובשי המדים הזרים, שמפרים את שלוותם חדשות לבקרים?
חשבתי על זה לרגע ופטרתי את עצמי בכך שאינני חייב להם דבר, ושחלק בלתי נפרד מנוכחותינו כאן, ועל מדים הוא בשביל להראות, ואם זה מתריס מדי, אני יכול לחיות עם זה.

בבית הכנסת, סיימה מירית (המדריכה שעוד רבות ידובר בה) את דבריה ובקשה מכולנו למחול על כבודנו לרגע אחד ולשיר איתה שיר קטן.
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו"התחילה מירית לשיר וקולה נבלע מיד בקולו הרם של קצין ארוך פאות וזקן שהדהד בין קירות בית הכנסת. מעמדים כאלה בד"כ מביכים, אבל הפעם הצטרפו אל השניים כל חברי המשלחת, כאילו היה זה טקס מוכן מראש.

"עושה שלום במרומיו" הופך ל"עוד אבינו חי"ורב המשלחת, בחור צעיר, החל להקיף את בימת בית הכנסת ובידיו ספר תורה עטוי קטיפה ועליה הקדשה לאל"מ אילן רמון ז"ל. אל הרב הצטרפו, בשרשרת ארוכה, עשרות מחברי המשלחת על רקע השירה המהדהדת. עם סיום ההקפות עלה הרב אל הבימה והזמין אליו כהן, לוי וישראל לקרוא בתורה.

זהות ישראלית או יהודית כבר לא היתה חשובה יותר. הכל נמהל זה בזה, ומבלי שהבנתי למה, דמעות ראשונות למסע זלגו מעיניי ומעיניי רבים במשלחת עם המילים: "ברכו את ה' המבורך" מפי הכהן, והמעמד, מעמד מרגש, אך בשום אופן לא עצוב.

קטנה...

חזי השועל

היום הבלוג חוגג שנה.
האמת? נראה יותר מבוגר.
ואולי זה רק אני...