ברצלונה ברצלונה...

לכל השמחים לאיד, המרוצים מעצמם (ובצדק) שלום.
כל מה שיש לי להגיד על הגמר הוא, שהקבוצה הטובה ביותר (ולא רק במשחק הזה אלא בכל העונה) ניצחה.
אין מה להגיד על השיפוט, על מקצועה של אימו של מסי, או על גווארדיולה.

מסי הגיע למשחק גדול ונתן הצגה. גם צ'אבי ואינייסטה היו שם.
מהצד השני היו אלה דווקא ואן דר סאר במשחק האחרון בקריירה שרעדו לו הברכיים, וולנסיה, שפשוט לא מתאים לרמה הזו, שלא סיפקו את הסחורה.

השער של מסי היה תוצאה של אותו רעד ברכיים של ההולנדי, ולא הייתי יוצא במחולות לגביו. לעומתו, השער של וייה - אומנות לשמה.
בסה"כ, 2 הקבוצות הטובות ביבשת הוכיחו שבפסגה, יש מקום רק לאחת.


עכשיו, תורכם לעשות את מה שאתם טובים בו באמת, אם עדיין נשאר בכם העוקץ :)

אהה... בכל זאת דבר אחד קטן.
הדבר היחיד (מלבד ההפסד) שהעיב על ערב הכדורגל המשובח של אתמול היה שגיא כהן.
אחרי המשחק קיבלתי החלטה לעולם לא לראות משחק של ברצלונה, שבו הוא משמש כפרשן. זה היה מביך עד לא נעים, ויותר ממעט בלתי מכובד לשמוע אוהד ברצלונה משתפך ככה.
כשזה בא מאוהדים כמו מני הצב ו-ר', אפשר לקבל את זה ואפילו צריך לצפות לזה.
אבל מפרשן?

אותי זה הצחיק - ציטוט

מוזר... זה לא קורה הרבה, אבל שי ודרור שוב הצליחו לגרום לי לצחוק בקול רם בדרך לעבודה.
הפעם הדיון נסב סביב נאומו של האדמו"ר הגאון, הנשיא העשוי ללא חת ברק אובאמה מול AIPAC דקותיים אחרי נאום החזרה לקווי 67' מול כל העולם (ואשתו שישנה על הספה).

דרור: "אז מה דעתך על הנאום של אובאמה ב- APAC?"
שי: "נראה לי שהוא חיפש דרך לרדת מהעץ"

שקט...

ואז דרור לא מצליח להתאפק ועונה לשי: "לא חושב שהיית צריך להגיד לנשיא שחור שהוא מחפש דרך לרדת מהעץ..."

I love the smell of racism in the morning!

יום הולדת 63 - חג שמח!

יומנו של פרוייקט - פרק 5 - אדם לשועל - שועל

במסגרת משחק הכסאות האינסופי של מכולות בפרוייקט, שבאורח פלא משנות את מיקומן בכל בוקר, הוחלט להעביר מכולת ציוד נשכחת למיקום אסטרטגי חדש, ממנו נוכל להחליט על העברה נוספת, וחוזר חלילה.

בבוקר השכם, התייצבו מול המכולה 3 גברתנים בקסדות פועלים לבנות ואפודים זוהרים בכתום, ובגבם משאית ענק ומנוף.
כל הכבלים חוברו ואובטחו ופועל שמנמן ומחוייך שאג שאגת אזהרה ולחץ על כפתור המנוף.
המכולה התרוממה מספר סנטימטרים באוויר, התייצבה והונפה אל המשאית.

במקום בו עד לפני מספר שניות עמדה מכולה נשכחת, נמצאו כעת שני נחשים ושלושה גורי שועלים צעירים, ללא קורת גג,מכווצים עיניהם מפאת אורה הבהיר שמש פתאומית.

הפועל השמנמן, כאילו היה זה מחזה בו הוא צופה מדי בוקר, שלח ידו לכיס מהמכנס האחורי ושלף טלפון נייד מאובק ושרוט. כלאחר יד חייג לפקח רשות שמורות הטבע ולאחר שויתר על ברכת "שלום" אמר: "מנחם, עזוב ת'קפה שלך ובוא לקחת שועלים מזויינים" הקול בצד השני כנראה שאל שאלה מיותרת ונענה מיד: "מה אני אבא שלהם? מאיפה שאני אדע איפה אמא שלהם? היא לא השאירה פתק!"
"גם אשתך לא השאירה!" צעק לו גברתן ב'
"אהה ייבגני..." ענה לו הראשון "אני לפני הקפה של הבוקר, אל תתחיל איתי. חוץ מזה, הבן זוג שלך התקשר הבוקר וביקש שתעבור בסופר".

                                   

בתמונה: לא ייבגני

כחצי שעה אח"כ הגיע המנחם לקחת שועלים מזויינים.
לשאלתי, ענה מנחם, שהאמא כנראה צופה בכל העניין ושנעביר את הגורים אל השטח הפתוח שמחוץ לאתר, משם היא כבר תדאג לדירה חלופית. וכך היה.
כשעתיים אח"כ קיבלתי טלפון ממנחם שדיווח על האיחוד המרגש בין האם לגוריה.

משחק כסאות עם מכולות ושועלים. דרך מעניינת לבלות את בוקר יום שישי.

קונספירציות בע"מ

אז אובמה שלח כמה אריות ים וחיסל את סאורון אה? איזה גבר יא אללה. איזה מזל שבחרנו בו.
עכשיו השקט שוב יחזור לארץ התיכונה והוביטים ציונים יוכלו להמשיך לעשן דשא ולהפריח טבעות עשן. איזו אידיליאה.
אז זהו, שכמובן שלא.
אריות היום לחמו בגבורה בחולה דיאליזה והשוו את השיא, שהיה שמור עד עכשיו לחיל האוויר הישראלי של חיסול שיח יאסין על כסא הגלגלים שלו. התוצאה הסופית כמובן תהיה די דומה. מה שהיה הוא שיהיה רק חסכו לאל קאעידה כסף לטיפול דיאליזה (יקר החרא הזה)...

זה בדיוק הזמן להפריח איזו תיאוריית קונספירציה קטנה ולעשות לה איזה פוווו קטן מאחור שתתפוס תאוצה.

לדעתי, בין לאדן נהרג כבר לפני כמה שבועות וחיכה, במקרה הטוב, באיזה מקרר בשרי טחוב בבסיס מתילדה של המארינס, ליד שימורי הלוף והקבבים הנוראים האלה של יום ראשון בצבא.
שימורי בין לאדן חיכו שם ליום המתאים בקמפיין החוזר של אובמה, והיום הגיע!
זמן מצויין לשלוף איזה קלף, שגם יעלה את המוראל אצל מדינות הדרום מוכות הטורנאדו (משהו צריך לעשות בשביל הח'ברה, חוץ מלצקצק בלשון ולהגיד "נורא... נורא...") וגם יעלה את המנייה של אובמה בדיוק כשהזרקורים מוטלים על הכשלונות שלו (הטיפול במשבר מפרץ מקסיקו, הכלכלה הכושלת עד כמעט ירידה בדירוג האשראי של אמריקה).

איזה זמן יותר טוב להגיד לבוחרים "חיסלתי את המבוקש מספר אחת בעולם! מי תותח?"

אחרי ההכרזה הדרמטית וההדגשה ש"כל חיילנו שבו לשלום לבסיסם" (האמנם? יש עוד איזה חצי מיליון תקועים בסופת אבק בפאתי בגדד... זוכר?), הגיע הדיסקליימר:
"על פי חוקי האיסלאם היינו חייבים לקבור את בין לאדן בתוך 24 שעות, ולא היתה כל מדינה שתסכים לקבל את גופתו, אז קברנו אותו בים".

ברקוס, דמיין רגע את האצבע המורה שלי מותחת את העור שמתחת לעין ימין מעט, תוך הטייה קלה של הראש ימינה.

דיייי..... נו....
קודם כל, לא "קברת" שום דבר. מקסימום זרקת כמו פתיון מצחין לכרישים, אל תהיה פוליטיקלי קורקט.
דבר שני, כבר הלנת את המת כמה שבועות שם במקרר בבסיס מתילדה זוכר? (הנה הפווו...)
אבל אתה ממזר, יודע שצריך לעשות הצגה אצילית ולהתחשב ברגשות המוסלמים, אז שקר קטן ולא משכנע, לא יזיק.
ככה אגב, גם לא יבקשו לראות את גופת חולה הכליות שתוצג לראווה כראייה להישג שלך. יפה. שיחקת אותה.

אז לא קונה את הסיפור הזה שלך, אבל למרות זאת, משהו קטן...
נכון שנאמר: ״בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך״ (משלי כד, יז), אבל במקרה הזה אני מוכן לשמוח קצת.
(לא כמו הקרנבל שעל הדשא שלך) אבל מודה, נפלט לי איזה "סחטיין" לא מבוקר.

ההר בהריון עם רביעיה ולא נולדו לו עכברים.

כשפפ גווארדיולה החליט לצאת משלוותו (השחצנית לטעמי) ולקלל את מוריניו במסיבת העיתונאים לקראת הקלאסיקו #3, משהו נוסטלגי התעורר בקרב אוהדי ברצלונה (הקטאלונים האמיתיים... לא אלה שקונים חולצות של מסי, ר'), איזה געגוע חולני לימים שבהם אסור היה לצעוק ברחובות שפראנקו בן זונה, מחשש להרעלת עופרת בעורף.
בימים ההם, פראנקו הטיל אימה ברחובות קטאלוניה ודיכא בכח כל מחשבה לאומנית סוררת.
בכיכר המרכזית של ברצלונה הניף פראנקו את דגל ספרד לחלחלת המקומיים, אבל המקום היחיד שאפילו הבן זונה (מה אכפת לי... הוא כבר מת) לא העז לגעת בו היה הקאמפ נואו, אולי כי מנוי מספר 108,000 הוא של האפיפיור, ואפילו פראנקו לא רצה להסתבך עם הכנסייה.
בקאמפ נואו יכלו הקטאלונים לקלל את שחקני ריאל מדריד וכולם ידעו שכל הקללות מכוונות להוא שתקע להם דגל ספרדי בכיכר, אסר עליהם לדבר בשפתם, וגרוע מכל, היה אוהד ריאל.

פעם חשבתי שכל הסיפור הזה של הבדלנות הקטאלונית כבר עבר מהעולם ושיש היום רק יריבות ספורטיבית, אבל אז הגיעה לפני כמה שנים, אליפות של ברצלונה ונאום של אחד סמואל אטו (שהוא קטאלוני כמו שאני קמרוני) מול קהל משולהב, שכולו לאומנות קטאלונית שדבקה בו מרוח המועדון, מהאוהדים ומרחובות ברצלונה.
אז הבנתי שלא משנה אם המאמן של ריאל הוא פורטוגלי, אם הכוכבים שם הם מכל קצוות תבל ואם כוכב בארסה הוא בכלל ארגנטינאי, הקטאלונים אומרים שבהיותם אומה ללא מדינה, תמיד נאלצו לכרות בריתות ולהסתמך על זרים כדי לנצח (נו... נניח). זה גם לא משנה שלמעלה מ-15 שנה לא דרשו הקטאלונים דרישה רשמית לעצמאות, האיבה הלאומנית היא חלק מהאופי של 2 המועדונים ומהווה מוטיבטור מספיק טוב כדי להפוך גם משחק כדורגל רע, למעניין.

מעל לנדבך הלאומנות, ישנו נדבך נוסף, שבודדים מעיזים להעלות על דל שפתיהם.
הראשון להעלות את העניין לסדר היום היה דרוגבה שאיבד את הראש בהדחת צ'לסי מליגת האלופות על ידי ברצלונה בתצוגת שיפוט תמוהה בלשון המעטה, וכבר היו מי שהפנו אצבע מאשימה למישל פלאטיני על שהיה היד הנעלמה שמאחורי השיפוט, כי העדיף את ברצלונה בגמר ולא את צ'לסי מטעמי רייטנג. שנאמר: "It's a fucking disgrace!"

דרוגבה מאבד עשתונות



היה מי שקרא למופע האימים של מוריניו בתקשורת "בכיינות". וקל מאוד להגיד את זה על מוריניו, כי בואו נודה באמת כולנו אוהבים לשנוא את האיש שקרויף קרא לו "מאמן של תארים", נשיא מועדון ה- 1:0 קטן, והאיש ששיטת המשחק שלו הפכה את יוון לאלופת אירופה (אפילו שהוא לא אימן אותה... אם אפשר היינו מייחסים לו את רצח ארלוזורוב).

7 מורחקים בשבעה משחקי קלאסיקו זו סטטיסטיקה מעניינת, שקשה להתעלם ממנה, וזה לא חשוב שאם אני הייתי השופט הייתי מבקש מאחד השוטרים לעצור את פפה על תקיפה, ולא רק מוציא לו אדום. קשה לקחת את המשחק האחרון ולהדביק אותו על תיאוריית הקונספירציה של דרוגבה ושות' אבל הנקודה שלי היא, שזה לא באמת משנה.

אילו מוריניו היה מקבל את הדין, ומחמיא לגווארדיולה על השליטה במשחק ועל שער שומט לסתות של מסי, היינו נשארים עם משחק כדורגל רע ועיתונאי ספורט ובלוגרים לעניים מובטלים וחסרי מעש. שיחת הברזייה בעבודה היתה סביב ההרחקה של איזה שחקן כדורגל ישראלי במשחק של בית"ר, או איזה אודישן של כוכב נולד.
עכשיו, למרות שלכאורה הכל אבוד, הקלאסיקו האחרון השנה ייערך בקאמפ נואו (שמעתי שהאפיפיור עסוק, יש מקום אחד פנוי) ולמוריניו וריאל נשאר לעשות עוד קצת רעש לפני שהם מפנים את הבמה המרכזית. לא מובטח משחק גדול, אבל כמו שמקללים הסינים: "יהיה מעניין".

תראו לי אוהד כדורגל שיוותר על המשחק, כי "הוא רק לפרוטוקול".

ולמרות כל העניין שמאחורי הכדורגל, מי שראה את גמר גביע המלך, לא יכול להגיד שאין פוטנציאל למשחק כדורגל טוב גם במונחים ספורטיבים. 2 הקבוצות הוכיחו שאפשר לשחק משחק שלם בקצב של ג'י סון פארק (הנה שרבבתי את יונייטד למי שחשש). נקווה שבמשחק הבא יהיה הרבה מהכל.

והימור קטן: בארסה תסיים את המשחק הבא ב-10 שחקנים. פיקה יהיה המורחק הקטאלוני. וגם על זה יהיה למוריניו מה להגיד :)

דילמה 2.0: שועל צבוע

מה זה אומר עלי ועל נאומי ג'ראלד דארל שלי בסגנון "תנו לטבע לעשות את שלו" אם לא עזרתי לאנפה זקנה, אבל בשביל צב הפוך בצד הדרך עצרתי את הנסיעה, ועזרתי לו להתהפך?

יומנו של פרוייקט - פרק 4 - BOYS WILL BE BOYS

הכל מוכן בחדר הישיבות. צלחת של עוגיות כשרות לפסח (אלה שבאות עם תור לרופא שיניים) נמצאת במרכז השולחן, רחוק מדי ממני. קנקני מים עם נענע טרייה וכוסות מפלסטיק מגנות על העוגיות מארוכי הידיים.
כל המשתתפים מרוחים בכסאותיהם, זהו בכל זאת ערב חג, ולמרות שיום ראשון היום, האווירה היא של יום שישי בצהריים.

מישהו מוריד את מתג האור ומפעיל את הברקו, ואז זה מגיע.

מישהו פולט: "איפה התקופה של הויאו-גרף, איפה?" ולפני שאני מספיק לחשוב מדוע היה צורך ב"איפה" השני בסוף המשפט, ההערה זוכה מיד לתגובה.
"ויאו-גרף?! בן כמה אתה, 3,000?!" צוחק בחור צעיר מהקצה השני של השולחן בזמן שהוא מנסה לשלוח יד ארוכה לעוגיות הקוקוס.
יד זריזה אחרת מרחיקה מהילד את צלחת העוגיות ומכל עבר מומטרים על המסכן קיתונות של בוז מכולנו, בני ה- 3,000. [יבחוש בן שלולית, אני חושב... ויאו-גרף זה לא כזה עתיק!]
בשלב זה עבר השואל המקורי, שלא יכול היה לשאת את העלבון, למתקפה ושילח את המשפט שקבר סופית את הישיבה:
"איפה שירתת בכלל? בטח בשק"ם בקרייה!"
"הייתי בשמשון, יא ליצן" ענה לו הילד, תוך שהוא מנפח את החזה ומתיישר בכסאו.
"שמשון של היום זה לא מה שהיה פעם" מצטרף כוכב נוסף לשיחה "היום אתם עלבון ליחידה שהיתה בתקופתי."

זהו. הלפטופ שלי נסגר. נשאר רק להינות.

עכשיו התחיל קרב תרנגולים של אגו ותחרות סרקאזם לגובה.
כולם מדברים יחד על איך הצבא היום, לעומת הצבא של פעם, מי הפסיד במלחמה ומי ניצח, קואליציות של חי"רניקים מול אופוזיציות של "האחרים" מתווכחים על הסיירת הטובה ביותר ו"איך... איך עורב גבעתי הכי טוב...?! איך?" [שוב מילה מיותרת שאני חייב לגלות לשם מה היא נחוצה], "הם לא הורידו טנק מעולם!"
"לא... גולני..." סינן איש גבעתי [לא אני, עדיין]. והקואליציה התפוררה לנגד עינינו.
"הלו, דבר יפה על גולני, אחינו" נזרק לאוויר איום מרומז, בקול שמזכיר מדי את אסי כהן עושה את אשכנזי בארץ נהדרת.
"אותך בכלל לא היו מקבלים לגולני, יא צהוב!" [מי הזמין שד עדתי בכומתה?]
"איך צהוב? איך?אני חצי מרוקאי!" [שוב ה"איך" המיותר הזה... ונשבע לכם, זה עדיין לא אני]
"זה לא עובר את סף הכניסה" הגולנצ'יק מתבצר.
"מזל באמת" משיב אש, איש גבעתי ברגע של גזענות נגד.

והנה הרגע שחיכיתי לו. הרגע לדחוף את האף לשיחה.
"א'", אני מוסיף שמן למדורה. "מה אתה מחייך? אתה שריונר בכלל, מה אתה מבין?"
[זה הרבה יותר מהנה מישיבה על הזמנת קטרים משוודיה]
"בדיוק!" אני מקבל חיזוק מהגולנצ'יק.
"זה שאבא שלך היה בגולני לא מקנה לך זכויות כאן!"
"הייתי בפלס"ר 7!" תובע א' את עלבונו ומעורר מיד מקהלה של צחוק מזלזל מכולם. "אפילו שריונר כמו שצריך לא היית" זורק הילד, וחיוך של מנצח מרוח על פניו. הוא הצליח להגיע לעוגיה.

טוב, הבנתם שהישיבה נדחתה כבר לאחרי החג.
יש לנו עניינים חשובים ללבן.

כאן חזי השועל,
עזה.

פסח במדבר

הרחק מפקקים אינסופיים וארוחות משפחתיות חונקות, חזרתי מפסח לא שגרתי במצפה רמון. הנה כמה תובנות על המקום:

1. אף אחד לא באמת יודע מה הכתובת של פונדק רמון ("כתובת? התקלת אותי... זה מקום קטן, אתה בטח תמצא").

2. המקום באמת קטן. כל כך קטן שהוא לא מצדיק בית קולנוע.

3. הוא כן מצדיק מועדון ג'אז (לפחות לפי השמועה).

4. עם כל הכבוד לבאר שבע, אני מכריז בחוסר צניעות משווע על מצפה רמון כעל בירת הנגב. המיקום של מצפה בין אילת לב"ש מעולה והאופי המדברי האמיתי של המקום הוא התמצית של הנגב. כל מה שבאר שבע מציעה זו אוניברסיטה לתל אביבים שהחליטו (או החליטו בשבילם) להתכלב, מסעדה תימנית בשם "ליד הירקן" (נחשו למה...?) אהה כן... וכביש לתל אביב.

5. תיירות זה לא רק מלונות. כבר יש מלון (ובקרוב אפילו שניים. אחד להיי צוצאייטי), אבל תיירות זה לא רק Room Service, וצריך לטפל גם בשעות המתות שאחרי ארוחת הערב של המלון (או אפילו לתת כמה אלטרנטיבות לארוחה הזו).

6. לא תמיד כשיש שלט של DVD בחדר, זה אומר שיש DVD.

7. פוטנציאל אין סופי - היתה פעם תוכנית מעניינת להפוך את מצפה רמון ל"לאס וגאס" הישראלית. התוכנית נגנזה מסיבות פוריטניות ופטרנליסטיות. איזו שטות... המיקום לעיר הימורים שכזו מושלם, הפוטנציאל התיירותי אינסופי (שלא לדבר על הכסף שלא עוזב את המדינה לרומניה או טאבה...), אלפי מקומות עבודה פוטנציאלים, הכנסה עצומה למדינה ממיסוי כספי הימורים ונדל"ן, והכל אפשרי תחת פיקוח של רשות הימורים ממשלתית לספק את הצרכים הפטרנליסטים של ש"ס. אם תרצו - הכשר בד"צ של האדמו"ר מסלוט משין (תודה לגשש החיוור).
משם הדרך למסלול פורמולה 1 ציוני לא כל כך רחוק ואז גם הנגב עוד יהיה פורח. (לא משוכנע שהזקן יהיה מי יודע כמה שמייח, אבל בתקופתו התל"ג היה כד חלב שלם למשפחה...)

8. בדואים. המון בדואים. אבל המון! אם לא יפתרו את העניין הזה, עוד תוקם מדינה בצפון הנגב שבירתה עבדת. אגב, כנראה שכבר קולטים YES בפחונים (איכשהו צריך לראות את הסופר קלאסיקו).

9. מי שרוצה מכונת זמן (Low Tech) שיסע למכתש רמון, לחניון המסודר כ-200 מ' אחרי הירידה ל"מנסרה", ירד את מדרגות האבן לערימות החול הצבעוני עם בקבוק זכוכית (או עם קצת מזל אז מגיעים בזמן לקבל מבחנות מהילד המסכן בציליה) ופשוט לחזור לילדות.

10. ובסוף, זה בכלל לא משנה כמה בסיסי המקום, כמה חם, כמה קר, אם חמץ או כשר, אם יש מה לקנות במכולת של הדוסים או אם אין, אם החברה טובה, זה פסח מושלם.

אותי זה הצחיק

שווה ציטוט: "הקלדתי את הסימפוטמים שלי ב- GOOGLE ויצא שאני אשה בת 53 בגיל הבלות. זה מסביר גם את הדחף הלא נשלט שלי להכין ממולאים" (מאזין בתוכנית של שי ודרור)

יום שישי בבוקר, מה אתה רוצה ממני?

ביום שישי בבוקר התקשר אלי אבי וגדע באיבו את יום העבודה שלי.
"שמע, פרצו לך לרכב" הוא אמר בטון שאומר בין השורות "אמרתי לך שלחנות אותו אצלנו זה רעיון לא מוצלח במיוחד".
"יום שישי בבוקר, אבא, מה אתה רוצה ממני?!" חשבתי לעצמי.
אני בתחילתו של יום העבודה, כל העולם השפוי מנצל קרני שמש אביביים לרביצה בפארק, בים או בבתי קפה, מתכננים בראנצ'ים נקיונות וסידורים ואני צריך להתעסק עכשיו עם ביטוח, משטרה ומוסך... אינעל.....

אני מקצר את יום העבודה שלי ונוסע למשטרת רחובות להגיש תלונה.
"מגוחך" אני מחמם את עצמי. אני אולי נוסע להגיש תלונה, אבל לא באמת מצפה ש- CSI רחובות ישלחו את טובי הבלשים בחלוקים לבנים שיאבקו את ההגה בפודרה לבנה, יצלמו את הדלת השבורה, ויאספו שערה מגמל שחי רק בשבט בדואי מסויים בצפון מערב הנגב.
אני מגיש תלונה כי הביטוח רוצה אישור שהרכב אכן נפרץ ולא ניזוק כתוצאה מהתקפת זעם שלי על הכבלים שמאחורי ההגה.
זה הזמן לספר, שמרפי הוא ממכרי הותיקים ביותר. אבא שלי יגיד שאני סתם מפוזר, ואבא שלי תמיד צודק, אבל הפעם אני מוכרח לומר שהעובדה ששכחתי את הארנק דווקא היום מכל הימים היא עבודה של מרפי, וכשמגיע קרדיט, מגיע קרדיט.
ככה הגעתי לתחנת המשטרה ללא כל תעודה מזהה עלי. כשזיהיתי את המחדל מיד ערכתי סיבוב קצר לאסוף את האח הקטן, שיהיה אליבי לשאלה "איך הגעת הנה בלי רשיון נהיגה?"
כשהגעתי לתחנה וראיתי את התור לחוקרת המנומנמת, חשבתי שיש לי זמן לסרוק את כל התעודות הדרושות ולשלוח בפקס לתחנה. אז חשבתי.
לשאלתי מה מספר הפקס בתחנה, נעניתי בצחוק פרוע של השוטר והמתנדב שבעמדת היומנאי.
"פקס? אין פקס! יום שישי בבוקר, מה אתה רוצה?"
אהה ברור! יום שישי, נו... איזה אידיוט אני...

בהמתנה הארוכה לחוקרת ישבתי במבואה מול מסך עליו מוקרנות ב-LOOP פרסומות למשטרת ישראל וסטטיסטיקות ירידה בכמות הפשיעה (זה בסדר, זה לא על חשבון איכות!). בינתיים, הנוכחים במבואה היו קהל שבוי של המוזר ההוא שניסה לשכנע אותנו שהתלונה שהוא הולך להגיש כנגד רשות השידור בגלל מתיחת 1 באפריל היא בעדיפות לאומית ולכן כדאי שנוותר על תורנו למענו.
תמיד רציתי להגיד שאני פותח סוגריים, אז הנה, אני פותח סוגריים ואומר שהתלונה שלו דווקא עניינה אותי. מסתבר שכמה "מוחות" בקול ישראל החליטו למתוח את הציבור ולדווח על "מענק שישינסקי" בסך 4,000 ש"ח באדיבות רוה"מ ושר האוצר. משעשע בפני עצמו, אבל לדברי האיש המוזר, הוא קיבל טלפונים ממכרים שערכו קניות שלא היו עורכים לולא המענק המובטח. נו... שיהיה... (סגור סוגריים).

התור הנכסף הגיע לבסוף, ובמקום תעודה מזהה, שאלה אותי החוקרת הממולחת מספר שאלות טריקיות לצורך זיהוי.
זה הזכיר לי כל כך את הסצנה הזו:


הסאגה נגמרה והתחיל סוף השבוע. עם התחלה כזו הוא יכול להיות רק יותר טוב.
אסיים בפנייה נרגשת לגנב:
יא חתיכת דגנרט... כבר שברת לי את הדלת וקרעת את הכבלים בניסיון להניע את הרכב ולהמשיך איתו אל עבר השקיעה (דרך מחסום ארז...), לפחות תהיה מקצועי ותצליח בגניבה, ינעל........
עכשיו תקעת אותי עם השתתפות עצמית של הביטוח ובזבוז של בוקר לשחזר את רשיון הרכב שלקחת. תזכיר לי את זה בפעם הבאה שיעלה לדיון נושא ההחמרה בענישה.

Nobody fucks with Maccabi in the Yad!

בפאב תל אביבי לא גדול, הצטופפו להם כמה עשרות טובות של אוהדי מכבי, שלא האמינו מספיק בקבוצה או שהיו תפרנים מדי מכדי לרכוש מנוי למשחקי הקבוצה בהיכל. התפאורה היתה מושלמת, הכל מוקפד, עד לרמת הדביל הקבוע, שבא עם כובע גדול מדי בצהוב/כחול ופרצוף צבוע בהתאמה והתמהוני שמתעקש לראות את המשחק בעמידה, מעבר לכתפך השמאלית.

משחק הכסאות נגמר, וכל אוהד כבש לו פינה, ללא מרחב אישי גדול, מול אחד מעשרת מסכי הטלוויזיה שבפאב, ועוד מקום לכוס בירה, מאנצ'יס וטלפון סלולרי  - שיהיה למי לשלוח סמס בעת הצורך. הכל היה מוכן להצגה הגדולה בעיר.

על הישג הנצחון בויטוריה, ששלח את הסדרה לתל אביב בתוצאה מבטיחה של 1-1,  האפילו בשבוע שעבר בנות רמלה עם זכייה בגביע האירופאי, והנצחון הביתי הראשון היה בסמוך מדי לנצחון נבחרת ישראל בכדורגל, אבל אתמול, הבמה היתה כולה של מכבי.

בחזרה בפאב הצפוף, אנשים שמעולם לא הכירו חברו יחד לשתי מטרות נעלות. לקלל בלי צנזורה ולקטר על יורם ארבל. בין דרמה סוחטת דמעות של דורון פרקינס הפצוע ששלח איחולי הצלחה לחברים, לבין ההצהרות הגובלות בניחוס פושע של פארגו, אי אפשר להגיד שההצגה היתה מאכזבת, אפילו המגן המכוער שקיבל מיקי ברקוביץ על זכייתו בתואר השחקן הטוב במכבי בכל הזמנים לא העיב על החגיגה.

היה שם הכל, ממתח ואי ודאות במחצית הראשונה, דרך סל מופרע עם הבאזר של טלטוביץ', השני בכיעורו לחוזה וארגס בלבד,  שהוריד את הקבוצות למחצית ביתרון מינימלי של האורחים, ועד לתצוגת הגנה אדירה ברבע השלישי והתעללות חברותית בגופת ויטוריה ברבע האחרון, שחתם 3-1 ענק של מכבי וחזרה למעמד 4 הגדולות באירופה.

מעל הכל היה זה הערב של פארגו ופניני שהוכיחו שוב, שצדק האדמו"ר ארל וויליאמס כשטבע את המשפט:
"Nobofy fucks with Maccabi in the Yad"

שווה ציטוט

לא פוסט.
סתם משפט ששווה ציטוט: "פחות, אבל עוד נוחר"
תשובה יהודה פוליקרית לשאלה איך היה שישנתי על הבטן?

יומנו של פרוייקט - פרק 3 - דילמה

אני קופץ מעט קדימה, כמעט חודש של עבודה.
אחד היתרונות של עבודה (כמעט) בחיק הטבע הוא המראות שאני נתקל בהם בדרך העפר המתפתלת למשרדים.
השילוב של שעה מוקדמת יחסית ואיזור שמרביתו הוא שמורת טבע מזמן לי כל בוקר מפגש עם הטבע, ועם הטבע המבויית יותר.
את יומי הראשון בעבודה התחלתי באיחור של כ-10 דקות לאחר שאת דרכי חסם פר, שלא התרגש במיוחד מהרכב שלי או ההבהובים הפתאטים שלי. מה שכן ריגש אותו היה הסמי-טריילר ששעט במורד הדרך, למי שחשב לרגע שהגודל לא קובע...GUESS AGAIN.

חודש מרץ הוא חודש טוב לעבור בו ליד מטעים של שקדיות. הדרך למשרדים עמוסה שקדיות סגולות ולבנות והנסיעה בין המטעים לבין האגמון הקטן, שמצידה האחר של דרך העפר, משכיחה ממך למשך 4 דקות הנסיעה את העובדה, שאתה למעשה עובד במקום שמחרב את הטבע לטובת בני האדם.
אגב, אולי אכתוב על זה משהו בעתיד, אבל גיליתי שמשקיעים לא מעט משאבים, זמן ותכנון על מזעור הנזק לטבע, עקירת עצים בשלמותם, איתור גאופיטים ושתילת כל אלה מחדש בחממות זמניות עד השבתם לאיזור בסיום עבודות שיקום הטבע.

יש לי מפגש כמעט יומי עם שועל אחד ותן אחד שחוצים את דרך העפר תמיד באותה שעה ובאותו מקום (והם חושבים עלי בדיוק את אותו דבר).

הבוקר זימן לי הטבע מפגש עם אנפה אפורה זקנה שכבר לא הצליחה להרים את משקל גופה בכנפיה. זה לא נראה כך בהתחלה. כשעצרתי לידה ושלפתי את הטלפון לצלם, פשוט שמחתי על ההזדמנות לצלם אותה כל כך מקרוב. (עכשיו שאני חושב על זה, אני מסתובב עם הקנון איתי בתיק מסורבל אבל כשאני צריך תמונה מהירה - האינסטינקט הוא להשתמש בטלפון... כמה חבל (כמו שאתם רואים, תמונה לא איכותית במיוחד... 5 מגה פיקסל ב#%$ שלי...)

כשהתקרבתי מדי, הזקנה ניסתה לפרוש כנפיים אבל הניסיון המביך הזה נגמר במעידה מעוררת רחמים על המקור.
היא המשיכה לדדות הלאה אל הירוק שבשולי הדרך ועצרה שם לנוח מהמאמץ.
חשבתי על השועל והתן שמחכים לה שם בהמשך, חשבתי להרים טלפון לאיזה מרכז וטרינרי, ולמרות הרחמים שלי על המסכנה, החלטתי לתת לטבע לעשות מה שהטבע עושה הכי טוב, בלי שנפריע לו.
זה לא אומר שזה לא מנקר לי עכשיו בראש. איך אומר הנודניק הזה, חיים הכט?
מה אתם............................. הייתם עושים?

יומנו של פרוייקט - פרק 2 - מה אתם רוצים ממני? דם?

זה הראיון השלישי שלי בחברה. רביעי אם נספור גם את הראיון הטלפוני שעברתי. על מה עוד כבר יש לדבר?
עוד שבוע עובר ואין סימן להתקדמות, אבל בדיוק כשכל העסק הזה מתחיל להשמע כמו עוד ניסיון כושל, מצלצל הטלפון והמספר של ד' (לגב' המשועשעת כבר יש אות תחילית) מופיע על הצג.
ראיון רביעי בחברה. האיש בג'ינס עם הידיים המשולבות גבוה מדי על החזה והטון הנמוך מלאכותית מתחיל לדבר על שכר, אבל הפגישה הזו מסתיימת מהר מהצפוי וללא תוצאות, כמו עוד דייט שכולו משחק מקדים.

שבוע נוסף חולף. גם בעולם הדייטים והנשים הקשות להשגה זה כבר הזוי.

אני עסוק בעדכון קוה"ח שלי, גרסא 3.21 (English Version) כשצלצול הטלפון קוטע את חוט מחשבתי.
קול נשי חדש ומשועמם מודיע לי בקול לאקוני, שאני מוזמן למבחנים במכון אבחון, ששמו נשאר במערכת (ובמערכת פירושו, נשאיר את זה בצד שלא יתבעו אותי תביעת לשון הרע כל מיני אנשים שלא מבינים את ההומר שלי... אה... כולם).
"איזה יופי" אני עונה באותה 'חגיגיות'. "מטעם מי??"
מסתבר שהקשה להשגה ההיא מהדייט הקודם רוצה שמכווץ ראשים יתן את דעתו על השידוך החדש.

אותו ערב, מצאתי את עצמי עורך ריגול אינטרנטי על המבחנים הצפויים לי למחרת, פותר בעיות תנועה ומסיר אבק של שנים מיכולות החישוב ללא מחשבון של בעיות הספק.
"תזכור טוב את הצורות שיתנו לך להעתיק, אתה תצטרך לשחזר אותן מהזיכרון" תרמה ט', שעברה לאחרונה את המבדקים בעצמה, למאמץ המלחמתי. כן... אני נזכר, זה  היה ככה גם במבדקים לבה"ד 1.
מסתבר שהכישורים הנדרשים לכל תפקיד באשר הוא כוללים כתיבת סיפור אופטימי על הילד הבכיין היושב מול כינור, השלמת סדרות חשבוניות וצורניות מופרכות וכמובן, ציור של עץ ובית.
הנה תובנה, קשורה/לא קשורה... האם ייתכן שאהוד ברק, שהצליח להמאיס את עצמו אפילו על החיקוי שלו בארץ נהדרת, כשל בתפקידו כי אף אחד לא בדק איך הוא צייר את העץ?

ב-7:30 התייצבתי במכון. 11 שעות וכאב ראש אחד אח"כ, חזרתי הביתה גאה בעץ שלי, עם השורשים, הענפים, הפירות, הציפורים והחיבור הכל כך חשוב לאדמה, בדיוק כמו שהדריכו אותי לעשות כשעשיתי מבדקים למשרת שומר בבי"ח קפלן. מצד שני... לא נרשם שיפור באיכות האומנותית.

שלושה ימים אח"כ זימנה אותי המשועשעת ל...ראיון נוסף, הפעם עם בעלי החברה.
תגידו, מה עוד אתם רוצים ממני? דם?

יומנו של פרוייקט - פרק 1 - יקיצה לא טבעית

"בוקר טוב, אני מדברת עם עו"ד א'? י', מנהל הפרוייקט קיבל את קורות החיים שלך ורוצה לתאם פגישה"
השעה 7:45 בבוקר. ועבור מובטל זוהי שעה קשה. בד"כ מתהפכים בה היפוכים אחרונים (טוב על מי אני עובד... לא אחרונים) במיטה, לקראת קימה.
אני מציץ בשעון ולא רואה ממש את השעה מבעד לקורי השינה. "בוקר טוב" אני עונה, וקולי נשמע כמו הסבא סימפסון עם פה מלא אפר. יופי, אני חושב... אחלה רושם ראשוני.
"הערתי אותך?" שואל קול נשי משועשע מהצד השני של הקו. מי מאיתנו לא מכיר את הרפלקס המותנה הזה לשלוף את התשובה העלובה - "לא לא... נתקע לי משהו בגרון" ... כן... הכבוד העצמי.

עכשיו המוח מתחיל לעבוד מהר יותר, כמו הילוך שני בעלייה, ואני מנסה לחלץ מאיזו מגירה חצי פעילה במוח, על איזה פרוייקט מדברת האשה הזו, לכל השדים?!
ככה זה, כשאתה שולח עשרות קורות חיים ביום, בשלושה נוסחים, בשתי שפות ואחד אלוהינו שישמור. לרגע אתה שוכח מי אתה בדיוק בשביל האשה שבצד השני של הקו, עוה"ד? המנהל? זה שעושה מילואים פעילים, זה שלא? ההוא עם התחביבים? הצנון חסר החיים? איזו גרסה דו מימדית שלך יושבת לה על השולחן?

את הגברת בצד השני לא מעניינים הלבטים שלי, היא ממוקדת במשימתה. "עו"ד א'... איך נראה יום חמישי בעוד שבועיים אצלך ביומן?"
מצחיק! רגע, תני לי לבדוק... אני פנוי מעוד שעתיים, כשאקום סופית, ועד ראש השנה 2016, חוץ מכמה שעות באיזשהו ערב במאי שאני אמור לראות כדורגל.
"רק שנייה, אני לא מול יומן" אני עונה, ומהראי שמולי מביט בי אדם פרוע שיער שמתחיל להיות משועשע מהסיטואציה. (לעזאזל איתך אשה! אם זה מצחיק אותי סימן שהתעוררתי לגמרי. יופי דפקת לי את השינה... מרוצה???)

"כן, אני יכול להגיע בבוקר" אני עונה (ב-13:30 יש משחק של יונייטד בגביע נגד קבוצה מהליגה החובבנית, נראה לך שאני אפסיד אותו?!)
"מצויין אז אני שולחת לך זימון באאוט-לוק ליום חמישי עם טלפון והוראות הגעה" היא מסכמת.
מעולה... עכשיו אולי אני אדע מי זו שקובעת לי לו"ז ליום חמישי עוד שבועיים ככה...בלי להתכונן נפשית.