הפסקה ביומן המסע - פינת "עלה לו השתן לראש" חוזרת.

מזמן שלא כיכבו כאן אנשים בפינה ולרגע חשבתי שהשתפרנו, והנה באחת, מתמודדים על מקום של כבוד שני פרטים ועוד ציבור קטן.

מר ברק חוסיין אובמה,

אז מה, איך הסקרים, חביבי? שמעתי שאתה יקיר סובבי מפרץ מקסיקו. תזכיר לי רגע... כמה עולה חבית נפט מתובלת מי ים? יותר מהביוספירה במפרץ? אולי כמו פדיון התיירות החודשי שם לאחרונה?
נו, אז מה עושים? טריק ישן וטוב שלימדו אותנו הקדמונים לובשי הטוגות שם ברומא - פופוליזם.
נכון, זה כואב באגו, אבל עד הבחירות זה יעבור.
בואו נוציא את החיילים מעיראק בדיוק בטיימינג הזה, ונעשה מזה כותרות ומטעמים עכשיו. אז מה אם אחרון החיילים המסכנים ייצא רק בעוד 4 שנים? זו כבר בעייה של הראיס הבא. אז מה אם נשאיר שם אומה שסועה, שניצבת בפתחה של מלחמת אזרחים בלתי נמנעת, בלי שום כלים להתמודד איתה?
כל זה הופך אותך בסה"כ לפוליטיקאי קטן, לא נורא.
מה שזיכה אותך בהופעת אורח כאן בפינה הוא המהלך המבריק שלך, של כינוס ועידת פסגה והבאת הישראלים והפלשתינאים אל שולחן המו"מ באיומי אקדח וירטואלי לרקה.
כן GENIUS, זה יעבוד.
עשרות שנים של איבה ומחלוקות מהותיות תבואנה אל קיצן במועד הבלתי סביר הזה, רק משום שהכרחת את ביבי ואבו- מאזן לשבת ליד שולחן אחד לקול תשואות העולם.
תזכיר לי... בשביל מי בדיוק אתה עושה את זה? בשבילי? או בשביל הפוטו-אופ שתצא לך על הדשא הירוק שלך, ועוד כמה קולות בקלפי?
כצפוי, הצדדים, שלא ממש מעוניינים לשבת ולדבר בשלב הזה, דואגים לשחרר הצהרות ולנקוט צעדים שמנטרלים כל סיכוי להתקדמות מדינית. למה בדיוק ציפית GENIUS? תלבש עניבה סגולה זה יראה טוב בתמונות.

ואם כבר הכרזות...

כבוד המר"ן, עובדיה יוסף, תבדל לחיים ארוכים וטובים.
נדמה לי שישנה מכסת מילים סופית שניתנה לאדם, ואתה קצת במשיכת יתר.
שבעתי מפניני החוכמה שאתה משחרר, אחת לתקופה, שמגיעים לאוזני דרך מיקרופון רגיש במיוחד מן הדרשות שלך.
אתה יודע, כל עוד דבריך הם כעץ שנופל ביער ולא ממש שומעים אותו, אז ניחא. אך כשאתה מצוטט תחת כל עץ רענן, הרחק מהיער ומכה גלים מדיניים, מביכים, זה כבר יותר מדי.
אני מרחם כל פעם מחדש על בכירי ש"ס ששוברים את שיניהם בנסיונות לתת תרגום אונקולוס לדבריך בכל תחנת רדיו. גם אונקולוס היה מתקשה.
הפעם הניסיון היה קומי במיוחד, כשבכיר ש"ס מסכן סיפק את הפירוש הגאוני: "המר"ן לא התכוון שימותו הפלשתינאים, יש דרכים אחרות... כמו הסכם שלום. אם יהיה הסכם שלום הם לא יהיו עוד רשעים". זהו שוכנעתי. גם אונקולוס.
מסתבר שגם כאשר חכם אחד זורק אבן לבאר, קשה להוציא אותה באותה מידה.

מתמודד שלישי לתואר "עלה לו השתן לראש" של חודש אוגוסט 2010 הוא שחקן התיאטרון בעל המצפון. יש כמה כאלה, אז נשאיר זאת כך.
נו, שלא תגידו שאני שמאלני, יש לי מה להגיד גם לגאונים האלה, ומזל שאני יושב כי אני מסכים עם לימור ליבנת וזה מדאיג כשלעצמו.
מי אתה, שחקן הקאמרי בעל המצפון, שתחרים ציבור ישראלי שמשלם מיסים ומממן את פעילות התאטרון שמשלם את משכורתך?
שים לב, אמרתי ציבור ישראלי, כי את זה אתה לא יכול לקחת ממנו. על האדמה עליה הוא יושב אפשר לדבר עד מחר, אבל הוא נושא את אותה תעודת זהות כשלך.
בחלקלקות לשון שלא תבייש עו"ד פלילי, הסברת ברדיו שאינך מחרים את האנשים אלא פועל על פי צו מצפונך. לוס מחופ מיט דעם בובקעס.
גיבור גדול, בוא נראה אם מצפונך יאשר לך להתפטר קודם ולהצהיר הצהרות חלולות אח"כ? האם תעזוב את התיאטרון המסובסד ואז תביע את מחאתך הלגיטימית? ודאי שלא. אתה הרי יודע שהתיאטרון לא יפטר אותך, הוא זקוק לשירותיך, ואתה מנצל את מעמדך לרעה.
הסברת שאתה "מבקש" שלא להשלח להופיע באריאל. מדוע שלא תבקש זאת בשקט, בחדרו של מנהל התיאטרון? מדוע לעשות זאת בהתרסה? זו הרי אמירה חברתית. ואם אתה כל כך נאצל וחש כג'ימיני קריקט של כולנו, למה שלא תעשה זאת בזמנך הפנוי כאזרח מן השורה ולא כשחקן תיאטרון ממלכתי?

משלחת 'עדים במדים' - יום (קצר-ארוך) ראשון למסע

184 מדריכים, קצינים, נגדים, משפחות שכולות ועדה אחת דחוסים בבואינג 707 של חה"א.
מבט חטוף ימינה ושמאלה מגלה חלקים בחלונות המטוס הצמודים זה לזה הודות לרצועות איזולירבנד חבלה, שמעלות את הדופק. לאחר הנחיתה, (והיתה נחיתה) הסביר לי איש צוות אוויר, שהיה חבר במשלחת, שזהו בכלל מטוס תדלוק אווירי. עכשיו ריח הדלק והצינור המוזר בחלקו האחורי של המטוס עושה מעט יותר שכל.

המטוס כל כך ישן, עד שלא ניתן היה להפעיל את המיזוג, כל עוד המטוס עדיין על הקרקע. יוליאן, איש צוות האוויר הסביר שזה קשור, איכשהו, לדחף המנועים. הפסקתי להקשיב בשלב הזה.

184 מדריכים, קצינים, נגדים, משפחות שכולות ועדה אחת מוצאים את עצמם בסאונה משותפת, ממתינים לאישור ההמראה המיוחל. (מי שמכיר אותי, יודע שהדבר האחרון שאני מייחל לו זה אישור המראה).
קצינה שהחלה מתקלפת מחולצת המדים שלה סיננה בין שפתיה :" מה זה הכבשן הזה?!" ופתאום, כמו הופעל מתג הטאקט, ראו עליה שהיא מתחרטת על בחירת המילים האומללה.

לאחר עיכוב של שעתיים בנתב"ג ו- 3.5 שעות ארוכות מדי באוויר, נחתנו בורשה.
אין זמן התאוששות. משדה התעופה יצאנו ישירות לבית העלמין היהודי הישן, והשעה היא שעת דמדומים.
אל בית העלמין עצמו נכנסנו בחשיכה מוחלטת. את דרכינו האירו הירח, מלווה באורות חיוורים, מהבהבים של טלפונים סלולריים. את הכוהנים השארנו בשערי בית העלמין, ואני תהיתי ביני וביני, האם יש אדמה בפולין עליה יכולים הכוהנים לדרוך? הרי פולין כולה היא בית עלמין אחד גדול של תרבות יהודית שנמחקה.
הרומנטיקנים שבינינו בוודאי ראו ערך מוסף בכניסה לילית לבית העלמין וקיוו שהחשיכה תעניק קסם מיוחד ותעצים את החוויה, אך לצערי חשתי אכזבה מכך שכמעט ולא ניתן היה לזהות את הכיתוב העברי על המצבות.

בכל זאת ניתן היה ללמוד משהו על הקהילה היהודית בפולין ועל חצי מיליון היהודים שחיו בורשה וסביבתה. מתוך הכתובות שהצלחנו לקרוא לאור התאורה הסלולרית החיוורת, ניתן היה ללמוד על קהילה תוססת, על אנשים משכילים ועל בתי כנסת שהיו ואינם, שהעדות האילמת היחידה לקיומם הוא תבליט על מצבה.

את עיקר הרושם הותירו, כמובן, האנשים הטמונים שם. רקטור אוניברסיטת ורשה, למשל, פרופ' מאיר בלאבן שניצל את מעמדו כהסטוריון בעל שם (גם בעיניי הרייך השלישי), בכדי לכתוב דיסרטציה לפיה הקראים אינם יהודים, ובכך הציל קהילה שלמה.
מרחק פסיעות בודדות ממנו טמון אדם שנוי במחלוקת - אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט של גטו ורשה, שנטל את חייו כיוון שלא יכול היה לעמוד בגזירה הנוראה לבחור 5,000 ילדים מילדי הגטו שיילקחו אל מותם. התאבדותו, כך אומרים הביאה לאקציה בה כמות כפולה של ילדים נלקחה מן הגטו. בחירות מסוג זה נעשו על בסיס יומי.
אחד הקשיים הגדולים ביותר, עבורי, היה לנסות ולהכיל את משמעות הדילמות האלה, ואת המבחנים הבלתי נתפסים שעברו היהודים בגטאות ובמחנות. האם ניתן לשפוט את צ'רניאקוב על הבחירה? שוב.... שאלות.

עוד בפגישות ההכנה של המסע הפצירה בנו מירית, שאת השאלות האלה יש לשאול במידה רבה של צניעות.
שאלות כמו מדוע לא התקוממו? מדוע לא ברחו? מדוע לא סירב צ'רניאקוב לקציני ה-S.S? או מדוע לא נענה להם... כל אלה הן שאלות, שעצם הגייתן מעלה עוד ועוד שאלות, וגם אותן יש לשאול באותה מידה של צניעות.

מול האנדרטה לזכרם של יהודי הקהילה התעוררה בי המחשבה על עולם בו התהפכו היוצרות.
אני זוכר שקראתי בספר, כשהייתי צעיר, על נער בגטו ורשה ועל חייו במחילות הגטו, אותן הכיר טוב מאת רחובותיה העיר, ועל מאמציו לספק מזון למשפחתו.
כילד אני זוכר את תגובתי התמימה לסיפור, אך כבר אז התפלאתי על כך שילד מוצא עצמו בעמדת המפרנס, הדואג להשרדות משפחתו.
היום, כשאני מבין (מעט) יותר את המציאות של אותם אבות שחששו שייחטפו אם יצאו לרחוב והסתתרו בביתם, משותקים מאימת חטיפה שכזו, יכולתי להתחיל להבין כיצד נשאבו הילדים אל הואקום שנוצר. אך שוב, מתוך תובנה אחת נולדות שאלות קשות אחרות.
איך אמא מביאה מביאה את עצמה לשלוח את ילדיה אל מחוץ לגטו, אל סכנת חיים?
איך אבא מסוגל להמשיך ולהסתתר כשבנו מסכן את חייו תחתיו?
שאלות נוספות שראוי שתשאלנה בצניעות, ושתשובות להן, אין גם לשטן.

היום הזה הסתיים לאחר ביקור קצר אחד בבית העלמין, ואולי בעצם הוא היה רחוק מלהסתיים.
את שעותיו הקטנות של הלילה ביליתי מול יומן המסע שלי, מנסה להעלות על הכתב את התחושות.

מסע לפולין אוגוסט 2010 - חלק א' - מחשבות שלפני המסע

מוצאי שבת, הטלפון הנייד שלי מיילל שיר אהבה בדואי.
"הנה זה בא" חשבתי לעצמי. השיר הזה שמור לאנשי המילואים בלבד, ולמרות התדמית הצבאית משהו שלי, קשה לי להביא את עצמי לענות לטלפון במהירות ואני נותן לשיר להתנגן קצת.
"קול קורא לנדוד..." מיילל הטלפון ואני מציץ במסך ורואה שעמרי נמצא על הקו - מפקד היחידה שלי. "יופי..." אני מחייך. "איזה חודש בשנה אני צריך למחוק מהיומן עכשיו?"
"מה עניינים, אחי?" הוא שואל ומיד ממשיך: "אתה יוצא לפולין בעוד חודש, במשלחת 'עדים במדים'. מקווה שזה לא נופל לך על משהו חשוב". אין סמול טוק אצל עמרי.
"אהה... לא..." גמגמתי. מה כבר יכול להיות יותר חשוב? על מילואים זה בטח לא יפול, הרי מרפי ואני חברים טובים.
"יש לך מפגש הכנה ראשון כבר מחר בבוקר ביד ושם" עמרי המשיך בשיטת ה"אל תתן לו לחשוב - הוא עוד ימצא תירוץ".
פתאום הטון שלו צונח אוקטבה: "כשתחזור, יהיה לך ברור עוד יותר מדוע אנחנו נלחמים".

קצת כעסתי עליו על המשפט הזה, אני מודה. האם מתישהו העלתי ספק בצדקת הדרך?! האם לא היה לי ברור, גם קודם, למה אני לובש מדים כל שנה מחדש?
היום, כשאני כותב את המילים האלה לאחר המסע, אולי הניסוח של עמרי היה קצת אומלל, אבל ברור לי כעת, עוד יותר מבעבר, מהי משמעות המשמרת שלי, ועל כך ארחיב עוד בהמשך.

כמו כולם, גם אני השתתפתי בטקס יום השואה אחד או שניים בביה"ס, ונכחתי בעשרות ימי זכרון בביה"ס ומחוצה לו, אך עם כל הכבוד לטקסים האלה, לשיעורים על השואה, ואפילו לביקורים ב'יד ושם', מעולם לא התחברתי ממש ולא הבנתי לעומק את המשמעות של האירוע המכונן הזה שנקרא "שואה". כל אלה לא גירדו אפילו את פני השטח של ההיקף העצום של המשמעויות והתובנות שבמונח, ואת ההשלכות של האירוע על חיי.

תמיד חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר. איך ייתכן שאני, אזרח ישראלי, יהודי (כך אומרת תעודת הזהות שלי) ואין בי את החיבור הזה?
נכון, הדם שלי חצוי. מחציתו ממזרח ומחציתו מסוף מערב, ולמעשה, את סיפורי הזוועה האמיתיים של השליש הראשון של המאה הקודמת שמעתי דווקא מהצד המרוקאי של משפחתי. הצד המזרח אירופאי לא סיפר סיפורי זוועה.
בעצם, הסיפורים היחידים שאני זוכר מילדותי, הם סיפורים קומיים של סבי, שהתגאה בהומור הגליציאני שלו. אני יכול רק להניח שמדובר במנגנון הגנה שפיתח לעצמו כדי שיוכל לשמור על שפיותו, אבל לצערי לעולם לא אדע יותר.

לקראת מפגשי ההכנה ולקראת הנסיעה, התחלתי לשאול שאלות. ציפיתי שלאבי תהיינה התשובות. חשבתי ששאל כבר בעצמו את השאלות הקשות בעבר ושחלב כבר את הוריו על קורותיהם בזמן המלחמה, אך מאבי קיבלתי רק את אותם סיפורים קומיים ששמעתי בעצמי מסבי.

באותו ערב בו קיבלתי את ההודעה על צירופי למשלחת 'עדים במדים', התחילו להתעורר בי שאלות.
"למה אתה צריך את זה לעזאזל?" היתה הראשונה שבהן.
34 שנים חלפו מבלי ששאלתי שאלות קשות. מדוע אני צריך לצלול אל עולם הכאב הזה דווקא עכשיו?
בשלב ראשוני זה של המסע, עוד לא היו בידי תשובות. חשבתי שאולי אלה החדשות בארץ, המלאות כתבות על אלימות ופשע, אולי הכתבות הפסימיות על מצב הנוער בישראל או אולי תמונת המצב העגומה של המשרתים במילואים. כל אלה העלו אצלי לא פעם שאלות קשות ביחס למכנה המשותף שלי עם עם ישראל, וחשבתי, אולי, התשובה טמונה בשורשים.

ככל שחשבתי על תשובה לשאלה, התעוררו בי עוד ועוד שאלות נוספות (דפוס שיחזור על עצמו במהלך כל המסע).
"מדוע אני הוא זה שצריך לצאת למסע על מנת לחקור את המכנה המשותף הנעלם? למה שלא יצא הוא, זה שלא עושה מילואים, זה שרמת הערכיות שלו זקוקה לרענון, זה שויתר על המכנה המשותף שלו איתי? אולי טוב היה לו הוא זה שיצא למסע?

אחת ממטרות פרוייקט 'עדים במדים' היא לשלוח אל המסע מפקדים, שיהפכו למורים ושגרירים בקרב משפחותיהם ויחידותיהם.
למרות שזה נשמע מעט כמו לשכנע את המשוכנעים או להטיף לנער המקהלה, יש בזה הגיון בסיסי. בכל זאת נדמה לי שמסע שכזה לא ניתן להעביר בשיעור ולא במצגת תמונות, והחיבור האמיתי לאותו מכנה משותף טראגי נעשה בחוויה העצומה הזו, ולא לחינם היא מכונה 'מסע'.

למרות השאלות, ואולי בזכותן, חשוב היה לי לצאת למסע. חשוב היה לי להסתובב עם מדי צה"ל הלא נוחים, עם סיכות בוהקות ותג של מדינת ישראל בשדה התעופה בורשה, ברחובות קראקוב ובמחנות הריכוז וההשמדה, לסחוט את המבטים מהמקומיים כנקמה פורתא באנשים שהחיבור שלהם לשואה עוד קטן בהרבה משלי, אם קיים כלל. על חווית המסע במדים עוד אכתוב בהמשך.

שלושה ימי הכנה קדמו למסע. יום עיון ב'יד ושם', ביקור בקיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה הראשון שקם בישראל, ובעולם, וביקור נוסף בהר הרצל. בשלושת הימים הועברו תכנים שכולנו כבר שמענו בעבר והחלו דיונים כלליים בתוך הקבוצה ההטרוגנית שלי, שעדיין לא הרגישה נוח כקבוצה.
ימי ההכנה האלה לא הכינו אותי כראוי לחוויה שאני עתיד לעבור, ואולי לא היו למארגני המשלחת יומרות כאלה מלכתחילה.

יום ראשון בבוקר, 15.8.2010, התאספנו כולנו בשדה התעופה בן גוריון.
לפני העלייה למטוס הספקתי לחטוף שיחה קצרה עם אבי בטלפון. "אל תתן למסע הזה להשתלט עליך" הוא בקש ממני. "אתה רגיש מאוד" הוא המשיך.

הוא לא ידע שבדיוק לזה אני מצפה.