יום רביעי למסע 'עדים במדים' - מנהרת הזמן של קראקוב

מנהרת הזמן של קראקוב

לאחר יום קשה וטעון רגשית במיוחד, התחלנו את בוקר היום הרביעי בסיור ברובע היהודי העתיק של קראקוב, ובגטאות A ו- B בעיר.

במנהרת הזמן של קראקוב מחוגי השעון רצים לאחור בכל השעונים שסביבי.
הרחובות מאבדים את צבעי הפסטל ומקבלים מראה עתיק, מעט קודר. פה ושם אני רואה יהודים מתקבצים בכיכר הגדולה.
קל לזהות אותם, ולא בגלל הזקן או הפאות המסולסלות, גם לא בגלל האף היהודי המפורסם מהקריקטורות. קל לזהות את היהודים בכיכר מפני שכולם נושאים סרטים לבנים על זרועם ועליהם מגן דוד כחול.
בכל מקום אחר היה זה סימן לגאווה, אבל כאן בקראקוב של מנהרת הזמן זהו אות קלון.

הסרט הזה, פירושו שאתה צריך להוכיח לבירוקרט גרמני, שיושב מאחורי שולחן מאולתר בכיכר, שאתה עדיין עובד נחוץ וחיוני. אתה עדיין לא מבין מדוע, אבל משהו בך, משהו בבטן, אומר לך שכדאי שתקבל את חותמת ה'בלאושיין' ולהצטרף אל טור האנשים הנחוצים, על אף שבמבט חטוף אתה מזהה בטור האחר את המורה שלך מביה"ס ואנשי רוח ומוזיקאים אליהם נשאת עיניך.

בכניסה למנהרת הזמן של קראקוב, אתה מתבקש להשאיר את הסרט 'רשימת שינדלר' מאחור.
ישנו רוקח אחד, כך אומרים לך בכניסה, רוקח פולני שבחר להשאר שם בכיכר ולתעד את הכל. היציאה מן המנהרה עוברת בבית המרקחת הפינתי שלו, שמחלונו משקיפים על חורבנה של קהילה.

המשכנו אל הרובע היהודי העתיק, שמעבר לגשר. צללים של אנשים, עושים את הדרך ההפוכה אל הכיכר, חולפים על פני בית הכנסת בו נהגו להתפלל, בפעם האחרונה, ועוזבים את הרובע.
הטכנאי שיושב שם, בבקרה במנהרת הזמן, מסובב את החוגה בניגוד לכיוון השעון ומחזיר אותנו עמוק יותר אל העבר.
השנה היא 1540, והשוק מול בית הכנסת 'איזק' הומה אדם וריח קרפיונים מעקם נחיריים ממלא את האוויר.

בתוך בית הכנסת הישן, יושב הרב משה איסרליש. בן 20 בלבד, אבל מולו יושב יהודי זקן, אבק הדרכים עוד בנעליו, שהגיע מפראג הרחוקה רק בכדי לשאול בעצתו.
אתה רוצה לצעוק אל השניים שזה הזמן לעזוב! עכשיו, כשהם עדיין חופשיים לעשות כן, ולהמשיך את הדיון מתחת לעץ תאנה או זית בירושלים, כי אתה יודע היטב מה בסופה של מנהרת הזמן.
אך יש לה חסרונות למנהרה, והם לא יכולים לשמוע את אזהרותיך. תחושה פנימית אומרת לך שגם אילו שמעו וראו אותך, לא היו עוזבים את הקהילה, ואזהרותיך, כמו אלה של קסנדרה, מבשרת חורבן טרויה, היו נופלות על אזניים ערלות, מפני שטוב שם ברובע, ומפני שרוע כמו שאתה מתאר - פשוט לא ייתכן.

החיים תוססים כאן ברובע היהודי וכך היה מאות בשנים, מאז הוזמנו היהודים על ידי קז'ימיש ה-3, מלך פולין במאה ה-14 להגיע לפולין שם יהיו מוגנים בחוק. ומדוע שיקשיבו לנביאי זעם ויעקרו שורשים עמוקים מרצונם?
אין זה הטבע של היהודי. הנדודים תמיד נכפו עליו, ולא היו יוזמתו האישית.

שוב הכפתור בחדר הבקרה מסתובב. הפעם מהר ולכיוון ההפוך. כהרף עין מתמלאים הרחובות בצבע וברכבים חדישים. בתי הכנסת שוב הומים יהודים, אך אלה, כמוך, הגיעו דרך מנהרת הזמן. בתי הכנסת האלה הם מוזיאונים היום, ותפילות כבר לא נשמעות בהם בדרך קבע.
הרובע היהודי כולו הפך מקום בילוי פופולרי  בקרב הצעירים הפולנים. תואמי שנקין או פלורנטין אם תרצו.
קפה 'אסתר' מזכיר בתי קפה תל אביבים בשישי בבוקר. סמלים יהודיים וכיתוב בעברית הם הטרנד החם בקראקוב, ואם בכל מקום אחר הייתי חש גאווה, כאן בקראקוב, חשתי עלבון וזילות.
הם אינם ראויים לסמלים האלה.

יום שלישי למסע 'עדים במדים'

גטו ורשה

אני צועד ברחובות שהיו פעם גטו ורשה, ומה שאני רואה, מעט מבלבל.
הבתים צבעוניים, פסטליים, ועומדים על תילם, בניגוד גמור לאפרוריות שלה ציפיתי.
אולי אלה הסרטים והתמונות בשחור - לבן שמטעים, ואולי הפולנים החליטו (ובצדק מבחינתם) להוסיף קצת צבע לאפור.

לולא האבנים, עליהן מוטבעים שמות גיבורי התרבות והמחתרת של גטו ורשה, אבנים שיוצרות את "נתיב הגבורה", אפשר בקלות היה לטעות ולחשוב שמדובר בעוד שכונת פועלים רגילה בעיר.

בקצה נתיב הגבורה, או לפחות בקצה הנתיב אותו ראינו, כפסע ממיקומו של הבונקר של מרדכי אנילביץ ואנשי "איל", ישנה רחבה גדולה ובמרכזה אנדרטה שעליה דמויות נושאות נשק לצד נשים, ילדים וקשישים הזועקים לעזרה. ניסיון להכיל את סיפור הגטו כולו באנדרטה אחת.

ממול האנדרטה, בקצה האחר של רחבת המסדרים, פועלים פולנים מקימים מוזאון שיוקדש לשימור הזיכרון היהודי של גטו ורשה. הלמות הפטישים לא חדלו, גם כאשר הושמע הקדיש, ועוברי אורח פולנים המשיכו את צעידתם מבלי להסיט מבט אל משלחת חיילי צה"ל הערוכה שם בשלשות, מול האנדרטה, גם כשברקע נשמעה תפילת "אל מלא רחמים".
כנראה שהמקומיים כבר רגילים לטקסים האלה, הם הרי מתקיימים שם כל שבוע, והפכו לחלק מהנוף, אבל בכ"ז, עולם כמנהגו נוהג, ולא עוצר מלכת.

מאידנק

מחנה הריכוז, שהפך לימים למפעל השמדה.
בניגוד לטרבלינקה, מחנה מאידנק קיים. הצריפים קיימים, המקלחות, הגדרות, המגדלים, המשרפות ותאי הגזים. הכל קיים ומוחשי עד כאב.

בניגוד לטרבלינקה, המחנה לא נסתר מן העין. הוא גלוי וממוקם על הכביש הראשי, כאילו היתה זו אמירה של הגרמנים, שסופם של מתנגדי המשטר יהיה במחנה שכזה.
שורות הבתים האחרונות של העיר לובלין נושקות לגדר ההיקפית של המחנה והקרבה הזו מקפיאה את הדם ומרתיחה אותו בעת ובעונה אחת.

עד אותו בוקר, הצלחתי להקל בחומרת מחדלם של העומדים מנגד, אולי מתוך מתן ספק, שאולי לא ידעו. כאן במאידנק, לא ניתן עוד להסתתר מאחורי הספק ומאחורי מסך של בערות. אם בטיקוטין הצלחתי להפנים את הפחד של המשפחה הפולנית לסכן את עצמה בעבור גורל לא ידוע של יהודי, הרי שבמאידנק גורל היהודי היה ברור כשמש. לא ניתן היה להסתתר מאחורי אי הידיעה, במיוחד כאשר אתה מנגב בבוקר יום שבת את הפיח היהודי מתריסי החלון, בזמן שאתה צופה במפעל המוות המעשן.

המפה שלנו למאידנק הוא ספרה של הלינה בירנבאום "החיים כתקווה", ומסלולנו, הוא מסלולה שלה, מרגע שחצתה את שערי המחנה, דרך הרגע הנורא בו איבדה את אמה, ועד לשחרורה מהמחנה.

את אמה, איבדה הלינה כבר בשלבים המוקדמים, כיוון שלא רצה מהר מספיק, ואמה, התקדמה עם חסרי המזל שהמשיכו ישירות אל תא הגזים, בעוד שקבוצתה של הלינה נשלחו לצריף המקלחות הסמוך ומשם אל המגורים.

במאידנק, כמו במחנות השמדה אחרים, אינך יודע מה טוב יותר. מהר יותר? לאט יותר? ימין? שמאל?
היטיבה לתאר זאת ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולניה, זוכת פרס נובל שכתבה כך:

כל מקרה/ ויסלבה שימבורסקה

יכול היה לקרות, חייב היה לקרות.
קרה מוקדם מדי, מאוחר מדי.
קרוב יותר, רחוק יותר, קרה, לא לך.

ניצלת כי היית ראשון, ניצלת כי היית אחרון.
כי לבדך, כי אנשים.
כי לשמאל, כי לימין.
כי ירד גשם, כי נפל צל.
כי שרר מזג אויר שמשי.

מזל שהיה שם יער, מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, וו, קורה, בלם, מסגרת, סיבוב,
מילימטר, שנייה.
מזל שקש צף על המים.

בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי כן.
מה היה לו יד, רגל, בצעד אחד, כחוט השערה, מצירוף מקרים.
ובכל זאת הנך? הישר מן הרגע שעודו פעור?
ברשת היה חור אחד ואתה דרכו?
אינני חדלה מלהשתאות, להאלם.
הקשב כמה מהר פועם בי ליבך.
_________________________________________


אני כורע, בוכה על הדשא הירוק, מחוץ לתאי הגזים במאידנק, והאויר מסרב למלא את ריאותיי, ומבלי משים ידי חופנת רגבי עפר.
מתוך העשב הירוק פורחים פה ושם פרחים סגולים, ואני חושב לעצמי, אין מקום לפרחים במאידנק, אבל הם ישנם שם.
זהו רגע השבירה הראשון שלי במסע, ואחריו, תעלת הדמעות שלי כבר לא היתה חסומה עוד.

אני מרים את עיניי, ומבעד לדמעות, אני רואה ילד פולני, אפרוח צהוב שיער, משחק בכדור בחצר ביתו, הגובל בגדר ההיקפית של המחנה.

אני רוצה לחשוב "באיזו זכות?!" אבל לא מצליח.
לראשונה מן הרגע שחציתי את שעריו העצובים של מאידנק, מתגנב לשפתי חיוך מר, ואני מרגיש גאה שגם כאן, במקום שבו רגבי העפר שבידי זועקים "נקום אותנו", אני רואה רק ילד... וכדור.

מקום של ניגודים הוא מאידנק.
חדר שנועד לחיטוי הגוף ממזיקים ומבטיח חיים, חולק קיר משותף עם חדר אחר שתכליתו היחידה היא רצח.
מקום בו החורף כה עז והקור כה מקפיא, אך ברור לך שהמבנה החם ביותר במחנה הוא זה שאינך רוצה להגיע אליו.
ברור לך שתעדיף את כאבן הצורב של כוויות הקור על פני חומו של הכבשן, אותו לא תחוש לעולם.

והקרמטוריום הנורא הזה, שבו נעשית מלאכתו של המשחית, חלונותיו פונים אל הצפון ודרכם ניבטת כנסייה. בית האלוהים.
מקום בו ילדים צהובי שיער משחקים בגינתם ומקום של יהודים בגיל דומה שלא ישחקו עוד, ושילדותם נגמרה זה מכבר.

את השיר "אפר ואבק" כתב יעקב גלעד, כמכתב לאימו, הלינה בירנבאום, שהתעקשה לשוב ולראות את מאידנק, שנים רבות לאחר ששוחררה ממלתעותיו.

אפר ואבק/ מילים: יעקב גלעד לחן: יהודה פוליקר

יום אביב, ריחות לילך,
בין חורבות העיר שלך.
יום יפה לדוג בנהר,
בתוכי הלב נשבר.

שם היתה ואינה,
ילדותך, אשה קטנה.
אנשים שאיש לא מכיר,
אין אפילו בית שיזכיר.

ואם את נוסעת,
לאן את נוסעת?
הנצח הוא רק אפר ואבק.
לאן את נוסעת?
לאן את נוסעת?
שנים, וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל, יהיה לך קר,
כסף כיס, גביש סוכר.
אם יהיו קשים הימים,
הזכרי בי לפעמים.

ואם זה עוד מסע נואש,
אל הצריף, אל המגרש.
במסילת העיר הישנה,
איש לא יחכה בתחנה.

ואם את נוסעת....

מי ימתיק לילותייך?
מי יקשיב לבכייך?
מי ישמור צעדייך
בדרכך?

לאן את נוסעת...?
קחי מעיל.
יהיה לך קר...

פשרות רעות - על עסקאות טיעון

"יפה פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א' טו).

הסדר הפשרה הוא נשמת אפו של יישוב סכסוך, על אחת כמה וכמה כאשר זה מגיע אל שעריו של ביהמ"ש.
בכל שלב משלבי המחלוקת, יכולים הצדדים לה לשים בצד את חילוקי הדיעות, להתפשר ולוותר על מקצת מטענותיהם ולהגיע להסדר פשרה שיניח את דעתם.

גם כאשר הגיע סכסוך שכזה אל בין כותלי בית המשפט, עדיין ינותב הדיון, במרבית המקרים לדרך הפשרה, מסיבות שונות ומשונות, החל מאמונה אמיתית בדברי חז"ל, וכלה בטיעונים של יעילות והקלה על העומס במערכת המשפטית. בתי המשפט שמחים להעניק תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, כל עוד הן במסגרת המותר על פי חוק,  ולו בכדי שיוכלו לתחום את המחלוקת ולצמצמה ככל האפשר.
הפשרה אינה נחלת הסכסוך האזרחי, וגם בפלילים נמצא את הפשרה, שם היא תקרא "עסקת טיעון".

האם גם עסקת הטיעון היא פשרה שיפה היא מכח הדין? מסופקני.

נתחיל מהשוני העיקרי, בעיניי, בין עסקת טיעון לבין פשרה אזרחית.
הדיון הפלילי בעניינו של אדם אינו מתנהל בין קרבן העבירה לחשוד בביצועה (או לנאשם, אם הוגש כבר כתב אישום בעניינו). את תפקיד המאשימה הלאימה המדינה והיא, באקט פטרנליסטי שלא נכנס אליו כאן, נכנסת בנעלי הקורבן ומנהלת את הדיון בעבירה מטעמו ומטעם החברה כולה.

כשמהדינה מציעה או מסכימה להסכם פשרה (עסקת טיעון) בפלילים, היא למעשה לוקחת על עצמה את הסמכות להסכים על ויתורים בעמדת המאשים, בעוד שקורבן העבירה יכול להתנגד נחרצות למהלך.
כיום נהוג לשאול לדעתו של קרבן העבירה, ולקבל את התייחסותו לעסקת הטיעון, אך דעתו אינה מחייבת את הפרקליטות ואין בה כדי למנוע מהלך שכזה. ולכן בניגוד לפשרה אזרחית, שם על פי רוב הפשרה נעשית בין בעלי הדין, בפלילים זו תהיה פשרה "לרעת צד ג'" בחלק מן המקרים.

אז עולה הטענה שאין חשיבות לתוכנה של עסקת הטיעון, העיקר שביהמ"ש נתן דעתו עליה, והרשיע את החשוד באמצעותה. עצם ההרשעה היא החשובה ולא מעבר לכך.

טענה קשה מאוד מכל כך הרבה מובנים!

נתחיל מצד הקורבן. זה החלק הקל.
במקור, נועדה עסקת הטיעון להיות כלי בידי הפרקליטות, להאשים אדם בסעיפי אישום קלים יותר מאלו בהם נחשד, מכיוון שאת אלה האחרונים תתקשה הפרקליטות להוכיח (מעבר לכל ספק, כנדרש במשפט הפלילי, שזהו נטל הוכחה כבד...).
מצויין. נרחיק אדם מהחברה לתקופה פחותה יותר, אבל לפחות נרחיק אותו.
האמנם מצויין? מעניין מה היתה חושבת על כך קרבן אונס, שבמסגרת עסקת טיעון יורשע האנס בהטרדה מינית.

גם מצידו של החשוד יש כאן בעייה.
לעיתים (לא נדירות), יימצא החשוד במכבש לחצים להודות בעבירות קלות מהעבירות בהן נחשד, ע"מ "לסגור את התיק" ללא משפט, מפני שהסיכון שבניהול התיק והראיות הנסיבתיות שבו עשויות להכניסו למאסר ממושך, על עבירה שלא ביצע.
אם ניתנה לו האפשרות היה מעדיף לנהל תיק ולהלחם על חפותו, אלא שבעצת כל המומחים שסביבו, יעדיף לחתום על עסקת טיעון על מעשים שבינם לבין המציאות יש קשר קלוש, ולרצות עונש מינימלי שישם את הפרשה העגומה מאחוריו.
לא נהיה נאיבים, ונאמר כאן שבהרבה מקרים תהיה עסקת הטיעון לטובת הנאשם ולא להיפך, אך זה לא הופך את הפשרה לטובה יותר.

אני לא נכנס, בכוונה לעומק הטיעונים בעד ונגד עסקת הטיעון, אבל סטטיסטית, אנחנו עושים שימוש יתר במכשיר הזה, במקום לנהל תיקים עד תומם. יש לכך המון משמעויות.
על קצה המזלג, שימוש יתר במכשיר הזה, אומר שאנחנו מקלים ראש באמת המשפטית (מה שניתן להוכיח) בדיוק כמו שאנו מקלים ראש באמת העובדתית (מה שקרה באמת). שימוש יתר אומר שאנו מעדיפים להתלות בתירוץ של העומס על המערכת, במקום לרדת לעמקם של תיקים, ולחקר האמת.
שימוש יתר כזה גורם לכך שהחוקרים שלנו משקיעים מעט מאוד מאמץ בלבסס את התיק כנגד חשוד, ולהסתפק בתיקים נסיבתיים (כי בשביל מה להתאמץ, אם הנאשם יחתום לבסוף על עסקת טיעון?). ולבסוף, המשמעות הגרועה ביותר היא שכמות ההרשעות לחינם גדלה, מפני שכמו שאמרה לי חברה, הרשעה זו הרשעה.
ואני מסכים, אבל חייו של אותו אחד שהורשע, כי קיבל עליו החלטה מושכלת שלא לנסות את מערכת המשפט שב-90% מהתיקים מרשיעה את הנאשם, ולחתום על עסקת טיעון למרות חפותו, כבר לא יהיו אותו דבר.

אז כן. זה בדיוק כמו כל בעייה אחרת שאפשר לטמון את הראש בחול ולהגיד שזו צרה של מישהו אחר ואין מערכת מושלמת. אבל זה גם נכון עד הרגע שאתה נופל במלכוד הזה. אז זו פתאום בעייה חמורה שאיך לא הופכים בגינה שולחנות בכנסת ובביהמ"ש העליון?

הדיון בעסקת הטיעון סבב סביב עסקת הטיעון של מנהל ביה"ס התיכון שלנו. ואיכשהו, לכל אחד מאיתנו היה רושם אחר על האיש וסגנונו. גם לגבי עסקת הטיעון היינו חלוקים. היו בינינו שחשבו שהעונש שקיבל בסוף היה חמור לסעיפים שנותרו בעסקה.
אני הייתי נגד קיומה של העסקה עצמה, והעדפתי שאם עשה את המעשים שיוחסו לו כחשוד, ואפשר להוכיחם, שיעשו זאת. אם לא שלא יגישו כלל כתב אישום.
בכל מקרה הטענה של - מבחינתי היתה עסקת טיעון והוא הורשע במה שהורשע, וזה מספיק, היא פשוט התעלמות מהבעייה, וכמוה כמו אי נקיטת עמדה.

סוף היום השני למסע 'עדים במדים' - טרבלינקה

מבורות המוות העלומים של יער לופוחובה, המשיך האוטובוס אל טרבלינקה, כשהוא נושא עליו אנשים דוממים, מהורהרים, שלראשונה במהלך המסע נתקלו במכונת ההשמדה הנאצית.

טרבלינקה...
הרבה חשש היה לי מלראות את המקום, לפני הנסיעה.

לפני הגעתנו לטרבלינקה, עשינו עצירה אחת מתוכננת בדרך בעיירה קטנה נוספת, בה עדת המשלחת, אסתר צמרי, הוסתרה על ידי משפחה מקומית. למרות הסיפור המבולבל, הנרגש, שנמשה מזכרונה של מי שהיתה פעוטה בת 3 באותם הימים, אפשר היה לחוש את חוסר האונים שליווה את שהייתה במסתורים המאולתרים שסיפקו לה.


את הסיפור השלימה בפולנית נרגשת וללא מעצורים, חסידת אומות העולם, שהסתירה את אסתר ומשפחתה המצומצמת.
מכל עבר במעגל שסביבה, קבלה הישישה מבטים של הערכה והוכרת תודה מלובשי המדים, והיא בחיוך ובגאווה גלויה הציגה בפנינו את מדליית חסידת אומות העולם ואת התעודה שקבלה מיד ושם.

המפגש המרתק עם חסידת אומות העולם, במיוחד לאחר שהתחלנו להבין יותר מה התרחש שם בזמן המלחמה, העלה את השאלה הבלתי נמנעת, והמטרידה במיוחד - האם הייתי אני נוהג כמוה? גם במחיר העמדת משפחתי בסכנה?





טרבלינקה

שוב, "אין" אחד גדול. לא נותר דבר וחצי דבר שיעיד על כך שטרבלינה היתה קיימת במקום בו דרכנו.
לא פסי רכבת, לא גדרות, לא בורות, לא מגדלים ולא מבנים. דבר לא נותר ממה שהיה הגדול מבין מחנות ההשמדה שהוקמו במבצע ריינהארד (בלזץ, סוביבור, מאידנק וטרבלנקה).

במקום בו כנראה עמד המחנה, ניצבת היום אנדרטת אבן גדולה וחסרת ייחוד, וסביבה, 17,000 אבנים בגדלים שונים, ומרקמים שונים, המייצגות 17,000 קהילות, מהן הגיעו 870,000 הנספים במחנה.
מספרים שאומרים הכל, ולא אומרים דבר.

זהו המקום לומר שבמהלך המסע, השתנתה השפה. המונחים "שואה", "רצח עם", "6 מליון קורבנות", "מליון וחצי ילדים"
כל אלה התחלפו בסיפוריהם של פרטים, בדילמות קטנות וקשיים קיומיים של יום יום. הנחת העבודה היתה, שלא ניתן להכיל את משמעות המספרים האלה, ומתוך הבנה שהזוועות היו של פרטים עוד בטרם הפכו לאירוע לאומי. שיח במונחים כוללניים כאלה מרחיק אותך מהבנת היקפה האמיתי של הטרגדיה.

אבן אחת בטרבלינקה, לא נושאת שמה של קהילה. זוהי אבן רחבה וכהה, שחציה טמון באדמה ועל חציה האחר, הגלוי לעין, שמו של אדם אחד. סביב האבן מונחים פרחים שייבשו מביקורי עבר, נרות זיכרון שכבו, ואבנים קטנות מונחות על האבן וסביבה, כשעל חלקן הקדשה לאדם מיוחד.

על האבן חקוק שמו של יאנוש קורצ'אק, כך, בשם שהיה מוכר יותר לרוסים ולפולנים (וגם לנו). בקטן יותר, מתחת לשם העט, נכתב שמו האמיתי - הנריק גולדשמיט, והוא זה ששוכב שם באדמת טרבלינקה עם תלמידיו.

"אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם" יאנוש קורצ'אק 1878-1942

אני מודה, שוב, שחששתי להגיע לטרבלינקה. בעיקר לאחר שקראתי עדויות מתוך משפט דמייניוק, אבל ה"אין" הזה מנכר ומרחיק כל רגש.

סערת הרגשות בנושא טרבלינקה עלתה דווקא בסוף היום, כשהתכנסנו כולנו לשיחת צוות.
קצין מילואים מן הצוות טען שבעיניו, אנדרטת הבטון שבטרבלינקה היא לא יותר מאנדרטת ניצחון גרמנית ולבטח אינה אנדרטת זיכרון יהודית.
צריך לזכור שאת האנדרטה בנו הרוסים, לאחר המלחמה, ועבור הפולנים היתה זו כנראה סיבה מספיק טובה שלא לפקוד את המקום, שהרי זהו עניין של היהודים מול הגרמנים...
"אם כוונת הרייך השלישי היתה להכחיד את התרבות היהודית במזרח אירופה, הרי שאת מטרתם זו הם השלימו" המשיך את הטיעון הקשה. לימים, כשהזיכרון יעומעם והשואה תהיה בגדר שמועה הסטורית על רוע בלתי אפשרי, ניתן יהיה בקלות להסתכל על האנדרטה ולפרשה כאנדרטת נצחון גרמנית על הקהילה היהודית.
ולמרות הכל, ענו לו, חברים נסערים - אי אפשר לומר שהרייך ניצח, שהרי אנחנו כאן והרייך הוא כתם בהסטוריה האנושית, ואנחנו עדות חיה להמשכיות התרבות היהודית.

קשה לא להבין מהיכן מגיע הטיעון שלו, אי אפשר לומר שהיה כאן ניצחון יהודי, על אף קיומה של מדינת ישראל. במיוחד לאחר שלמדתי על העושר (ולאו דווקא כלכלי) של הקהילה היהודית בפולין. התרבות היהודית בישראל אינה המשכיות של זו שנמחקה. היא אחרת, שונה, מיוחדת בפני עצמה, אך היא איננה דומה לזו שאבדה.

היום השני למסע 'עדים במדים' - המשך

יצאנו משערי בית הכנסת, אל רחובותיה של השטעטל טיקוטין. לבד מרכב אקראי המקפץ על האבנים, שמשתלבות ויוצרות את כבישי העיירה, נראה שהזמן כמעט עצר שם מלכת.
מירית עוצרת אותנו מול חנות פינתית ומחזירה אותנו אל הימים ההם, ואל הילדים הזורקים את תרמילי בית הספר בכניסה לחנותו של הצ'וקולדניק. 'צ'וקולדניק', אני נזכר, היה אחד מכינויי החיבה שכינתה סבתי את אחיי ואותי כשהיינו צעירים.
בכשרון רב ציירה לנו מירית את אורח החיים בעיירה ואת הקהילה היהודית במקום, הכירה לנו את  הבלאגולה (בעל העגלה) ואת השדכנית, תוך שהיא מציעה למכירה פומבית את אחת הקצינות שאיתרע מזלה לעמוד במעגל הקרוב אליה.

בית השדכנית

אפילו אם הדמיון שלך דל, קשה שלא לראות בעיני רוחך את הילדים הרצים מחנותו של הצ'וקולדניק, מוכר הסוכריות, אל שפת הנהר הקרובה ואת  המשחקים הנאיבים על שפת הנהר הזורם ברוגע בחודשי הקיץ, או הקפוא בשיא החורף.

ממרחק, אני רואה זקנים מקומיים יושבים במרפסותיהם, ומביטים אל הצבא הישראלי, שפולש, ולא בפעם הראשונה לעיירתם השקטה. הפעם, חשבתי לעצמי שהזקנים האלה ודאי ראו הכל מאותה מרפסת, גם באותו בוקר ארור בשנת 1941 וליבי נחמץ מן המחשבה. מעבר לכעס על כך שעמדו מנגד (למרות ההבנה המסויימת של הדילמה שעמדה בפניהם), עצוב היה לחשוב שהסיפורים שודאי יכלו לספר לנו על אותו בוקר, כנראה שימותו איתם, מבלי שאיש ישמע אותם.

תאור חיי הקהילה הוא תיאור פסטורלי של חיי כפר שלווים, כמעט מעוררי קנאה, בהשוואה לחיים במסלול המהיר שלנו, ובעוד אנו מסיירים בדימיוננו בעולם הכפרי של 1941, התקדרו פניה של מירית, ובמעבר חד החלה לספר על הופעתם של קציני ה-SS ועל דרישתם לכנס את כל יהודי העיירה בכיכר המרכזית. באחת, התפוגג החלום השליו ומציאות המסע חזרהומכה בנו. בבוקר ההוא, התאספו כל יהודי העיירה, 1700 במספר בכיכר העיר.

היתה זו החלטה של רגע, מספרת מירית מתוך זכרונותיו של אברהם קפיצה, משרידיה הבודדים של העיירה, שבה החליט  אביו לשלוח את אברהם הצעיר חזרה אל ביתו, להמתין שם ולשמור על הבית "שיהיה לאן לחזור". החלטה זו הצילה את חייו של אברהם קפיצה ובזכותה יודעים אנו מה עלה בגורלם של היתר. צמרמורת עברה בי כחשבתי על העיירות הנוספות, מהן לא שרד איש בכדי להעיד על גורלן.

את מסעם הרגלי של 1,700 יהודי טיקוטין הובילו 5 קלייזמרים, מסע אותו עשינו בנסיעת אוטובוס דוממת שארכה כרבע שעה, והסתיימה בפתחו של יער האורנים 'לופוחובה'. במהלך הנסיעה ניסיתי לדמיין, ללא הצלחה, מה חלף במוחם של ההולכים, וניסיתי לדמיין את הלך הרוח של המלווים הגרמנים של המסע. כשמדברים על בנאליות של רוע, קשה שלא לחשוב על אותם רוצחים, שידעו בדיוק מהו היעד הסופי של המסע.

יער לופוחובה

בכניסה אל היער, 68 שנים לאחר המצעד הנורא ההוא, הסתדרו למצעד בשלשות 184 קצינים, נגדים, נציגי משפחות שכולות ועדה אחת. על ראשיהם כומתות ממגוון יחידות צה"ל, ובראשם צועד מפקד המשלחת.
מימינו, רב המשלחת נושא את ספר התורה ומשמאלו, נושא אני את דגל ישראל (בהתרגשות גדולה מאוד). כמה סמלי חשבתי, שהעבר והעתיד של ה-1700 שנותרו שם ביער, בבורות ההריגה, צועדים זה לצד זה כדי לחלוק לנספים כבוד אחרון ומובילים משלחת של צבא ישראלי ויהודי. אולי זה המקום לציין שבין ה-184 היו גם קצין מוסלמי וקצין דרוזי שהיו חלק בלתי נפרד מהמשלחת, ונטלו חלק פעיל בטקסים שהעמידו צוותיהם.

הצעדה איננה ארוכה, אך אני זוכר כל צעד ממנה. ברקע, מחוץ לטווח הראיה משמיעה חצוצרה נסתרת נעימה קורעת לב שמהדהדת בין העצים.

אין לי כוונה לכתוב כאן על בורות ההריגה עצמם, גם אין לי את המילים לזה. כל מילה שאכתוב על האכזריות, על חוסר האונים, על צאן לטבח מול הקרבה ואומץ תהיינה מילים ריקות. מילים לא תוספנה כאן לתמונות הזוועה שבדמיון, ותמונות אלה ודאי לא עושות חסד עם האמת המבעיתה.

מבורות ההריגה נותרו רק גדרות היקפיות ממתכת המסייעות לנו לאתרם, ושוב תחושת ה"אין" הזו מטרידה את מחשבותיי.
בכ"ז אכתוב על 2 דברים קטנים אליהם שמתי לב שם, ביער.

בביקורנו בהר הרצל, ביום ההכנה השלישי לקראת המסע, הנחתי ביחד עם בניה (חבר למשלחת, מילואימניק שזכה לעיטור המופת בשירותו הצבאי) אבן על קברו של הרצל. בניה הסביר שעל פי המסורת היהודית, מנהג הנחת האבן נועד לסמל את ההשתתפות בבניין המצבה והקבר של המנוח.

אין אבנים ביער לופוחובה!

איצטרובלים ניתן למצוא בשפע, ואחד כזה עשה את דרכו איתי הביתה, אך לא אבן אחת לרפואה.
קשה לי להסביר במילים את המועקה שחשתי, כשנאלצתי לחעזוב את הבורות מבלי להניח לצידם ולו אבן קטנה.

גם ציפורים אין שם ביער המקולל ההוא.
"אם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך" אני נזכר במילות השיר שמקבלות משמעות אחרת פתאום.

בתום דברי הסבר מן המדריכות, ובתום הקראת הקראת שמות חלק מהנספים בבורות, נערכה המשלחת לטקס צבאי לזכרם של אנשי טיקוטין. את הטקס חתם אל"ם מרלי במילים שנחרטו עמוק מכפי שחשב: "עכשיו זו המשמרת שלנו", לאחר שהבטיח שם לאדמה "לעולם לא עוד!".

לאט לאט אני מגלה במסע הזה, שהמשמרת שלנו אינה רק משמרת מגן לעם היהודי בישראל, אלא לא פחות מזה - משמרת זיכרון. ימי העדים החיים בינינו עומדים לחלוף מן העולם. אפילו העדה שהצטרפה אל המסע, היתה ילדה כבת 3 כשחוותה את הזוועות, וזכרונותיה האישיים נמהלים בסיפורים ששמעה מאחיה הבוגרים. לא ירחק היום והשואה תהיה עדות שמיעה...
(הבטחתי לעצמי להשתמש במילה "שואה" כמה שפחות, אך דווקא כאן השימוש בה הוגן כיוון שהיא כוללת את כל העדויות יחד).
לכן, המסע הזה חשוב כל כך. לכן היומן הזה, שהוא משמרת הזיכרון הפרטית שלי, חשוב גם הוא, כי עכשיו זו המשמרת שלנו.
וילי, המבוגר שבחברי המשלחת (בצוות שלי), איש מילואים, אמר לנו הצעירים, שהוא מקווה שבניגוד אליהם (הדור שלו - דור שני לשורדי השואה), לא נשמוט את לפיד הזיכרון, שנדבר ונזכיר ונחקור ונשאל כל עוד אנו יכולים ונספר ברגע שלא יהיה עוד את מי לשאול, כאילו היו אלה זכרונותינו שלנו.

מבורות המוות של יער לופוחובה המשכנו את המסע. התחנה הבאה: טרבלינקה.

משלחת 'עדים במדים' - יום שני למסע

היום השני למסע מתחיל למעשה בליל יומו הראשון.
תמיר, קצין חה"א הצעיר, שכנראה משך את הקש הקצר והוגרל איתי לחדר המלון הוא בחור חוזר בתשובה, חדור אמונה, שנמצא בעיצומו של מסע הגדרה עצמית מורכב משל עצמו.
בניגוד לשותפו לחדר, זה שמגדיר עצמו ישראלי תחילה ויהודי אח"כ, רואה עצמו תמיר כיהודי תחילה ויהודי אח"כ.
המסע ששנינו עתידים לעבור, יחזק עבור שנינו את השורשים המזינים אותנו, מבלי שתהיה סתירה בין השקפות העולם.
בשעת לילה מאוחרת נכנע תמיר לעייפות ופרש לישון, כשהוא משאיר את דיון הזהות שהתחלנו לימים פשוטים יותר.

למרות שנדמה לי שזה עתה הפלתי את העט והיומן, ושחלפו אך דקות מעטות של שינה, כבר צלצל השעון של תמיר, שיצא לתפילת שחרית.

הבוקר השני מתחיל בנסיעה צפון-מזרחה לכיוון העיירה טיקוטין (או טיקוצ'ין) שבמחוז ביאליסטוק. העיירה נמצאת לא הרחק מגבול פולין - ליטא ודומה למאות עיירות (שטעטעל) דומות במישורים הירוקים האינסופיים של פולין.

1700 יהודים חיו בקהילה היהודית של העיירה, ערב פלישת גרמניה לפולין. מבט אחד על המפה ועוד אחד על המישורים הנרחבים שמחוץ לחלון האוטובוס, ומיד עולה השאלה המטרידה - מדוע מכונת המלחמה הנאצית טרחה להגיע גם לכאן?
לכולם נוח לתלות את התשובה ביעילות הגרמנית הטבועה עמוק ב- DNA הגרמני, אבל כשאתה דורך שם, זה פשוט לא רציונלי.
יותר מדי משאבים מושקעים בטיהור העיירות האלה מיהודים, במיוחד כאשר חושבים על סדר העדיפויות של מדינה במלחמה. מחשבות מן הסוג הזה רק מעצימות את הבנת עומקה של השנאה והאידיאולוגיה שמאחוריה.

אנו חובשים כומתות על הראשים ומסיירים בעיירה שאין בה עוד יהודים.
למרות זאת, בית הכנסת הגדול, הבנוי לא הרחק מן הככר המרכזית, על הרחוב הראשי הוא עדיין אחד המבנים המרשימים בעיירה (ביחד עם הכנסייה שבככר). גדול ומרשים ככל שיהיה, בית הכנסת רק מעצים את תחושת ה"אין" המעיקה.
תיירות יהודית התפתחה כאן, בטיקוטין המנומנמת. משלחות מגיעות לכאן מדי שבוע ופותחות את שערי בית הכנסת הנעול, מבקרות בבית השדכנית וברחובות שהזמן עצר בהם מלכת וממשיכות כלעומת שבאו, מבלי שהותירו זלוטי שחוק אחד בעיירה.
זו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי, ביני וביני, כיצד חשים המקומיים כלפינו, לובשי המדים הזרים, שמפרים את שלוותם חדשות לבקרים?
חשבתי על זה לרגע ופטרתי את עצמי בכך שאינני חייב להם דבר, ושחלק בלתי נפרד מנוכחותינו כאן, ועל מדים הוא בשביל להראות, ואם זה מתריס מדי, אני יכול לחיות עם זה.

בבית הכנסת, סיימה מירית (המדריכה שעוד רבות ידובר בה) את דבריה ובקשה מכולנו למחול על כבודנו לרגע אחד ולשיר איתה שיר קטן.
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו"התחילה מירית לשיר וקולה נבלע מיד בקולו הרם של קצין ארוך פאות וזקן שהדהד בין קירות בית הכנסת. מעמדים כאלה בד"כ מביכים, אבל הפעם הצטרפו אל השניים כל חברי המשלחת, כאילו היה זה טקס מוכן מראש.

"עושה שלום במרומיו" הופך ל"עוד אבינו חי"ורב המשלחת, בחור צעיר, החל להקיף את בימת בית הכנסת ובידיו ספר תורה עטוי קטיפה ועליה הקדשה לאל"מ אילן רמון ז"ל. אל הרב הצטרפו, בשרשרת ארוכה, עשרות מחברי המשלחת על רקע השירה המהדהדת. עם סיום ההקפות עלה הרב אל הבימה והזמין אליו כהן, לוי וישראל לקרוא בתורה.

זהות ישראלית או יהודית כבר לא היתה חשובה יותר. הכל נמהל זה בזה, ומבלי שהבנתי למה, דמעות ראשונות למסע זלגו מעיניי ומעיניי רבים במשלחת עם המילים: "ברכו את ה' המבורך" מפי הכהן, והמעמד, מעמד מרגש, אך בשום אופן לא עצוב.

קטנה...

חזי השועל

היום הבלוג חוגג שנה.
האמת? נראה יותר מבוגר.
ואולי זה רק אני...

הפסקה ביומן המסע - פינת "עלה לו השתן לראש" חוזרת.

מזמן שלא כיכבו כאן אנשים בפינה ולרגע חשבתי שהשתפרנו, והנה באחת, מתמודדים על מקום של כבוד שני פרטים ועוד ציבור קטן.

מר ברק חוסיין אובמה,

אז מה, איך הסקרים, חביבי? שמעתי שאתה יקיר סובבי מפרץ מקסיקו. תזכיר לי רגע... כמה עולה חבית נפט מתובלת מי ים? יותר מהביוספירה במפרץ? אולי כמו פדיון התיירות החודשי שם לאחרונה?
נו, אז מה עושים? טריק ישן וטוב שלימדו אותנו הקדמונים לובשי הטוגות שם ברומא - פופוליזם.
נכון, זה כואב באגו, אבל עד הבחירות זה יעבור.
בואו נוציא את החיילים מעיראק בדיוק בטיימינג הזה, ונעשה מזה כותרות ומטעמים עכשיו. אז מה אם אחרון החיילים המסכנים ייצא רק בעוד 4 שנים? זו כבר בעייה של הראיס הבא. אז מה אם נשאיר שם אומה שסועה, שניצבת בפתחה של מלחמת אזרחים בלתי נמנעת, בלי שום כלים להתמודד איתה?
כל זה הופך אותך בסה"כ לפוליטיקאי קטן, לא נורא.
מה שזיכה אותך בהופעת אורח כאן בפינה הוא המהלך המבריק שלך, של כינוס ועידת פסגה והבאת הישראלים והפלשתינאים אל שולחן המו"מ באיומי אקדח וירטואלי לרקה.
כן GENIUS, זה יעבוד.
עשרות שנים של איבה ומחלוקות מהותיות תבואנה אל קיצן במועד הבלתי סביר הזה, רק משום שהכרחת את ביבי ואבו- מאזן לשבת ליד שולחן אחד לקול תשואות העולם.
תזכיר לי... בשביל מי בדיוק אתה עושה את זה? בשבילי? או בשביל הפוטו-אופ שתצא לך על הדשא הירוק שלך, ועוד כמה קולות בקלפי?
כצפוי, הצדדים, שלא ממש מעוניינים לשבת ולדבר בשלב הזה, דואגים לשחרר הצהרות ולנקוט צעדים שמנטרלים כל סיכוי להתקדמות מדינית. למה בדיוק ציפית GENIUS? תלבש עניבה סגולה זה יראה טוב בתמונות.

ואם כבר הכרזות...

כבוד המר"ן, עובדיה יוסף, תבדל לחיים ארוכים וטובים.
נדמה לי שישנה מכסת מילים סופית שניתנה לאדם, ואתה קצת במשיכת יתר.
שבעתי מפניני החוכמה שאתה משחרר, אחת לתקופה, שמגיעים לאוזני דרך מיקרופון רגיש במיוחד מן הדרשות שלך.
אתה יודע, כל עוד דבריך הם כעץ שנופל ביער ולא ממש שומעים אותו, אז ניחא. אך כשאתה מצוטט תחת כל עץ רענן, הרחק מהיער ומכה גלים מדיניים, מביכים, זה כבר יותר מדי.
אני מרחם כל פעם מחדש על בכירי ש"ס ששוברים את שיניהם בנסיונות לתת תרגום אונקולוס לדבריך בכל תחנת רדיו. גם אונקולוס היה מתקשה.
הפעם הניסיון היה קומי במיוחד, כשבכיר ש"ס מסכן סיפק את הפירוש הגאוני: "המר"ן לא התכוון שימותו הפלשתינאים, יש דרכים אחרות... כמו הסכם שלום. אם יהיה הסכם שלום הם לא יהיו עוד רשעים". זהו שוכנעתי. גם אונקולוס.
מסתבר שגם כאשר חכם אחד זורק אבן לבאר, קשה להוציא אותה באותה מידה.

מתמודד שלישי לתואר "עלה לו השתן לראש" של חודש אוגוסט 2010 הוא שחקן התיאטרון בעל המצפון. יש כמה כאלה, אז נשאיר זאת כך.
נו, שלא תגידו שאני שמאלני, יש לי מה להגיד גם לגאונים האלה, ומזל שאני יושב כי אני מסכים עם לימור ליבנת וזה מדאיג כשלעצמו.
מי אתה, שחקן הקאמרי בעל המצפון, שתחרים ציבור ישראלי שמשלם מיסים ומממן את פעילות התאטרון שמשלם את משכורתך?
שים לב, אמרתי ציבור ישראלי, כי את זה אתה לא יכול לקחת ממנו. על האדמה עליה הוא יושב אפשר לדבר עד מחר, אבל הוא נושא את אותה תעודת זהות כשלך.
בחלקלקות לשון שלא תבייש עו"ד פלילי, הסברת ברדיו שאינך מחרים את האנשים אלא פועל על פי צו מצפונך. לוס מחופ מיט דעם בובקעס.
גיבור גדול, בוא נראה אם מצפונך יאשר לך להתפטר קודם ולהצהיר הצהרות חלולות אח"כ? האם תעזוב את התיאטרון המסובסד ואז תביע את מחאתך הלגיטימית? ודאי שלא. אתה הרי יודע שהתיאטרון לא יפטר אותך, הוא זקוק לשירותיך, ואתה מנצל את מעמדך לרעה.
הסברת שאתה "מבקש" שלא להשלח להופיע באריאל. מדוע שלא תבקש זאת בשקט, בחדרו של מנהל התיאטרון? מדוע לעשות זאת בהתרסה? זו הרי אמירה חברתית. ואם אתה כל כך נאצל וחש כג'ימיני קריקט של כולנו, למה שלא תעשה זאת בזמנך הפנוי כאזרח מן השורה ולא כשחקן תיאטרון ממלכתי?

משלחת 'עדים במדים' - יום (קצר-ארוך) ראשון למסע

184 מדריכים, קצינים, נגדים, משפחות שכולות ועדה אחת דחוסים בבואינג 707 של חה"א.
מבט חטוף ימינה ושמאלה מגלה חלקים בחלונות המטוס הצמודים זה לזה הודות לרצועות איזולירבנד חבלה, שמעלות את הדופק. לאחר הנחיתה, (והיתה נחיתה) הסביר לי איש צוות אוויר, שהיה חבר במשלחת, שזהו בכלל מטוס תדלוק אווירי. עכשיו ריח הדלק והצינור המוזר בחלקו האחורי של המטוס עושה מעט יותר שכל.

המטוס כל כך ישן, עד שלא ניתן היה להפעיל את המיזוג, כל עוד המטוס עדיין על הקרקע. יוליאן, איש צוות האוויר הסביר שזה קשור, איכשהו, לדחף המנועים. הפסקתי להקשיב בשלב הזה.

184 מדריכים, קצינים, נגדים, משפחות שכולות ועדה אחת מוצאים את עצמם בסאונה משותפת, ממתינים לאישור ההמראה המיוחל. (מי שמכיר אותי, יודע שהדבר האחרון שאני מייחל לו זה אישור המראה).
קצינה שהחלה מתקלפת מחולצת המדים שלה סיננה בין שפתיה :" מה זה הכבשן הזה?!" ופתאום, כמו הופעל מתג הטאקט, ראו עליה שהיא מתחרטת על בחירת המילים האומללה.

לאחר עיכוב של שעתיים בנתב"ג ו- 3.5 שעות ארוכות מדי באוויר, נחתנו בורשה.
אין זמן התאוששות. משדה התעופה יצאנו ישירות לבית העלמין היהודי הישן, והשעה היא שעת דמדומים.
אל בית העלמין עצמו נכנסנו בחשיכה מוחלטת. את דרכינו האירו הירח, מלווה באורות חיוורים, מהבהבים של טלפונים סלולריים. את הכוהנים השארנו בשערי בית העלמין, ואני תהיתי ביני וביני, האם יש אדמה בפולין עליה יכולים הכוהנים לדרוך? הרי פולין כולה היא בית עלמין אחד גדול של תרבות יהודית שנמחקה.
הרומנטיקנים שבינינו בוודאי ראו ערך מוסף בכניסה לילית לבית העלמין וקיוו שהחשיכה תעניק קסם מיוחד ותעצים את החוויה, אך לצערי חשתי אכזבה מכך שכמעט ולא ניתן היה לזהות את הכיתוב העברי על המצבות.

בכל זאת ניתן היה ללמוד משהו על הקהילה היהודית בפולין ועל חצי מיליון היהודים שחיו בורשה וסביבתה. מתוך הכתובות שהצלחנו לקרוא לאור התאורה הסלולרית החיוורת, ניתן היה ללמוד על קהילה תוססת, על אנשים משכילים ועל בתי כנסת שהיו ואינם, שהעדות האילמת היחידה לקיומם הוא תבליט על מצבה.

את עיקר הרושם הותירו, כמובן, האנשים הטמונים שם. רקטור אוניברסיטת ורשה, למשל, פרופ' מאיר בלאבן שניצל את מעמדו כהסטוריון בעל שם (גם בעיניי הרייך השלישי), בכדי לכתוב דיסרטציה לפיה הקראים אינם יהודים, ובכך הציל קהילה שלמה.
מרחק פסיעות בודדות ממנו טמון אדם שנוי במחלוקת - אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט של גטו ורשה, שנטל את חייו כיוון שלא יכול היה לעמוד בגזירה הנוראה לבחור 5,000 ילדים מילדי הגטו שיילקחו אל מותם. התאבדותו, כך אומרים הביאה לאקציה בה כמות כפולה של ילדים נלקחה מן הגטו. בחירות מסוג זה נעשו על בסיס יומי.
אחד הקשיים הגדולים ביותר, עבורי, היה לנסות ולהכיל את משמעות הדילמות האלה, ואת המבחנים הבלתי נתפסים שעברו היהודים בגטאות ובמחנות. האם ניתן לשפוט את צ'רניאקוב על הבחירה? שוב.... שאלות.

עוד בפגישות ההכנה של המסע הפצירה בנו מירית, שאת השאלות האלה יש לשאול במידה רבה של צניעות.
שאלות כמו מדוע לא התקוממו? מדוע לא ברחו? מדוע לא סירב צ'רניאקוב לקציני ה-S.S? או מדוע לא נענה להם... כל אלה הן שאלות, שעצם הגייתן מעלה עוד ועוד שאלות, וגם אותן יש לשאול באותה מידה של צניעות.

מול האנדרטה לזכרם של יהודי הקהילה התעוררה בי המחשבה על עולם בו התהפכו היוצרות.
אני זוכר שקראתי בספר, כשהייתי צעיר, על נער בגטו ורשה ועל חייו במחילות הגטו, אותן הכיר טוב מאת רחובותיה העיר, ועל מאמציו לספק מזון למשפחתו.
כילד אני זוכר את תגובתי התמימה לסיפור, אך כבר אז התפלאתי על כך שילד מוצא עצמו בעמדת המפרנס, הדואג להשרדות משפחתו.
היום, כשאני מבין (מעט) יותר את המציאות של אותם אבות שחששו שייחטפו אם יצאו לרחוב והסתתרו בביתם, משותקים מאימת חטיפה שכזו, יכולתי להתחיל להבין כיצד נשאבו הילדים אל הואקום שנוצר. אך שוב, מתוך תובנה אחת נולדות שאלות קשות אחרות.
איך אמא מביאה מביאה את עצמה לשלוח את ילדיה אל מחוץ לגטו, אל סכנת חיים?
איך אבא מסוגל להמשיך ולהסתתר כשבנו מסכן את חייו תחתיו?
שאלות נוספות שראוי שתשאלנה בצניעות, ושתשובות להן, אין גם לשטן.

היום הזה הסתיים לאחר ביקור קצר אחד בבית העלמין, ואולי בעצם הוא היה רחוק מלהסתיים.
את שעותיו הקטנות של הלילה ביליתי מול יומן המסע שלי, מנסה להעלות על הכתב את התחושות.

מסע לפולין אוגוסט 2010 - חלק א' - מחשבות שלפני המסע

מוצאי שבת, הטלפון הנייד שלי מיילל שיר אהבה בדואי.
"הנה זה בא" חשבתי לעצמי. השיר הזה שמור לאנשי המילואים בלבד, ולמרות התדמית הצבאית משהו שלי, קשה לי להביא את עצמי לענות לטלפון במהירות ואני נותן לשיר להתנגן קצת.
"קול קורא לנדוד..." מיילל הטלפון ואני מציץ במסך ורואה שעמרי נמצא על הקו - מפקד היחידה שלי. "יופי..." אני מחייך. "איזה חודש בשנה אני צריך למחוק מהיומן עכשיו?"
"מה עניינים, אחי?" הוא שואל ומיד ממשיך: "אתה יוצא לפולין בעוד חודש, במשלחת 'עדים במדים'. מקווה שזה לא נופל לך על משהו חשוב". אין סמול טוק אצל עמרי.
"אהה... לא..." גמגמתי. מה כבר יכול להיות יותר חשוב? על מילואים זה בטח לא יפול, הרי מרפי ואני חברים טובים.
"יש לך מפגש הכנה ראשון כבר מחר בבוקר ביד ושם" עמרי המשיך בשיטת ה"אל תתן לו לחשוב - הוא עוד ימצא תירוץ".
פתאום הטון שלו צונח אוקטבה: "כשתחזור, יהיה לך ברור עוד יותר מדוע אנחנו נלחמים".

קצת כעסתי עליו על המשפט הזה, אני מודה. האם מתישהו העלתי ספק בצדקת הדרך?! האם לא היה לי ברור, גם קודם, למה אני לובש מדים כל שנה מחדש?
היום, כשאני כותב את המילים האלה לאחר המסע, אולי הניסוח של עמרי היה קצת אומלל, אבל ברור לי כעת, עוד יותר מבעבר, מהי משמעות המשמרת שלי, ועל כך ארחיב עוד בהמשך.

כמו כולם, גם אני השתתפתי בטקס יום השואה אחד או שניים בביה"ס, ונכחתי בעשרות ימי זכרון בביה"ס ומחוצה לו, אך עם כל הכבוד לטקסים האלה, לשיעורים על השואה, ואפילו לביקורים ב'יד ושם', מעולם לא התחברתי ממש ולא הבנתי לעומק את המשמעות של האירוע המכונן הזה שנקרא "שואה". כל אלה לא גירדו אפילו את פני השטח של ההיקף העצום של המשמעויות והתובנות שבמונח, ואת ההשלכות של האירוע על חיי.

תמיד חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר. איך ייתכן שאני, אזרח ישראלי, יהודי (כך אומרת תעודת הזהות שלי) ואין בי את החיבור הזה?
נכון, הדם שלי חצוי. מחציתו ממזרח ומחציתו מסוף מערב, ולמעשה, את סיפורי הזוועה האמיתיים של השליש הראשון של המאה הקודמת שמעתי דווקא מהצד המרוקאי של משפחתי. הצד המזרח אירופאי לא סיפר סיפורי זוועה.
בעצם, הסיפורים היחידים שאני זוכר מילדותי, הם סיפורים קומיים של סבי, שהתגאה בהומור הגליציאני שלו. אני יכול רק להניח שמדובר במנגנון הגנה שפיתח לעצמו כדי שיוכל לשמור על שפיותו, אבל לצערי לעולם לא אדע יותר.

לקראת מפגשי ההכנה ולקראת הנסיעה, התחלתי לשאול שאלות. ציפיתי שלאבי תהיינה התשובות. חשבתי ששאל כבר בעצמו את השאלות הקשות בעבר ושחלב כבר את הוריו על קורותיהם בזמן המלחמה, אך מאבי קיבלתי רק את אותם סיפורים קומיים ששמעתי בעצמי מסבי.

באותו ערב בו קיבלתי את ההודעה על צירופי למשלחת 'עדים במדים', התחילו להתעורר בי שאלות.
"למה אתה צריך את זה לעזאזל?" היתה הראשונה שבהן.
34 שנים חלפו מבלי ששאלתי שאלות קשות. מדוע אני צריך לצלול אל עולם הכאב הזה דווקא עכשיו?
בשלב ראשוני זה של המסע, עוד לא היו בידי תשובות. חשבתי שאולי אלה החדשות בארץ, המלאות כתבות על אלימות ופשע, אולי הכתבות הפסימיות על מצב הנוער בישראל או אולי תמונת המצב העגומה של המשרתים במילואים. כל אלה העלו אצלי לא פעם שאלות קשות ביחס למכנה המשותף שלי עם עם ישראל, וחשבתי, אולי, התשובה טמונה בשורשים.

ככל שחשבתי על תשובה לשאלה, התעוררו בי עוד ועוד שאלות נוספות (דפוס שיחזור על עצמו במהלך כל המסע).
"מדוע אני הוא זה שצריך לצאת למסע על מנת לחקור את המכנה המשותף הנעלם? למה שלא יצא הוא, זה שלא עושה מילואים, זה שרמת הערכיות שלו זקוקה לרענון, זה שויתר על המכנה המשותף שלו איתי? אולי טוב היה לו הוא זה שיצא למסע?

אחת ממטרות פרוייקט 'עדים במדים' היא לשלוח אל המסע מפקדים, שיהפכו למורים ושגרירים בקרב משפחותיהם ויחידותיהם.
למרות שזה נשמע מעט כמו לשכנע את המשוכנעים או להטיף לנער המקהלה, יש בזה הגיון בסיסי. בכל זאת נדמה לי שמסע שכזה לא ניתן להעביר בשיעור ולא במצגת תמונות, והחיבור האמיתי לאותו מכנה משותף טראגי נעשה בחוויה העצומה הזו, ולא לחינם היא מכונה 'מסע'.

למרות השאלות, ואולי בזכותן, חשוב היה לי לצאת למסע. חשוב היה לי להסתובב עם מדי צה"ל הלא נוחים, עם סיכות בוהקות ותג של מדינת ישראל בשדה התעופה בורשה, ברחובות קראקוב ובמחנות הריכוז וההשמדה, לסחוט את המבטים מהמקומיים כנקמה פורתא באנשים שהחיבור שלהם לשואה עוד קטן בהרבה משלי, אם קיים כלל. על חווית המסע במדים עוד אכתוב בהמשך.

שלושה ימי הכנה קדמו למסע. יום עיון ב'יד ושם', ביקור בקיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה הראשון שקם בישראל, ובעולם, וביקור נוסף בהר הרצל. בשלושת הימים הועברו תכנים שכולנו כבר שמענו בעבר והחלו דיונים כלליים בתוך הקבוצה ההטרוגנית שלי, שעדיין לא הרגישה נוח כקבוצה.
ימי ההכנה האלה לא הכינו אותי כראוי לחוויה שאני עתיד לעבור, ואולי לא היו למארגני המשלחת יומרות כאלה מלכתחילה.

יום ראשון בבוקר, 15.8.2010, התאספנו כולנו בשדה התעופה בן גוריון.
לפני העלייה למטוס הספקתי לחטוף שיחה קצרה עם אבי בטלפון. "אל תתן למסע הזה להשתלט עליך" הוא בקש ממני. "אתה רגיש מאוד" הוא המשיך.

הוא לא ידע שבדיוק לזה אני מצפה.

על צבועים, שפנים, ומסמר אחד בארונו של שלטון החוק

נתחיל עם הצהרה קטנה (שאפשר בקלות להתווכח עליה):
בג"צ יכול היה להתנהל מעט יותר בחוכמה (וגם אם לא... זה לא ממש משנה).

אחרי שאמרתי את זה, נשאר רק להתבונן בשאט נפש בהשלכות האומללות של פסיקת בג"צ בעניין התלמידות הספרדיות.
חבית חומר הנפץ הזו נולדה אי שם בועידת קטוביץ', שם פרשו החרדים מהתנועה הציונית המתגבשת וערכו קונגרס עצמאי משלהם. ומאז, יש להם תפקיד חשוב בעיצובה של מדינת ישראל, מבלי שהם רוצים להיות חלק ממנה בפועל.

קולקטיב שלם, עם מוח אחד, יצא לרחובות להפגין כנגד סמכותו של בג"צ. לא היתה זו תמיכה בהורים הסרבנים, שלא תטעו לרגע. זו היתה אמתלה לקדם את האג'נדה החרדית למדינת הלכה בה בית הדין הגבוה לצדק יתנהל על פי דין תורה. ואם כמה פיונים צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח... לפחות נתנו להם הרגשה טובה על ששכבו עבורם על הגדר (מצחיק שאני משתמש כאן במטאפורה מעולם הצבא).
הרב עובדיה יוסף, כדרכו בקודש, לא צבע את מילותיו בורוד מכובס ואמר מפורשות, שמי שפונה לביהמ"ש האזרחי מכתים את כבוד התורה ותקף את מנהיגי המאבק באפליה (מבלי לנקוב בשם בנו כמובן). אני מעולם לא התבטאתי נגד בתי הדין הרבניים וכנגד סמכותם במסגרת החוק בישראל. כנראה שמוגזם לבקש הדדיות ביחס.
כמה צבוע יכול להיות הציבור החרדי??
באיזו קלות טענו החרדים להעדר סמכותו של בג"צ כאשר פסיקתו לא התיישבה עם עמדותיהם, אבל כאשר הסכים בג"צ, בהחלטה אומללה נוספת, לקיים דיון בשאלת מאסרן של הנשים, לא שמעתי ציוץ מהחרדים על העדר סמכותו.

סגן שר החינוך, הרב פרוש, משוכנע שאין שום פגם בתמיכתו במאבק הציבורי ברשות השופטת. סגן שר החינוך(!!), לא פחות. אך לפני שבועות בודדים שמעתי אותו מתבטא בחריפות כנגד חה"כ זועבי על שחתרה תחת אושיות הדמוקרטיה הישראלית וביזתה את כנסת ישראל. צביעות כבר אמרתי?

ומצבועים נעבור לשפנים. ולא סתם שפנים, דור חדש של שפנים שמטפס על עצים גבוהים.
כבר אזרתם אומץ וקיבלתם החלטה שמעלה לסדר היום את הקוטביות שבין העולם החרדי והעולם החילוני בראי החוק (נושא שלא עלה באופן רציני מאז דיוני חוק טל), כבר החלטתם לעמוד מאחורי פסיקתכם ולקבוע שאי ציות לפסיקתכם הוא ביזוי של ביהמ"ש שדינו מאסר, ואז בלחץ ציבורי/חרדי ולאחר הצבת עובדה חסרת תקדים, החלטתם לדון שוב בעניין מאסרן של הנשים המבזות? מהו המסר שאתם מעבירים לנו, העם שעוד מכיר בסמכותכם?
האם בפעם הבאה, איזה חנן גולדבלט או דודו טופז ישנו את פסיקתכם עם גילויי תמיכה בס.מ.ס?!
כמה קל היה לכם, שופטי בג"צ להשתמש בסולם שהעניקה לכם פרקליטות המדינה ש"הסכימה" לדיון נוסף בעניין מאסר הנשים.
ופרקליטות המדינה, האמונה על שלטון החוק במדינת ישראל, חטאה לתפקידה ובמקום לשמש ככלב השמירה של שלטון החוק, נעצה מסמר חלוד ומעוקל בארונו של שלטון החוק.

כל הצדדים בחרו בטיימינג "נפלא" לפתוח את תיבת פנדורה הזו. שנים חיינו על מי מנוחות (באופן יחסי) ויכולנו להתייחס לבעיית הקוטביות בנחת, אבל דווקא עכשיו, כשישראל נאבקת על לגיטימיות בעולם, דווקא כשאנחנו צריכים להציג חזית אחידה, אנחנו מראים עד כמה אנחנו מפולגים, לקול תרועת היושבים בבבל.
תיקון קטן...
לא כל הצדדים בחרו בטיימינג. יש ציבור אחד שכלל לא טרח לבחור. שלא יצליח להתאחד למאבק קולקטיבי על זהותו, מפני שפשוט אין לו זהות כלל, וזהו הציבור החילוני. החילונים מסתפקים באמירות חלולות של נבחרי ציבור מדרג ב' (כי חלילה שמדינאים מהמעלה הראשונה ילכלכו את ידיהם בפרשה הזו), ולא יוצאים לרחובות להגנה על זהות המדינה שלהם.

מכאן, מהטריבונה, אנחנו (כן גם אני) נמשיך לצפות בהתפתחות הפרשה ונקטר מתחת לשפם ונקווה שהחלטת בג"צ לא תשפיע על הצפייה במונדיאל.

אסיים בברכה צינית,
"לחיי הספינות שבדרך".

מעון לאומות מוכות

יש רגעים בחייה של מדינה, שהיא צריכה להפסיק להתנצל על כך שהיא קיימת.
בסדר, הבנו. אנחנו הרעים, מחרחרי המלחמה, אבל בשכונה של בריונים אתה לא יכול להרשות לעצמך לירות ולבכות, לפעול בקשיחות ולהתנצל.
9 שנים רצופות ספגו ישובי עוטף עזה קסאמים. 9 שנים (!!) לפני שהחליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע צבאי רחב היקף.
מי מאיתנו שנלחם בדרום לבנון, מכיר את המניפסט של חיזבאללה, ויודע שיש לו 2 מטרות עיקריות. הראשונה היא לדחוק את ישראל מרצועת הבטחון (הישג שהשיגו לפני בדיוק 10 שנים) השניה היא שחרור פלסטין ודחיקת היהודים מחוץ לישראל ושחרור ירושלים.
זה ה"מה". באשר ל"איך", ישנו סעיף אחד שעבד עבורם לאורך הדרך, למעט תקלות פה ושם. על פיו, הדרך הנכונה להשיג את המטרה היא לעקוץ את האוייב ולהביאו עד סמוך לנקודת הרתיחה ואז להרפות. זו שיטה מצויינת של יתושים להקיז דם, מבלי להעיר את הענק הישן ולגרום לו להשתולל עם כרית ורצח בעיניים באמצע הלילה.
אסטרטגיה זו טובה לארגון טרור שאין לו לגיטימציה בעולם, ואין לו את העוצמה הצבאית להתמודד עם צבא סדיר רב משאבים. אך מאז ימי רצועת הבטחון השתנו דברים.
חיזבאללה הטמיע עצמו בתוך המערכת הפוליטית הלבנונית והפך ברבות הימים לכוח פוליטי חברתי משמעותי בפרלמנט ונהנה מתמיכה רחבה בציבור ומחינוך דור של תומכים עתידיים. החמאס גם הוא השתנה והוא עובר תהליך דומה בעזה, תנועת התנגדות צבאית היא הופכת לנגד עינינו לכוח פוליטי שצובר עוד ועוד תמיכה בציבור ומבסס את מעמדו הבינלאומי מול שליטי העולם. מי חשב לפני 10 שנים שמנהיגי חמאס יוזמנו לקרמלין לשיחות כנציגי העם הפלסטיני להסדר קבע?
ברגע שקנו תנועות חמאס וחיזבאללה את הלגיטימציה העולמית שלהן והעלו ספק בעיני העולם שמדובר באירגוני טרור, נפתח בפניהן שדה קרב חדש וחסר גבולות - השדה התקשורתי.
שם יכולות התנועות האלה להינות מהיתרון היחיד שמגיע עם היותך האנדר-דוג: הסימפטיה.
אנחנו, שהיינו שם, בתפקיד האנדר-דוג עוד בימים בהם התקשורת לא היתה פקטור כל כך משמעותי, נהנינו מהסימפטיה העולמית בעיקר בזכות האתוס שבנינו במבצעים כמו אנטבה. בנינו לנו שם של עם קשוח, מוסרי, לא מתפשר ולא נושא ונותן עם מחבלים. עם שיש לו חזון וערבות הדדית. אבל הזמנים השתנו ומעמדת האנדר-דוג הפכנו לכובשים, ומאז איננו מצליחים להתמודד עם המערכת המשומנת היטב של התעמולה הערבית.
הפתרון נשמע פשוט. סיים את הכיבוש ותחזור להנות מהלגיטימציה הציבורית.
כולנו מבינים שזה חלום באספמיה. זה בוודאי לא יביא כל שקט לישראל. גם אם נחזיר את כל אדמות יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. הרי אז יחל השלב הבא בתכנית הערבית והוא התקוממות ערביי ישראל ביפו, ברמלה, בחיפה, בעכו, בשפרעם, בכל ישובי המשולש, בישובי הדרוזים בגולן ובגליל. מתי ניסיתם להסתכל על מפת ישראל ללא הישובים האלה? כמה זמן תחזיק האינטיפאדה הפנימית המסוכנת הזו? אגב, בעיניי זהו הקרב הקשה יותר לנצחון מפני שלפחות תיאורטית מדובר באזרחי ישראל, ורק תחשבו על הנזק התדמיתי שנספוג אם נשנה את הסטטוס שלהם, ולא משנה כמה צודק זה יהיה.
הגיע הזמן לשים סוף לתוכניות האלה, ולהתנהג במזרח התיכון, כמו במזרח התיכון.
להבהיר לאומות הערביות שמסביב לנו חד משמעית את הקווים האדומים של מדינת ישראל, אלה שאם יחצו אותם יהוו קזוס בלי, עילה למלחמה. לגבש מדיניות חוץ ברורה, בלתי מתפשרת ובלתי מתנצלת.
להתחיל ליזום מהלכים ולא להיות בצד המגיב. יוזמה ראשונה צריכה להיות החזרת השגריר הישראלי מטורקיה. מדינה שמתנהגת כמדינת אוייב, שיוצרת פרובוקציות שמטרתן להביך את ישראל בשדה התקשורתי, עד לסף עימות צבאי, איננה מדינה שצריך לקיים עימה יחסים בינ"ל. אם תשנה טורקיה את דרכיה, הדרך לחידוש היחסים תהיה פתוחה, אבל צריך להפסיק להתנהג כמו אשה מוכה שמפחדת לעמוד על שלה ומתנצלת על קיומה הפתאטי.
יוזמה שנייה צריכה להיות חקיקה ברורה ונוקשה כנגד ח"כ הפועלים בליגה אחת עם אויבי מדינת ישראל. ח"כ זובי תוכל להשמיע את קולה ודעתה באופן חד וברור מעל בימת הכנסת, אך לא תוכל לבצע מהלכים שממשלת ישראל מכריזה עליהן כפעילות עויינת ולא לתת על כך את הדין.
צריך להבהיר לעולם מהם הגבולות המדיניים של מדינת ישראל. לא בלחש, ולא בשפה פתלתלה של פוליטיקאים, אלא בקול רם וברור. לערוך משאל עם לגבי השאלות הקשות ולהבין את רצון העם. אם העם מעוניין בהחזרת יו"ש ומזרח ירושלים, לפעול בנחישות לעשות זאת ולא לוותר על מילימטר מעבר.
עד כה לא נעשתה ולו חצי פשרה בעברו השני של המתרס, וכל פעולה שעשו לבנון/סוריה/מצרים/ירדן והפלשתינאים נעשתה בשירות מלא של האינטרסים הלאומיים שלהם, ומדוע שנעשה אחרת?
הגיע הזמן שלא נתרפס מול האמריקאים, ונזכור שגם הידידות העמוקה בינינו מושתתת על אינטרסים, וצריך לפקוח את העיניים, האינטרסים האמריקאים כבר אינם כל כך חזקים כאן, והעם האמריקאי רואה בעין עקומה כל דולר שחוק שמגיע כסיוע לישראל במקום לטיפול בכלכלתם הפצועה.
והגיע הזמן שיוקם משרד הסברה ישראלי עם תקציבים רחבים, שכל מטרתו הוא הקמת תעמולה ישראלית. לגייס לכך את האנשים המובילים בתחום (לא... לא ביבי) על מנת שלא נאלץ לשמוע את דו"צ בניהו המגוחך, ולא את דני איילון העילג שלא מצליח להסביר את פעולותיו לעמו שלו, ובוודאי לא לציבור בינ"ל עויין.
ולבסוף, מישהו צריך להעיר את התקשורת הישראלית ולהזכיר לה שבקרב התקשורתי על מעמדה של מדינת ישראל בעולם הם פשוט חייבים לבחור צד, כי האוייב עושה את זה מצויין, והוא לא צריך עזרה מבפנים. אני לא אומר שעליהם להעלים עין ממחדלים, אבל יש זמן ומקום לכל דבר. תנו לעשן הפוליטי מדיני להתפוגג  מעל אירועים כמו ההשתלטות הימית על "משט השלום" ולמדינאים שלנו, להתמודד עם התקשורת העולמית. יהיה מספיק זמן להתמודד עם כשלים בדיעבד, כאשר רק אנחנו צופים ומנתחים ולא כל העולם.
בשלב הראשון, תתעסקו באתוס. תשתמשו בסיפורי הגבורה של סרן ר' (האחרון... זה שעלה ראשון על הסיפון) ומאוחר יותר תשאלו את השאלות הקשות והנכונות על קבלת ההחלטה לשלוח אותו לשם כך.

תבחר צד ותדבק בו.

זה נכון לכל דבר, אולי חוץ מפוליטיקה.
בפוליטיקה דברים משתנים, מצב רוח לאומי משתנה, נשיאים אמריקאים משתנים, האוייב משתנה, הצרכים של המדינה (חינוך, בריאות, כלכלה, בטחון, רווחה) גם הם משתנים, אז לגיטימי לשנות דיעה.
אבל חוץ מפוליטיקה, פשוט תבחר צד ותדבק בו.

אני חוזר למופע האימים של אינטר בגומלין חצי גמר ליגת האלופות. יושבים 5 גברים ועוד שניים שמראים פוטנציאל, ורואים את אינטר מתסכלת את ברצלונה לדעת.
שישה מתוך השבעה מרימים את הגג כשברצלונה מגירה דם ראשון מיריבתה אחרי 83 דקות של ייאוש.

מה קורה כשאין לך באמת צד?
לי קרה מה שקרה לבחור ההוא שהודח מקורס טייס והלך לנ"מ ( "אם אני לא אהיה טייס, אף אחד לא יהיה" ).
כאוהד כדורגל הייתי צריך לקוות שבארסה תהיה בגמר. שהכדורגל היפה, זה שעניין אותנו עונה שלמה, יזכה גם בתואר האירופי. אבל מסתבר שגם כשאין לך צד, יש לך צד.
הצד שלי אמר שאסור שמסי יזרח על חשבון ווין רוני. לא מגיע לו.
המחיר הוא גדול. המחיר הוא שגמר ליגת האלופות יהיה מרתק כמו חצי גמר האירוויזיון, אבל זה אומר גם ששני המתמודדים העיקריים על כדורגלן העונה יגיעו שווים לגביע העולמי ושם, על הבמה המרכזית יוכלו להוכיח מי מגיע למשחקים הגדולים.

ועוד תובנה קטנה בעניין. אם כבר החלטת לראות משחק כדורגל, שקבוצתך לא שותפה לו, אתה חייב לבחור צד.
רוב הסיכויים שלא תראה משחק גדול שיכנס לפנתיאון המשחקים הבלתי נשכחים, ואם אתה רוצה לשרוד ער עד לשריקת הסיום, אתה צריך איזשהו עניין באחת הקבוצות.
הדרך הקלה לעשות את זה הוא לשים הימור של שקל על אחת הקבוצות.
הדרך המעניינת יותר היא לחפש בפוליטיקה למה לאחת אסור לנצח ולעודד את האחרת. 

לאה גולדברג.

לאחרונה אני פוגש בלאה גולדברג בכל מקום. טוב לא ממש בלאה גולדברג, אחרת זה היה מפחיד, אבל ביצירות שלה בוודאי.
כשאני שומע את אמא שלי מספרת לאחיינית שלי על "פלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו", או את האחיינית שלי מדקלמת לעצמה את "דירה להשכיר" וזוכרת היטב היכן גרה החתולה הכושית, אני לא יכול שלא לחייך, כי 30 שנים חלפו אבל אלה אותם סיפורים שאמי סיפרה לי.
ביום הזיכרון אני מתמכר לצליל המלנכולי של הרדיו אבל מחייך, כשלפתע "סליחות" מתנגן בביצוע של יהודית רביץ ומי ידע שלאה גולדברג היתה כל כך אירוטית?
ואז מגיע יום העצמאות. אין עוד חג כזה. אתם מכירים אותי כבר, יש לי פינה חמה בלב לישראל, קצת קשה להסתיר. ביום העצמאות אני ממש פטריוט בלתי נסבל. ואיכשהו, השיר שתמיד מתחבר לי עם יום העצמאות הוא לא שיר קצבי ולא שיר פטריוטי של להקה צבאית, הוא שיר של לאה גולדברג, שזכה להרבה ביצועים אבל מזוהה עם חווה אלברשטיין.

מְכוֹרָה שֶלִּי, אֶרֶץ-נוֹי אֶבְיוֹנָה –
לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.
וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בַֹּשָּנָה
וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר.
אַךְ שִבְעָה יָמִים הַוְּרָדִים פּוֹרְחִים,
וְשִׁבְעָה יָמִים הַטְּלָלִים זוֹרְחִים,
וְשִׁבְעָה יָמִים חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ עוֹמְדִים בָּרְחוֹב
וְנוֹשְׂאִים חִוְרוֹנָם אֶל הָאוֹר הַטּוֹב,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ שְׂמֵחִים.


מְכוֹרָה שֶלִּי, אֶרֶץ-נוֹי אֶבְיוֹנָה,
לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.
רַק שִבְעָה יָמִים חַגִּים בַֹּשָנָה
וְעָמָל וְרָעָב כָּל הַיֶּתֶר.
אַךְ שִבְעָה יָמִים הַנֵּרוֹת בְּרוּכִים
וְשִׁבְעָה יָמִים שֻׁלְחָנוֹת עֲרוּכִים,
וְשִׁבְעָה יָמִים הַלְּבָבוֹת פְּתוּחִים,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה,
וּבָנַיִך-בְּנוֹתַיִךְ חָתָן-כַּלָּה,
וְכָל קַבְּצָנַיִךְ אַחִים.


עֲלוּבָה שֶלִי, אֶבְיוֹנָה וּמָרָה,
לַמֶּלֶךְ אֵין בַּיִת, לַמַּלְכָּה אֵין כֶּתֶר –
רַק אַחַת בָּעוֹלָם אֶת שִׁבְחֵךְ אָמְרָה
וּגְנוּתֵךְ-חֶרְפָּתֵךְ כָּל הַיֶּתֶר.
וְעַל-כֵּן אֵלֵךְ לְכָל רְחוֹב וּפִנָּה,
לְכָל שׁוּק וְחָצֵר וְסִמְטָה וְגִנָּה,
מֵחֻרְבָּן חוֹמוֹתַיִךְ כָּל אֶבֶן קְטַנָּה
אֲלַקֵּט וְאֶשְׁמֹר לְמַזְכֶּרֶת.
וּמֵעִיר לְעִיר, מִמְּדִינָה לִמְדִינָה
אָנוּדָה עִם שִׁיר וְתֵבַת-נְגִינָה
לְתַנּוֹת דַּלּוּתֵךְ הַזּוֹהֶרֶת.

זה הבית האחרון שמחבר אותי ליום העצמאות. (ולחשוב שאת השיר הזה היא כתבה על מולדתה, ליטא...)
טוב... לפני שתאשימו אותי ברגשנות יתר, אני אסיים בחידת לאה גולדברג:
בשיר "מה עושות האיילות", מה אומר הירח בבת צחוק לכוס ולתן? (בלי לרמות ובלי גוגל!)

לפני שיעלם II

יום כדור הארץ שמח לכולם.
בשולי החדשות, בין כתבה על השתלת אשך להצצה צהובה לחייו של העצור האחרון בפרשת הולילנד, יזכירו לנו, שהיום הוא יום כדור הארץ.
בדרך כלל מטילים על ערד ניר את המשימה להזכיר לנו אירועים מהסוג הזה, והוא כמו גאון כדורגל מוסר את תפוח האדמה הקפוא הזה לעברה של טטיאנה הופמן.
התוצאה היא 27 שניות בעברית במבטא הונגרי של ספירת מלאי של הזנים הנכחדים ביערות סין, על הקרחות החדשות באמאזונס, ועל איש מוזר אחד שעובד סולארית.

אנחנו לא לוקחים את היום הזה ברצינות, ובוודאי לא עושים מספיק.
עם כל ההערכה שלי לחבריי, מני הצב ור', שזורקים את הפסולת האורגנית שלהם לערוגת הנענע שבגינה, זה מעט מדי.
בישראל של 2010 ישנם מעט מאוד חוקי מחזור. חוק מחזור בקבוקים הידוע גם כחוק הפקדון, מהווה למרבה האירוניה, מקור הכנסה לגיטימי של ארגוני פשע, אך העצוב הוא שאין מאחורי החוק תשתית מחזור בקבוקים רצינית כך שתרומת איסוף הבקבוקים מוטלת בספק.
חוק מחזור צמיגים נכנס לתוקף ב-2008 ונותן אף הוא פתרון חלקי לפסולת צמיגים.
בישראל של 2010 אין די מתקנים למחזור פסולת ביתית, והמדינה לא ממש מתמרצת יזמים בתחום. זו הסיבה שלא תראו את המשרד לאיכות הסביבה יוצא עם קמפיינים חינוכיים המלמדים אותנו להפריד את הפסולת שלנו. זו הסיבה שלא תראו גם סוגים שונים של פחי אשפה ביתיים לסוגי פסולת שונים למחזור (כמו בכל מדינה מתוקנת).
זה לא מספיק חשוב לנו.
בין מלחמה לאיום במלחמה, בין המרוץ היומיומי אחרי הכסף לבין מילואים, אין באמת פנאי לראות את הנזק שאנחנו גורמים לטווח הארוך.

אני לא תמים, וברור לי שיעבור עוד זמן רב וענני זיהום לרוב, עד שהעולם יעבור לאנרגיה אלטרנטיבית, נקייה יותר. האמריקאים, ירום הודם, לא שמרו על רזרבות הנפט העצומות שלהם בזמן שהם חולבים את הנפט הערבי עד תום, רק כדי שיום אחד איזה יצרן מכוניות ראשי יחליט לעבור לאנרגיה אלטרנטיבית!
ומי שחושב שחשמל הוא הפתרון להכל, מוזמן לראות כמה זיהום פולטת תחנת כוח.

אז אנחנו ממשיכים להתנהג כאילו יש לנו כדור ארץ נוסף, רזרבי, וממשיכים לבכות בדמעות של תנין על הפנדה הסינית, על הקורמוראנים במפרץ, על החור באוזון מעל אוסטרליה והקרחות באמזונס.
העיקר שנסגור את האור במטבח לשעה ביום כדור הארץ, אם מישהו יזכיר לנו.

בתור שועל, חשבתי ששווה להזכיר את יום כדור הארץ בכמה מילים. עכשיו אם לא אכפת לכם, אני הולך לתרום למאבק בחור באוזון.
אני הולך לאכול כבש.

לפני שיעלם I

זה לא קטע חדש. כבר המון זמן שיש ביו-טיוב את הקטע המדובב הזה בעשרות וריאציות שונות, אבל עכשיו כשליוצרי הסרט המקורי נמאס, זה בדיוק הזמן לתת כבוד אחרון לסאטירה.

הקטע הבא מוקדש לכל האמיצים שעדיין גרים בת"א, ולכל המסכנים שנאלצים לבקר אותם.

היד הנעלמה

תסלחו מראש על ריבוי הפוסטים בענייני כדורגל לאחרונה, ובעצם כדאי שתכנסו כבר לאווירה, כי עוד מעט מתחיל פסטיבל הכדורגל העולמי באפריקה.
בינתיים, אני מוכרח ללחוץ את ידו הנעלמה של התסריטאי, שאחראי על עלילת הליגה האנגלית. דווקא כשהכל נראה כבר אבוד, הוא סידר דרבי העיר מנצ'סטר מהסרטים, עם שער נצחון בסוף תוספת הזמן של פול סקולס הבלתי נגמר, והפסד של צ'לסי (להלן:"הצ'ילבה") בדרבי הקטן שלה עם היריבה הלונדונית טוטנהאם, ופתאום... חזר המתח.
עכשיו (ור'... שים לב למקצועיות...), אין סיכוי שיונייטד תזכה באליפות למרות שיש שלושה משחקים לסיום העונה, ולמרות שלצ'ילבה יש מפגש מעניין באנפילד עם הצ'ילבה השנייה, ליברפול.
ובהמשך לאירוניה מהפוסט הקודם, טוטנהאם, שעשתה היום שירות מצויין ליונייטד, תשחק מולה בשבוע הבא ויכולה לעשות את אותו שירות לקורבנה הנוכחי.
כבר אמרתי שאני אוהב כדורגל?
פשוט כיף.

היום בבוקר גיליתי שניים מאוהבים ממש בכדורגל...

מוווווווואאאההה

?And Isn't It Ironic, Don't You Think

את הדרך הארוכה מכפר אביב הביתה ניסיתי להעביר בלי לחשוב יותר מדי על באיירן מינכן ומנצ'סטר יונייטד.
חיפשתי מפלט ברדיו, אך לשוא. בכל מהדורת חדשות הכריזו על תוצאות הערב בליגת האלופות.
החלטתי לחפש זוית אחרת שתחזיר לי את החיוך, ומצאתי אחת.
נזכרתי למה אני כל כך אוהב ספורט. בגלל האירוניה.

אלאניס מוריסט חושבת שזבוב שחור בתוך השארדונה שלך זו אירוניה.
אני חושב שהולנדי שמציל קבוצה גרמנית מהדחה מגביע האלופות - זו אירוניה. זקני מלחמת העולם השנייה בהאג מחזיקים את ראשם בידיים רועדות מפרקינסון ולא מעכלים את הבושה. מי שלא בקיא בפוליטיקה של הכדורגל, זה הזמן להזכיר שיש מעט מאוד יריבויות עם הסטוריית דמים בכדורגל העולמי. אל- סלבדור והונדורס (מלחמת הכדורגל), אנגליה וארגנטינה (פוקלנד). על הגב של משחקי גרמניה והולנד רובץ כל כובד המשקל של מלחמת העולם השנייה... חתיכת משקל אה?
רוצים עוד אירוניה?
השם של הגיבור ההולנדי שהציל את גרמניה הוא אריאן רובן. ARIEN? באמת???
(ואפילו לא דיברתי על ה-2:1 במשחק הקודם שהיה ההיפוך של גמר 99' המפורסם)

אלאניס מוריסט חושבת ששלט "אסור לעשן" בהפסקת הסיגריה שלך זו אירוניה.
אני חושב שלהחליט להושיב את הקפטן האגדי, גארי נוויל, על הספסל כי הוא מבוגר מדי ולהעלות את דה סילבה הצעיר והנמרץ, רק כדי לראות אותו משאיר את יונייטד בעשרה שחקנים בגלל "משובת נעורים" זו אירוניה.
רק להיות הוגן, אני דווקא בעד החילוף הזה. יש משהו סמלי בחילופי המשמרות האלה של האחים נוויל באחים דה סילבה, אבל לשלם את מחיר חוסר הניסיון כאן זו באמת אירוניה.

אלאניס חושבת שפקק תנועה כשאתה כבר מאחר זו אירוניה.
אני חושב שכינויו של אולד טראפורד (איצטדיונה של יונייטד) - "תיאטרון החלומות"  הוא בהחלט אירוני השנה.
השנה זה המקום בו מתנפצים חלומות. 
צ'לסי מנצחת בו במשחק החשוב העונה ומרחיקה מיונייטד את חלום האליפות. באיירן מינכן אמנם מנוצחת בו, אבל מנפצת את חלום חצי גמר אליפות אירופה. ואם כבר הזכרנו את צ'לסי אז הנה לכם עוד אירוניה.
מנצ'סטר יונייטד מחזיקה עכשיו אצבעות בידיים וברגליים ללא אחרת מאשר ליברפול היריבה הנצחית. היא היחידה על הנייר שיכולה לתקן את הנזק שנגרם מההפסד של יונייטד לצ'לסי, ולהחזיר לווין רוני את הצבע ללחיים.

אז רייטינג גמר ליגת האלופות אולי נפגע מעט בהעדרה של יונייטד, והמפגש המסקרן של רוני ומסי יתקיים (אולי) בפורום הנבחרות במונדיאל.
עד אז, גם אם זו עונה של כמעטים בכדורגל ובכדורסל, אני עדיין נהנה מהאירוניה.
"Who would have thought...it figures"

4 קושיות משלי...

חכם מה הוא אומר?
האם יכול להיות שאין ישראלים במכבי ת"א, כדי שהאוכל של פסח לא יפגע בהם בסדרת הטוב מ-5 מול פרטיזן?

רשע מה הוא אומר?
הפכת את המטה של משה לנחש, עשר מכות קסומות הפלאת במצרים (יאללה נחשיב לך גם את מכת חושך... אפילו שהיא קצת צולעת... מי ישמע כמה חשמל היה להם אז), קרעת את ים סוף שנוכל לעבור בחרבה, העמדת עמוד עשן ועמוד אש שיצביעו לנו על הדרך הנכונה לישראל (א-גרויסע מציאה כן?), הוצאת מים מן הסלע והורדת מן מהשמיים. לא יכולת לחכות שעה שהבצק יתפח? מה זה החארטה הזה???

תם מה הוא אומר?
4 הכוסיות שאנחנו שותים בליל הסדר זה קונספירציה של משטרת התנועה נכון?

ושאינו יודע לשאול...
שעה... שעה שאני מחפש את האפיקומן... אם רק אפשר היה לקבל רמז...
זה שאין לי סימן שאלה באינטונציה זה לא אומר שאני לא שואל...

פטיש

יש לי פטיש קטן, אני מודה.
כשאני רואה שומר בכניסה לקניון, או ש.ג של בסיס אני חייב להתחכם. כזה אני, נודניק.
הפטיש נולד במילואים, שם כולם מחפשים את הדרך היצירתית להכניס את הרכב פנימה, כי מי רוצה לסיים מילואים ולמצוא את הרכב שלו על בלוקים במקרה הטוב, או במשחטת רכב בב"ש במקרה הפחות סימפטי?
אז כששואל אותי ש.ג. מי אני, החברים מהמילואים כבר יודעים להחניק את הצחוק, כשהתשובה היא: ג'ורג' חבש, פצמ"ר 60.
זה בד"כ עובד, ואם לא אז מאלתרים עוד קצת וזה עובד.

אתמול נסעתי עם חבר לקניון בנתניה (אל תשאלו... ) בטנדר שהוסב לגז. רכבים כאלה לא מכניסים בד"כ לחניונים תת קרקעיים, אבל מסתבר שהפטיש שלי לא כזה נדיר.
במחסום עומד בחור צעיר, ישראלי בן ישראלי, ובודק רכבים ביסודיות מרשימה.
כשהגיע תורנו, התחיל לבדוק אותנו הבחור, דיבר עם שנינו ואז פנה להציץ אל מאחורי המושבים הקדמיים שם מונח, אחר כבוד, מיכל גז ענקי שבידיים הלא נכונות יכול להפיל בניין.
"מה זה?! גז?!" שאל הבחור.
"גז?!" ענה לו חברי הנהג. "זו הסבה". המשיך בטון סמכותי.
"מה?" שאל השומר המובך.
"זו הסבה. הסבה לגז" ענה לו הנהג.
אתם מכירים את הפרצוף הזה של מישהו מובך, שהדבר האחרון שהוא רוצה זה לצאת אידיוט?
"אוקיי. סע" ענה השומר, כשהוא מגרד בראשו ועוקב אחרינו במבט.
על חלקו האחורי של הרכב מודבק הסטיקר מאיר העיניים: "הוסבתי לגז"
"אני לא מאמין שזה עבד!" אמר לי י', "הרגע ניפצתי את תרגיל ג'ורג' חבש שלך! מזל שהוא היה יליד ישראל... עם עולה חדש זה לא היה מצליח".

צודק.

חזי השועל בשירות מילואים יצירתי.

כשאמרתי שחזי השועל חזר ממילואים, לא צחקתי.
שירותו של השועל נדרש בכתיבת תחקיר (שמסתובב כרגע בתפוצת נאט"ו) ומעשה שהיה כך היה:

לקראת סיום המילואים הסתובב הקמב"ץ שלנו אנה ואנה, פניו זעופות, והוא ממלמל גידופים מתחת לזיפי שפמו.
לא היה צורך אמיתי לחקור אותו לפשר העניין, די היה ליצור קשר עין כדי שהאיש ישפוך את חמתו ,שנצטברה על חיל האוויר בפני.

פעילות מוסקת שערכנו בעומק שטח שכנינו הפלשתינאים היתה רצופת תקלות ואירועים מביכים, חלקן באשמת הלוחמים וחלקן באחריות ישירה של טייסי המסוקים ומתאמי הפעילות מטעם חה"א.
תחקיר ראשוני שנשלח אל הקמב"ץ שלי הציג אותו כאחראי הבלעדי לכלל התקלות, לחלוטין שלא באשמתו.
חזי הידוע בנאמנותו לאנשיו, ניגש מיד למשימת כתיבת תחקיר מעמיק של הפעילות.
בהשראת הפסח הקרב ובא, נכתב התחקיר כשיש בו מעט מן ההגדה ומעט פרקי אבות. הבהרות והערות שלא נכללו בתחקיר נמצאות מודגשות בסוגריים כאן.
והנה התחקיר:

הנדון: תחקיר פעילות "**** **"

1. כללי:

א. אור ליום שלישי בשבת בו הלוויים היו אומרים "מה עם המשכורת?" פשטו לוחמי דוד המלך על זרע עמלק בהרי יהודה שבגב שומרון.

ב. וינחתו לוחמי דוד (מפקד היחידה - ח.ה) מגבם של נשרי מתכת, בסמוך לכפרי האוייב, ועל גבם מונח גורלו של העם היושב בציון.

ג. ונרעדו עמלק וליבם קפא עת באו לוחמי המלך אל קרבם, וכמרגלי גדעון למדו הלוחמים רבות על התנהלות אויביהם בעת שהותם במחיצתם.

ד. טובי לוחמי ממלכת דוד, מארבעת גיסותיו של המלך, נטלו חלק בפעולה רבת העוז והמעללים, ועל אף גילם המתקדם, כרסם המדובללת וטחוריו הדואבים של זקן הלוחמים האמון על מרכבות המלך (הקח"ש- ח.ה.), בצעו את משימתם בעוז ובחרוף נפש.

ה. בנו של רבן גמליאל היה אומר: " כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. לא המדרש עיקר, אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא". רוצה לומר, טוב היה עושה החתום מטה לו חדל מדבריו בזו השורה, אלא שרשעים לא הותירו בידו ברירה, ואילצוהו לחטוא בחטא השחתת המילים.

2. ממצאים:

א. הנה כי כן, השלימו הלוחמים את משימתם באופן מעורר כבוד, על אף שנאלצו לעמוד במבחן היצירה והאלתור (הטייסים הליצנים הורידו את הכוחות במקומות הלא נכונים - ח.ה.), ולמרות סירובם של אצילי הממלכה, רוכבי השחקים הזוכים במזון מלכים, ביפות שבנשים ובמרחצאות שנבנו מאוצר המלך (השועל וחבריו קצת ממורמרים מביקור בטייסת וממראה הבריכה האולימפית - ח.ה) לסייע בידם של הלוחמים הקשישים ביהוי מיקומם המדוייק על פני חבל ארץ ברוך זה. שנאמר:

"נראים כאוהבים בשעת הנאתם, ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו".

ב. סומים היו הלוחמים באפילה, כעיט שאיבד מאור עיניו, כי לא בא דבר תורה מחיל האוויר ודבר אלוקים חיים מן החטמ"ר, בכל הנוגע לדיני עלייה תקינה לינשוף (סוג המסוק - ח.ה), וכי ליו-טיוב פנו הלוחמים בצר להם, ודבר עכו"ם זה היה להם נר לרגליהם.

ג. והיו לוחמי דוד ועמיתיהם רוכבי השחקים משולים לבוני מגדל בבל, אשר לא היתה להם שפה משותפת, מאז נפוצו לכל עבר על ידי הקב"ה.

ד. "לא תעשה לך פסל ותמונה" מורה לנו הדיבר השני. לית מאן דפליג, שחטא גדול חטאו הלוחמים, שעה שצרבו בזכרונם (במצלמות - ח.ה) את חווית משק כנפי הנשרים, אלא שנאמר:" רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" (דברים ד, ט). ויתרה מזאת, אמרו חז"ל: יצר האדם רע מנעוריו" ולוחמינו, רחוקים אמנם מנעוריהם, אך משובת הנעורים שבה ועטפה אותם כמדי הזית שעל גופם. מלכנו דוד, בחכמה אין קץ אשר שנייה היא לחכמתו של שלמה (מפקד היחידה הקודם - ח.ה) לבדו, הסיר בעצמו ובאמצעות שלישיו את השיקוץ מזכרון הלוחמים והעמידם על טעותם.

ה. ידידינו, אנשי השחקים, נתבקשו על ידי דוד ושלישיו לפעול עם רדת ליל, אך נתקלו בחומה בצורה של סירוב. "מהי טעמא?" שואלים אנו, ותשובה אין.

ו. ובנו בני ישראל לרוכבי השחקים מנחת מפואר, כשם שבנו את ערי המסכנות, את פיתום ואת רעמסס, ועל אף שראו כי טוב, עיקשים היו רוכבי השחקים וקשי עורף עת נחתו בסמוך לכפר העמלק הקרוי על שם הנביא ****, מארה על ראשו. וכאילו להוסיף חטא על פשע, נחתו בסמוך מדי לדרך המלך.

3. תקלות:

א. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, והוא האחרון, זה שאינו יודע לשאול, היה עליו לחקור ולדרוש היכן דורכות רגליו ואנה פניו מועדות (ביקורת על המ"מ שלנו - ח.ה). ובן אחר, רשע כינויו עליו מוטלת אחריות קפידה לסייע לאחיו הסומא וללמדו פרק בהלכות הניווט האווירי, שהרי תועים היינו עת יצאנו מארץ מצרים...

ב. ארבעים יום וארבעים לילה עמלו הקב"ה ומשה עבדו על לוחות הברית, ובכל זאת, בזו לוחמי דוד לדיבר השני ותמונות עשו להם. וידעו הלוחמים כי עשו הרע בעיני ה', ויודעים הם כי "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". רוצה לומר: סוף מעשה במחשבה תחילה, ועל כך מכים הלוחמים על חטאם.

4. שגיאות:

מכיוון שאין זו יציאת מצרים, כל המרבה, הרי שאין זה באמת משובח.

5. מסקנות:

א. אין באמור בכדי להמעיט בחשיבות פעולתם הנועזת של לוחמי דוד ועמיתיהם אפורי המדים, שליטי המרום. אל לנו להקל דעת במורא, בחיל וברעדה שהנחילו בנינו בליבות האוייב, וככל שנתמיד בשיתוף פעולה, כך נבין טוב יותר איש את רעהו, על מגרעותיו כי רבות.

ב. אלפי אפרוחים היו בלול, אבל רק אחד היה פעמיים.

ג. צא ולמד, לא פלא הוא שדעתם של רוכבי השחקים נשתבשה כשטענו שלוחמי דוד כבטיול התנועעו, חמושים במצלמות במקום כלי זין, שהרי לא ראו הם כלי זין מימיהם וקלה משם הדרך לבלבול הדעת (אי אפשר שלא להשחיל קצת לסנובים עם הכנפיים - ח.ה).

6. סיכום מפקד היחידה:

רבי טרפון היה אומר: "היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק" רוצה לומר: מהם התחקירים האלה לכם? לכם ולא לו? שנאמר: "הכל צפוי והרשות נתונה. ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב מעשה".

תחקיר זה מוקדש באהבה לאור הקמב"ץ.

אל תתן לרשעים לדכא אותך.

M.U.S.T

חזי השועל חזר ממילואים ויש לו הרבה להגיד על זה.
למרות זאת, הפוסט הראשון לחודש מרץ והראשון מזה הרבה מאוד זמן, יהיה על מה שחשוב באמת.
מנצ'סטר יונייטד.
כן אנונימיים ואנונימיות, צבים, ואותיות תחיליות... לא יעזור לכם. אני מבטיח לפחות שזה יהיה קצר (ואם לא קצר והשתעממתם, אז תעשו את זה קצר רק אל תפריעו).

לא צריך להיות חדי עין כדי לראות את השינוי ביציעי אולד טראפורד.
כתמים מוזרים בירוק וצהוב החלו להופיע ביציעי אצטדיון החלומות והם גדלים והולכים, כמו שיער השיבה שבצידי שיערו של השועל.
יש משהו בהקבלה הזו.
הכתמים הירוקים צהובים הם זכר לתקופה אחרת של מנצ'סטר. תקופה שבה נקראה הקבוצה Newton Heath L&YR F.C, אם תרצו... לוקומוטיב מנצ'סטר (L&YR משמעם Lancashire and Yorkshire Railway ), קבוצת פועלים.

האשם בפרץ הנוסטלגיה הוא מלקולם גלייזר. הבעלים הלא כל כך חדש של מנצ'סטר יונייטד, או שמא צריך לומר, הבעלים של החוב הגדול בבריטניה שנקרא מנצ'סטר יונייטד.
השבוע הופחתו לפומפי (פורטסמות' של אברם גרנט) 9 נקודות ממאזנה לאחר שזו נכנסה להליך פירוק. ככה זה שהמועדון חייב כ-170 מליון פאונד.
170 מליון פאונד. הצחקתם את גלייזר. החוב של יונייטד הוא מעל 716 מליון פאונד (and counting).
ריאל מדריד, אגב, הנחשב למועדון העשיר בתבל חייב כ-300 מליון יורו. אבל זו ריאל אז למי אכפת?

Mental note...אני חייב לזכור את המספרים האלה בפעם הבאה שמנהל הבנק שלי שואל אותי על האוברדראפט. יכול להיות שאני יכול לשכנע אותו שאני עשיר יותר מהמועדון העשיר בתבל?

אז לאוהדים נמאס, ואת המחאה שלהם הם מראים בדרך מעוררת כבוד. הם לא נוטשים את האצטדיון, כי זו לא אשמת השחקנים. הם מזכירים לשחקנים תקופה נשכחת שכדורגל טוב העלה את הקבוצה לליגה הבכירה ולא מכירה של חולצות עם הספרה 7.

מעבר למחאה השקטה, החליטו כמה בעלי הון בריטים לעשות מעשה ולשלב כוחות פיננסיים כדי לגאול את יונייטד מהצרה שנקראת גלייזר, כי מגיע ליונייטד יותר מלהיות משכון של משפחה ממונפת אחת.
המשימה היא להגיע למעט יותר ממליארד יורו, כדי לגבש הצעה שהג'ינג'ים ממשפחת גלייזר לא יוכלו לסרב לה.
למען המטרה הנעלה הזו, הוקמה MUST- Manchester United Supporters Trust
המטרה היא לא להפוך להפועל קטמון יונייטד ולא לברצלונה, ואתם לא נדרשים לשלוח SMS עם הספרה 10 ל- 3003* (אלא אם כן אתם רוצים לתרום למטרה הנעלה של זק"א).

הבטחתי קצר אז אני אסיים כאן. מי שרוצה לקרוא יותר על המיזם המוזר הזה שנקרא MUST יכול להכנס לכאן:
http://action.joinmust.org/index.php/content/splash
Love United, Hate Glazer...

וסנט פאטריק שמח לכולם!

מדורת השבט בחסות "אלקטרה"...הגיעו מים עד נפש

הפוסט הבא הוא בחסות אלקטרה. אלקטרה, כי קפיטליזם זה הכי, אחי.
מי שהיה לאחרונה בהיכל נוקיה מכיר את הפגזת הפרסומות והחסויות חסרת הרחמים וחסרת הגבולות הניתכת על קהל האוהדים השבוי.

"There was definite cupping there" אתה חושב לעצמך, לאחר הבידוק הבטחוני שבכניסה, הגובל בהטרדה מינית,  וחושב שהרע מאחוריך, ושמעתה, הכי גרוע שיכול להיות, הוא שצ'אק אידסון יתפוס יום רע ומכבי תפסיד. אז צ'אק אכן תפס יום רע, אבל מכבי ניצחה, ובכל זאת אתה מרגיש צורך עז למקלחת, שתנקה ממך את נשורת הקפיטליזם ואת זיכרון הבידוק ההוא :).

אלו שחווית חיפוש החנייה בתל אביב גרמה להם להגיע למשחק שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה ("מתי אמרת לבוא?... 19:00?") נהנו משעה נוספת של פרסומות וחסויות, המתנגנות ככל הנראה בלופ אינסופי בהיכל. אני משוכנע שגם עכשיו, כשאין איש בהיכל, עדיין יושב לו הכרוז ומדקלם חסויות לכסאות הריקים (כרוז, כמו עץ שנופל ביער כשאיש לא רואה, עדיין עושה רעש.)

                                 יד אליהו (אפילו את זה לקחו לנו)

הפסקה הבאה היא בחסות "בצבוצים", כשבא לך לבלבל ת'ביצים - קח בצבוצים!.
אז עברת בשלום את הבידוק ומיד קיבלת שלושה פלאיירים למוצרי חשמל וחטיפים, שניים מהם אתה צריך לגרד ולחשב חישובים מתמטיים, שקשורים איכשהו לגובה של דיון תומאס, כדי לזכות בחבילה של חטיפים שיקצרו לך את התור לצינתור.
מישהו אמר לי פעם שפלאייר זו הדרך של המפרסם להגיד: "קח. זרוק את זה אתה..."

אתה מתיישב על הכסא שלך, שהוא בחסות מוטי כסאות, המרענן הרשמי של הישבן שלך, ומחכה לך חוברת המשחק. טוב בואו נקרא לילד בשמו - חוברת פרסומות בחסות מכבי (...אלקטרה, פיליפס, משה אינסטלטורים) תל אביב.
בין מאות הפרסומות מצאנו, לא תאמינו, תשבץ. מפלט שפוי מהתקפת הפרסומות.
הגדרה 7 מאוזן: "נותנת החסות של מכבי ת"א מימי הורדוס ועד 2007" (4 אותיות מתחיל ב"לכו קיבינימט!")

שריקת הפתיחה המיוחלת הגיעה ואתה חושב לעצמך "זהו. מעכשיו, כדורסל". איזה אופטימי אתה... סחטיין.
אתה מזהה בזווית העין את הבודק הבטחוני שלך בקרבת הפרקט ויודע מה משמעות הדבר: עוד מעט "פסק זמן טלוויזיה" וזה זמנן של העובריות של ילנה שקר כלשהו ואנה משהו-סקי לקפצץ על המגרש בלבוש צמוד כחסם עורקים. המעודדות של מכבי.
הפעם השערוריה הגיעה לשיא.
למגרש החלו לזרום ילדות בלבוש חלבניות הולנדיות (אדומות?! במשחק של מכבי) ואחת בתחפושת של פרה (טוב, לא בטוח שזו היתה תחפושת. ו...לא... לא יכולתי להתאפק עם ההערה הזו). ברקע הפסקול המוכר מהפרסומות של מולר (נו מוצרי החלב האלה שאף אוהד מכבי לא יקנה יותר בחיים!).
לקהל זה הספיק.
11,000 (פחות אחת ששאלה אותי על מה כולם כועסים, ואחד שהצוואר שלו היה תפוס מכדי להראות כל סוג של תמיכה או מחאה) עמדו על הרגליים ושאגו בוווווו אחד גדול לפארסה. די! מספיק! המעודדות לא נועדו למכור לנו כלום חוץ מסקס!
מיד לאחר המופע המביש שאגו יציעי האוהדים הפנאטיים : "לא רוצים אדום במכבי". כי קפיטליזם לא יכול להיות אדום.
לזכותן של הבנות המסכנות, הן לא ברחו מהמגרש בפחד, אלא השלימו את כל הפרסומת עד סופה. כנראה שהפחד ממולר גדול יותר מפחד הקהל.

"זה הכל דריקס אשם" הכריז היום אחי הגדול. נו, הנה יש לנו אשם לרוע, בדיוק כמו גולדברג ב-"1984".
דריקס לא המציא את תרבות החסויות והפרסומות, ולא את הקפיטליזם. ואם תשאלו את שמעון מזרחי, הרי שדריקס לא עושה מספיק, כי על המצח של דריק שארפ, ועל הקרחת המתרחבת של גור שלף, יש עדיין מקום לקעקוע של חסות.

סיכום (בחסות "ניג'סים נמאסתם").
בפעם הבאה שאני אצטרך מוצר חשמלי אני אוודא שזה לא יהיה של אלקטרה (הפרסומת של טורנאדו יותר טובה), ואפילו אם זה יקח לי חצי שעה יותר, אני אפתח בורג עם מזלג ולא אשתמש במברג פיליפס (כן... שמענו עלייך קשקשן.)

בין הליבידו לסרט הקפטן

זהו, זה סופי. זה כבר תוקן בויקיפדיה ואת הנעשה אין להשיב.
פאביו קאפלו זימן את ג'ון טרי לשיחה צפופה בה בישר לו, שנלקח ממנו סרט קפטן נבחרת אנגליה.
מה?! נפלנו על השכל?!

גילוי נאות, אני במיעוט. 77% מהנשאלים הבריטים חושבים שתפקיד קפטן הנבחרת הוא תפקיד של דוגמא ומופת לנוער ו....אאאאאפפפפפפצ'ייייייי.... סליחה. אתם כבר מכירים את האלרגיה שלי לבולשיט.
מדובר בכדורגל. זוכרים? הקבוצה שמנצחת היא זו שכובשת יותר שערים. השחקנים בה הם לרוב נהנתנים שנולדו עם שליטה בכדור, שמכניסה לחשבון הבנק שלהם את מה שאלברט איינשטיין לא יכול היה להרוויח בשלושה מחזורי חיים, עם כישוריו המוגבלים.
תפקיד הקפטן הוא להניע את השחקנים על המגרש, להתבכיין לשופט, והמעטים ברי המזל - להניף גביע.
איך קרה שהתבלבלנו, ואנו מקשרים את סרט הקפטן עם איכותיות מוסריות של חסידי אומות העולם? איזו צדקנות מלאכותית מגוכחת.
איך קרה שג'ון טרי משלם בתפקידו כמנהיג הקבוצה בגלל הליבידו המוגדל שלו? האם כך תובע ווין ברידג' את עלבונו חזרה? אם כך, למה המוסר הכפול? מדוע הוא יכול להמשיך לשמש כקפטן צ'לסי, בה משחק בריד'ג הפגוע?

אין שמח ממני על שסרט הקפטן שב לשחקן יונייטד, מאז עזב הסרט את זרועו של בקהאם (עוד אחד עם עץ על שמו ביער ירושלים), אבל איך מסבירים צדקני הממלכה הבריטית את העברת סרט הקפטן ללא אחר מאשר ריו פרדיננד?? אותו פרדיננד שבילה חודשים ארוכים מחוץ למגרשים על פרשיית ההתחמקות מבדיקת הסמים, אותו פרדיננד שמעורב חדשות לבקרים בתקריות אלימות על המגרש ומחוץ לו. מה זה חשוב? הציבור רוצה דם, ודם הוא יקבל.

והנה קצת פרופורציות. מתוך 3 הבחירות האלה, במה הייתם בוחרים?
                                                  סרט הקפטן

הדיבר העשירי 

או... החברה של ווין ברידג'

מזל שלא תפסת סוס...

כבר כמה שבועות שיש לי שותף בבית.
זה הגיע די בהפתעה, אבל פתאום גיליתי שאני מבשל לשניים, קונה פירות לשניים, מנקה אחריו, והוא? כלום!
לא ביקשתי שישתתף בשכר הדירה, לא שיטפל בגינה, המינימום שביקשתי הוא שימתן קצת את הקולות שהוא משמיע בלילה.
כבר כמה שבועות שיש לי עכבר בבית.

ביום חמישי החלטתי שאנחנו צריכים להפרד, וכיוון שאני הייתי שם קודם (אני חושב... מה תוחלת החיים של עכבר מצוי?) זה רק הוגן שהוא זה שיאלץ לעזוב.
עכברים לא מבינים רמזים עדינים (כשמישהו רודף אחרי עם מטאטא, זה נחשב בעיניי רמז עדין) ולכן ויתרתי גם על שיחה בוגרת של "יחסינו לאן?" והחלטתי לעבור לאמצעים דרסטיים.

מדף מלכודות העכברים בהום סנטר נראה כמו מחסן מכשירי העינויים של המארקיז דה סאד (בלי הקונוטציות המיניות... זה עכבר למען השם!). כל המלכודות נועדו לעשות את העבודה בצורה יעילה.
יש את מלכודת הקפיץ הקלאסית שסירבתי בתוקף לקנות. העכבר הזה אולי אכל לי את האפרסמונים, אבל זו לא עבירה שעונשה מפרקת שבורה. אחריה הציע לי המוכר הסאדיסט את מלכודות הדבק העדינות למראה. ידעתי שאם אני אקנה אותן ואתפוס את הממזר הקטן, לא יהיה לי הלב להטביע אותו כמו שכתוב על גבי האריזה.

"יש משהו אחר?" שאלתי.
המוכר נתן בי מבט מוזר, כאילו שהוא מקפק בגבריות שלי והציע לי את מלכודת המתכת הננעלת.
"או! מצויין. בידיוק מה שאני מחפש!"  חייכתי. ואז, כאילו חזר בו אמונו במין הגברי, הוא מלמל "יותר נוח להטביע אותו ככה, וזה גם רב שימושי".
...סאדיסט... חשבתי לעצמי, לקחתי את המלכודת והסתובבתי לכיוון הקופות.
"בחורצ'יק!" צעק לי האינקוויזיטור "שים במבה במלכודת! הם לא יכולים להתעלם מזה"
המשכתי ללכת עם חיוך מנצח. במבה?! עכשיו תורי היה לפקפק בגבריות שלו.

התחנה הבאה היתה המכולת השכונתית. מה?! אין לי במבה בבית...

הנחתי את המלכודת במקומה והרגשה עתיקה של צייד ממוטות עברה בי. בחיי. ציד זה ציד.
בבוקר למחרת מיהרתי לבדוק את המלכודת, אך אבוי, אפילו לא נגיסה. זה התחיל להזכיר לי את ימי הדייג העליזים.
החלטתי שסבלנות היא מידה חשובה לצייד.

כשחזרתי אתמול בלילה הביתה, הממזר הקטן כבר היה במלכודת.
כן!! אני, הצייד הגדול, ניצחתי.
מבט אחד בעיניים השחורות הבולטות של העכברון שבמלכודת גרם לי להזכר באבא שלי וביום בו תפס חולדה במלכודת.
גם לאבי לא היה הלב להרוג את המכרסם, אז הוא נסע, לקול לעגם של כולם ליער חולדה לשחרר את החולדה שם. כן... כן... יער חולדה.
למחרת כשסיפר את הסיפור לחבריו לעבודה, צחק עליו חבר ואמר: "טוב שלא תפסת סוס.... היית נוסע עד סוסיא לשחרר אותו".

אז השעה  היא כמעט 4:00 לפנות בוקר ואני עם מלכודת ועכבר נוסע לכיוון השדות של רשפון לשחרר את השבוי שלי.
ככה, חשבתי, אם השדות לא יתאימו לו, אולי יעדיף את עשירי רשפון על פני.