הפוסט הבא הוא בחסות אלקטרה. אלקטרה, כי קפיטליזם זה הכי, אחי.
מי שהיה לאחרונה בהיכל נוקיה מכיר את הפגזת הפרסומות והחסויות חסרת הרחמים וחסרת הגבולות הניתכת על קהל האוהדים השבוי.
"There was definite cupping there" אתה חושב לעצמך, לאחר הבידוק הבטחוני שבכניסה, הגובל בהטרדה מינית, וחושב שהרע מאחוריך, ושמעתה, הכי גרוע שיכול להיות, הוא שצ'אק אידסון יתפוס יום רע ומכבי תפסיד. אז צ'אק אכן תפס יום רע, אבל מכבי ניצחה, ובכל זאת אתה מרגיש צורך עז למקלחת, שתנקה ממך את נשורת הקפיטליזם ואת זיכרון הבידוק ההוא :).
אלו שחווית חיפוש החנייה בתל אביב גרמה להם להגיע למשחק שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה ("מתי אמרת לבוא?... 19:00?") נהנו משעה נוספת של פרסומות וחסויות, המתנגנות ככל הנראה בלופ אינסופי בהיכל. אני משוכנע שגם עכשיו, כשאין איש בהיכל, עדיין יושב לו הכרוז ומדקלם חסויות לכסאות הריקים (כרוז, כמו עץ שנופל ביער כשאיש לא רואה, עדיין עושה רעש.)
יד אליהו (אפילו את זה לקחו לנו)
הפסקה הבאה היא בחסות "בצבוצים", כשבא לך לבלבל ת'ביצים - קח בצבוצים!.
אז עברת בשלום את הבידוק ומיד קיבלת שלושה פלאיירים למוצרי חשמל וחטיפים, שניים מהם אתה צריך לגרד ולחשב חישובים מתמטיים, שקשורים איכשהו לגובה של דיון תומאס, כדי לזכות בחבילה של חטיפים שיקצרו לך את התור לצינתור.
מישהו אמר לי פעם שפלאייר זו הדרך של המפרסם להגיד: "קח. זרוק את זה אתה..."
אתה מתיישב על הכסא שלך, שהוא בחסות מוטי כסאות, המרענן הרשמי של הישבן שלך, ומחכה לך חוברת המשחק. טוב בואו נקרא לילד בשמו - חוברת פרסומות בחסות מכבי (...אלקטרה, פיליפס, משה אינסטלטורים) תל אביב.
בין מאות הפרסומות מצאנו, לא תאמינו, תשבץ. מפלט שפוי מהתקפת הפרסומות.
הגדרה 7 מאוזן: "נותנת החסות של מכבי ת"א מימי הורדוס ועד 2007" (4 אותיות מתחיל ב"לכו קיבינימט!")
שריקת הפתיחה המיוחלת הגיעה ואתה חושב לעצמך "זהו. מעכשיו, כדורסל". איזה אופטימי אתה... סחטיין.
אתה מזהה בזווית העין את הבודק הבטחוני שלך בקרבת הפרקט ויודע מה משמעות הדבר: עוד מעט "פסק זמן טלוויזיה" וזה זמנן של העובריות של ילנה שקר כלשהו ואנה משהו-סקי לקפצץ על המגרש בלבוש צמוד כחסם עורקים. המעודדות של מכבי.
הפעם השערוריה הגיעה לשיא.
למגרש החלו לזרום ילדות בלבוש חלבניות הולנדיות (אדומות?! במשחק של מכבי) ואחת בתחפושת של פרה (טוב, לא בטוח שזו היתה תחפושת. ו...לא... לא יכולתי להתאפק עם ההערה הזו). ברקע הפסקול המוכר מהפרסומות של מולר (נו מוצרי החלב האלה שאף אוהד מכבי לא יקנה יותר בחיים!).
לקהל זה הספיק.
11,000 (פחות אחת ששאלה אותי על מה כולם כועסים, ואחד שהצוואר שלו היה תפוס מכדי להראות כל סוג של תמיכה או מחאה) עמדו על הרגליים ושאגו בוווווו אחד גדול לפארסה. די! מספיק! המעודדות לא נועדו למכור לנו כלום חוץ מסקס!
מיד לאחר המופע המביש שאגו יציעי האוהדים הפנאטיים : "לא רוצים אדום במכבי". כי קפיטליזם לא יכול להיות אדום.
לזכותן של הבנות המסכנות, הן לא ברחו מהמגרש בפחד, אלא השלימו את כל הפרסומת עד סופה. כנראה שהפחד ממולר גדול יותר מפחד הקהל.
"זה הכל דריקס אשם" הכריז היום אחי הגדול. נו, הנה יש לנו אשם לרוע, בדיוק כמו גולדברג ב-"1984".
דריקס לא המציא את תרבות החסויות והפרסומות, ולא את הקפיטליזם. ואם תשאלו את שמעון מזרחי, הרי שדריקס לא עושה מספיק, כי על המצח של דריק שארפ, ועל הקרחת המתרחבת של גור שלף, יש עדיין מקום לקעקוע של חסות.
סיכום (בחסות "ניג'סים נמאסתם").
בפעם הבאה שאני אצטרך מוצר חשמלי אני אוודא שזה לא יהיה של אלקטרה (הפרסומת של טורנאדו יותר טובה), ואפילו אם זה יקח לי חצי שעה יותר, אני אפתח בורג עם מזלג ולא אשתמש במברג פיליפס (כן... שמענו עלייך קשקשן.)
מי שהיה לאחרונה בהיכל נוקיה מכיר את הפגזת הפרסומות והחסויות חסרת הרחמים וחסרת הגבולות הניתכת על קהל האוהדים השבוי.
"There was definite cupping there" אתה חושב לעצמך, לאחר הבידוק הבטחוני שבכניסה, הגובל בהטרדה מינית, וחושב שהרע מאחוריך, ושמעתה, הכי גרוע שיכול להיות, הוא שצ'אק אידסון יתפוס יום רע ומכבי תפסיד. אז צ'אק אכן תפס יום רע, אבל מכבי ניצחה, ובכל זאת אתה מרגיש צורך עז למקלחת, שתנקה ממך את נשורת הקפיטליזם ואת זיכרון הבידוק ההוא :).
אלו שחווית חיפוש החנייה בתל אביב גרמה להם להגיע למשחק שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה ("מתי אמרת לבוא?... 19:00?") נהנו משעה נוספת של פרסומות וחסויות, המתנגנות ככל הנראה בלופ אינסופי בהיכל. אני משוכנע שגם עכשיו, כשאין איש בהיכל, עדיין יושב לו הכרוז ומדקלם חסויות לכסאות הריקים (כרוז, כמו עץ שנופל ביער כשאיש לא רואה, עדיין עושה רעש.)
הפסקה הבאה היא בחסות "בצבוצים", כשבא לך לבלבל ת'ביצים - קח בצבוצים!.
אז עברת בשלום את הבידוק ומיד קיבלת שלושה פלאיירים למוצרי חשמל וחטיפים, שניים מהם אתה צריך לגרד ולחשב חישובים מתמטיים, שקשורים איכשהו לגובה של דיון תומאס, כדי לזכות בחבילה של חטיפים שיקצרו לך את התור לצינתור.
מישהו אמר לי פעם שפלאייר זו הדרך של המפרסם להגיד: "קח. זרוק את זה אתה..."
אתה מתיישב על הכסא שלך, שהוא בחסות מוטי כסאות, המרענן הרשמי של הישבן שלך, ומחכה לך חוברת המשחק. טוב בואו נקרא לילד בשמו - חוברת פרסומות בחסות מכבי (...אלקטרה, פיליפס, משה אינסטלטורים) תל אביב.
בין מאות הפרסומות מצאנו, לא תאמינו, תשבץ. מפלט שפוי מהתקפת הפרסומות.
הגדרה 7 מאוזן: "נותנת החסות של מכבי ת"א מימי הורדוס ועד 2007" (4 אותיות מתחיל ב"לכו קיבינימט!")
שריקת הפתיחה המיוחלת הגיעה ואתה חושב לעצמך "זהו. מעכשיו, כדורסל". איזה אופטימי אתה... סחטיין.
אתה מזהה בזווית העין את הבודק הבטחוני שלך בקרבת הפרקט ויודע מה משמעות הדבר: עוד מעט "פסק זמן טלוויזיה" וזה זמנן של העובריות של ילנה שקר כלשהו ואנה משהו-סקי לקפצץ על המגרש בלבוש צמוד כחסם עורקים. המעודדות של מכבי.
הפעם השערוריה הגיעה לשיא.
למגרש החלו לזרום ילדות בלבוש חלבניות הולנדיות (אדומות?! במשחק של מכבי) ואחת בתחפושת של פרה (טוב, לא בטוח שזו היתה תחפושת. ו...לא... לא יכולתי להתאפק עם ההערה הזו). ברקע הפסקול המוכר מהפרסומות של מולר (נו מוצרי החלב האלה שאף אוהד מכבי לא יקנה יותר בחיים!).
לקהל זה הספיק.
11,000 (פחות אחת ששאלה אותי על מה כולם כועסים, ואחד שהצוואר שלו היה תפוס מכדי להראות כל סוג של תמיכה או מחאה) עמדו על הרגליים ושאגו בוווווו אחד גדול לפארסה. די! מספיק! המעודדות לא נועדו למכור לנו כלום חוץ מסקס!
מיד לאחר המופע המביש שאגו יציעי האוהדים הפנאטיים : "לא רוצים אדום במכבי". כי קפיטליזם לא יכול להיות אדום.
לזכותן של הבנות המסכנות, הן לא ברחו מהמגרש בפחד, אלא השלימו את כל הפרסומת עד סופה. כנראה שהפחד ממולר גדול יותר מפחד הקהל.
"זה הכל דריקס אשם" הכריז היום אחי הגדול. נו, הנה יש לנו אשם לרוע, בדיוק כמו גולדברג ב-"1984".
דריקס לא המציא את תרבות החסויות והפרסומות, ולא את הקפיטליזם. ואם תשאלו את שמעון מזרחי, הרי שדריקס לא עושה מספיק, כי על המצח של דריק שארפ, ועל הקרחת המתרחבת של גור שלף, יש עדיין מקום לקעקוע של חסות.
סיכום (בחסות "ניג'סים נמאסתם").
בפעם הבאה שאני אצטרך מוצר חשמלי אני אוודא שזה לא יהיה של אלקטרה (הפרסומת של טורנאדו יותר טובה), ואפילו אם זה יקח לי חצי שעה יותר, אני אפתח בורג עם מזלג ולא אשתמש במברג פיליפס (כן... שמענו עלייך קשקשן.)
