הממלכה - פרק 8 - אשת הלורד

בקצה הדרומי המרוחק של הממלכה שוכן מבצר עתיק יומין. מעל לצריחו המרכזי מתנוסס דגלה הכחול של העיר ועליו הסהר והכוכב הזהובים. חומותיו הדרומיים של המבצר נושקים לים, שמכה בהן ללא הרף, כמאיים להטביע את המבצר על יושביו.


אין לדעת כמה נשמות אומללות נמסרו על מזבחו של אל הים, ובלבד שישכך זעמו ויחוס על חומות המבצר.
היום ניצב על החומה גבר בודד, עטוי גלימה. שיערו הלח נצמד לפניו למרות הרוח החזקה. מולו ניצב צבא צמא דם הדורש שיצטרף עתה אל קורבנותיו ויקפוץ אל זרועותיו של אל הים, אל מותו. הצבא הרוצה עתה במותו, היה עד לאחרונה צבאו שלו.
אל הים, כך אומרים, מגיע בעצמו ליטול את נשמות האצילים. מבט אחרון אל ההמון הזועם שמולו, והלורד, שהשלים עם גורלו, זינק אל הגלים.

לאדון הצריח האפל היו תוכניות אחרות.

בלחש מתוזמן בקפידה, שיגר אדון הצריח את הלורד המופתע היישר אל קומת ההרמון שבצריחו. "בוודאי אמצא שימוש הולם ללורד אסיר תודה" הרהר האדון האפל וצפה בלורד המודח מתאקלם במהירות לסביבתו החדשה. "אסיר תודה באמת!" צחק לעצמו האדון האפל.

באולם המשתה המרכזי, שבמבצר הדרומי, צלחת הוטחה בכוח אל הקיר ודממה השתררה באולם, רק ליצן החצר המשיך לשיר כשיכור, וללהטט בפגיונותיו, עד שחבט בו אחד האורחים "שתוק, אדיוט!" סינן האורח. הפיגיונות נפלו בזה אחר זה אל רצפת האולם.

העיניים כולן הופנו למכשפה העומד לצד הלורד החדש. גלימותיה צבעוניות, שערורייתיות כתמיד, שיערה סתור ופרוע, מבטה מוטרף, ונדמה היה שהיא היפוכו הגמור של בעלה האפור במראה ובמזג.
הלורד המשועמם נענע את ראשו בייאוש וטמן את פניו בידיו נוכח התנהגותה של רעייתו.
לא פעם תהה הלורד אם היתה לו רעייתו המכשפה לעזר או למכשול, אך כשידו ליטפה מבלי משים את ריפוד הלבד של כורסתו החדשה, ידע את התשובה. לולא מזגה הים תיכוני של רעייתו ולולא מיומנותה באומנות הכישוף השחור, נדון היה לחיים אפורים כבבואתו שבראי.

המכשפה עזבה את האולם בסערה ורצה כאחוזת שד אל מרומי החומה הדרומית, ממלמלת מילות כישוף אפל. הלורד המנומנם סימן בידו לנוכחים להמשיך במשתה ועזב בעקבות אשתו.
"היינו צריכים לחסל את הלורד המודח בעצמנו" צווחה המכשפה
"הלורד שוכן עכשיו בקרקעית הים לצד נפטון" ענה לה הלורד האפור.
"כישוף אפל מעורב כאן! אני חשה את זה בעצמותיי!" צווחה.

אל השניים הגיע בריצה לוחם צעיר ומבוהל וכרע ברך. "זהו האביר הקוסם מהעיר האפורה, אלופי" הוא כנראה שמע על ההתקוממות שלנו כנגד הלורד המת והחליט לנצל את רגע חולשתנו! צבאו נכנס בשערי העיר והוא דורש את כניעתך!" אמר הלוחם והגיש קלף החתום בחותמו האדום של האביר הקוסם.

Like a rolling stone

פתגם לועזי שגיליתי לא מזמן אומר כך:
"Rolling stones carry no randy moss"
מסתבר שהרולינג סטונס בחרו בשם הלהקה בעקבות הפתגם הזה, כשבעצם רצו להוכיח הלכה למעשה את הפתגם. (תודה רבה י' קוטנר). הם ללא ספק הצליחו.

כמו שאבן מתגלגלת לא תאסוף אזוב ועובש, כך גם הלהקה תשמור על נעוריה ותתחדש כל הזמן, בתנאי שתהיה בתנועה.
ואני, כהרגלי, עושה פראפראזה לעצמי ואומר, שהגיע הזמן לעשות שינוי בחיים, לפני שאני מתחיל לאסוף אזוב ועובש.

ב-31.12, בחצות, יתחיל השינוי אצלי.
שיהיה בתנועה.

Bob Dylan - Like a Rolling Stone
by jeandeclous

7 סיבות לראות 22 גברים רודפים אחרי כדור

שוב זה קרה לי.

נכנסתי לדיון עתיק היומין על ספורט וכדורגל עם נציגת בנות המין היפה, ואני מתכוון לנציגה מהסוג שיעדיף לראות את פרק 3655 בסדרת המופת "היפים והאמיצים" אבל לא תבין לעולם מה אנחנו הגברים מוצאים בצפייה ב"22 גברים בוגרים שרודפים אחרי כדור"

אני לא מתכוון לנסות ולהבין את ההבדלים העצומים בין גברים ונשים (אלא רק לברך עליהם). מה שכן אני מתכוון לנסות הוא למצוא כמה שיותר הסברים רציונלים (ולא רציונלים) שבגללם אנחנו הגברים נמשיך ונצפה ב... נקרא לזה כדורגל כדי לקצר את הקלישאה.

1. האלטרנטיבה (1) - אחרי שהבנו שלחץ הדם שלנו שברירי גם כך, חדשות ואקטואליה הן לא אופציה. לא טוב לי לראות את אנשי הדת של איראן במדי הצבא האיראני יושבים ומתכננים את סופנו, ולא טוב לי לראות את צבי יחזקאלי מרייר כשהוא מדווח לי על זה. בכל מקרה מהמציאות הזו אני לא אתחמק, כי מי מבינינו באמת יכול?

2. האלטרנטיבה (2) - גרף האיכות של תוכניות הטלוויזיה בישראל הוא גרף ליניארי יורד, החל משידורי הניסיון של ערוץ 2 (ואני מחריג את העולם הערב כחסד נעורים). היות ואני עדיין לא בן 95, אני לא יכול להינות לחלוטין מערוץ 1, ותוכניות הריאליטי מצליחות להביא אותנו לשפל אנושי חדש, חדשות לבקרים, המפלט שלי יהיה כדורגל, ואם הוא באנגלית או ספרדית אז זה נשמע אפילו טוב יותר.

3. דרמה אנושית כתובה ביד נעלמה - בניגוד ל"בטי המכוערת", את הכדורגל כותב תסריטאי מוכשר, עלום שם, שלא מפסיק להפתיע, גם בלי שנגלה שאלי אוחנה הוא אימו מנישואין קודמים של יוסי בניון...
נכון, לא כל פרק בסדרה האינסופית הזו הוא יצירת מופת, אבל יש פרקים בלתי נשכחים. ירים את ידו חובב הכדורגל שלא יזכור גם בעוד 30 שנה את ג'ון טרי מחמיץ פנדל בגמר ליגת האלופות במוסקבה, ואת המבט שזורק ואן דר סאר תוך כדי זינוק לצד הלא נכון - מבט של מנצח.
אפילו המין היפה עצמו יתקשה לזכור מתי חזה בהתפרצות רגשות שכזו מצד רובצי הכורסאות הניאנדרטלים, וזה מש לא משנה אם היית אדום או כחול אז, התפרצות רגשות מסוג כלשהו היתה. אל תכחישו!

*זהירות - סכנת החלקה

4. פ-ר-סו-מות! - מי שניסה לראות תוכנית באחד הערוצים המסחריים מתחילתה ועד סופה מכיר את תחשות התסכול מכמות הפרסומות הבלתי סבירה הקוטעת את רצף השידור. אני אפילו לא נכנס למשימה הבלתי אפשרית שנקראת צפיית סרט בערוץ 2 בערב שישי. אני אסכים עם טענה נגדית לפיה הכדורגל אף הוא גדוש פרסומות, החל מתלבושות השחקנים, דרך שלטי הפרסום שמקיפים את המגרש וכלה בפרסומות שצצות בכל פעם שאיתן תבריזי שורק לפאול, אבל לפחות לא קוטעים את רצף המשחק ואתה יודע שיש לך 45 דקות ללא הפסקה יזומה לפיפי...

5. עיסוק אובססיבי בסטטיסטיקה - יש בנו, אוהבי הכדורגל (והספורט בכלל בעצם) איזשהו חיידק חובב סטטיסטיקה שלא יודע שובע. חשוב לנו לדעת מהו השער המהיר ביותר שנכבש בהסטוריה, מי כבש חמישיה אחרון, מתי ניצחה סטוק סיטי את מנצ'סטר יונייטד בפעם האחרונה (אף פעם) וההבדלים בין תוצאות בית לחוץ. חשוב לנו לדעת את אחוזי האחזקה בכדור וכמה כל שחקן רץ.
חשוב לנו כי זה הופך את המשחק ליותר מדעי, כזה שאפשר לנתח אותו ברמה אמפירית, להתווכח עליו ברמת גן ולחזות את המשך דרכה של הקבוצה ברמה נבואית. תשאלו את אח של השועל, הוא יכול ליצור לכם תחזית מדוייקת ממדגם של משחק אחד.
הסטטיסטיקה משרתת את שדרי הכדורגל וצופיו באותם רגעי משבר בהם אנחנו כמעט מסכימים עם הקלישאה הנשית על כדורגל, ומונעת מאיתנו לשלוח את היד אל השלט (סטטיסטיקה כמעכב רפלקסים מותנים)

6. הקבוצה שלך - בעבר היו אזרחי רומי בוחרים את הגלדיאטור החביב עליהם ומריעים לו, מהמרים עליו (לפעמים נגדו), משליכים עליו פרחים ואורז ומטבעות פלטינום אם הוא ממש מוכשר. הצרה האינהרנטית עם גלדיאטור היא שעד שאתה מתרגל אליו, הוא הופך מאחד שזורקים עליו פרחים, לאחד שדוחף פרחים (אם אתם מבינים למה אני מתכוון). הקבוצה שלך היא כבר קבוע. זה כמעט לא משנה מי משחק בה, היא שם לטוב ולרע. רצוי וצריך להשאר נאמן לה בהצלחות ובכשלונות ולהוריש למסכן הקטן שאתה קורא לו בנך את החיידק, או לנשל אותו מהירושה אם הוא בוחר פתאום את ליברפול(?!).
בעניין מטבעות הפלטינום, צר לי לבשר שלאפילו במגרשה הביתי של אריס סלוניקי כבר לא זורקים מטבעות - היורו פשוט שווה יותר מדי.

7. הקבוצות של החברים שלך - אקסיומה: החברים שלך לא מבינים כלום בכדורגל. וזה בסדר. אחרת אתה לא יכול להסביר את העובדה שהם גם חברים שלך וגם אוהדים את הקבוצה הלא נכונה, הרי לא תסתובב עם אנשים לא אינטיליגנטיים!!
אנחנו הגברים, יצורים תחרותיים. פעם היה לנו קל יותר להיות תחרותיים, היינו לוקחים כדור ומשחקים במגרש הקרוב לביתנו. היום החברים גרים רחוק, הם הורים לילדים, עצלנים, שמנים, עם לחץ דם גבוה ופלטפוס. מה נשאר? להיות תחרותיים באמצעות שליח.
איזה תענוג זה לקטר על הכושר הירוד של שחקני הקבוצה שלך כשאתה יושב עם 2 פיצות משפחתיות ענקיות, קולה ובירה וכמות אוכל ל-6 להקות תוכים לשנה?!
בינינו, מזל שהחברים שלך לא מבינים כלום בכדורגל, שהרי זה כל כך הרבה יותר כיף לחגוג ניצחון על הקבוצה של החבר.
כן אני מודע לזה שזה עובד רק כשאתה מנצח. אבל באמת אין שמחה גדולה משמחה לאיד :)


אני אפסיק כאן ואתן לכם להוסיף, אם יש לכם.
רק קחו דבר אחד בחשבון - זה לא ישכנע אף אחת...

האח הגדול - לא מה שחשבתם.

הבוקר, שלא כדרכי, האזנתי לחדשות "קול ישראל" במקום למוזיקה. ככה זה כשלא טוענים את האייפוד.
כמובן שלא הצלחתי לחמוק ממהדורת חדשות, ואם הייתי מצליח, ודאי הייתי נופל ברשתו של מבזק. מתוך 6 הדקות שהוקדשו למהדורת החדשות של השעה 8:00 הוקדשו 3.5 דקות לסיפור הבא:

צעירה בשם נטליה בלנשרד (קוויבק, קנדה) יצאה לחופשת מחלה ארוכה מעבודתה בחב' IBM לאחר שהחלה סובלת מדיכאון עמוק. בזמן מחלתה, חיה על קצבת מחלה מטעם חברת הביטוח.
עובד חרוץ של חברת הביטוח ערך מחקר קצר באשר למחלתה של הגב' בלנשרד, שתוצאתו היתה הפסקת תשלום הקצבה לבלנשרד, בטענה שתמונות שפרסמה ברשת פייסבוק, בהן היא נראית מבלה עם חברותיה, שמחה ומאושרת, מעידות שלכל הפחות היתה יכולה לשוב לעבודתה (שלא לומר, מעידות משהו לגבי טענת הדיכאון העמוק).

אח"כ, נכנס הקריין לטענותיה של בלנשרד ("החופשה היתה בהוראות הרופא") וטענות עורכי דינה ("מוכחש שיש גב' בשם נטליה בלנשרד, ואם יש כזו, היא לא אחראית למעשיה, ואם כן אחראית אז רק כלפי שכר טרחת עורכי דינה...") וטענות הרופאים המטפלים ("נטליה מי?").
ואני, שרגיל לשמוע בחדשות רק על אונס קבוצתי שהסתיים ברצח משולש שמעורבים בו ערבי, אתיופי, בן טובים וגננת, מצאתי את עצמי מחוייך מכל הפרשה והזמן המוקדש לה.
הרי מי מאיתנו לא רוצה, שהחדשות בישראל יודיעו ביום רע במיוחד, שהקרנף שכולנו ציפינו לו בספארי ברמת גן נולד דווקא קרנפה...?

אבל המסר מובן...

עובדות התיק המשפטי הזה כלל אינן חשובות, וייתכן שהגב' בלנשרד צודקת בכל טענותיה, אבל כרגע היא זו שצריכה להוכיח שאין לה אחות.
האח הגדול, בדרכו העדינה, מזהיר אותנו, משתמשי הרשתות החברתיות (פייסבוק ודומותיה) את אותה אזהרת מירנדה שכולנו מכירים מהסרטים ההוליוודים:

"You have the right to remain silent. Anything you say CAN and WILL be used against you in a court of law"

נכון, כולנו ידענו את זה מראש, אבל זו פעם ראשונה שאני נתקל במקרה רשמי בו עושים שימוש בחומר, שהעלה אדם לפייסבוק, כנגדו.

שימו לב מה אתם מעלים, ומה אתם כותבים שם. מעבר לכרטיס ביקור לא רשמי (שיצוץ כשתנסו להתקבל לעבודה) הוא גם מקור מידע זמין עבור האח הגדול.

ראו הוזהרתם.

FIFA FAIR PLAY ...הישבן שלי

כשדייגו מראדונה הניף את יד האלוהים ברבע גמר גביע העולם, באצטדיון האצטקה במקסיקו, 22 ביוני 1986 (אם אלוהים נכח באירוע, צריך לזכור את התאריך), אני חגגתי עשור.
מאז, מים רבים שטפו אינספור שגיאות שיפוט ושחיתויות בעולם הספורט כולו. הצד האפל הזה אינו נחלת הכדורגל לבדו.

באוטוביוגרפיה שלו, הודה דייגו שהיתה זו ידו, ולא יד האלוהים שהעלתה את ארגנטינה לחצי הגמר. כמה יהיר אתה צריך להיות כדי לקחת את הקרדיט מהאל??
בנוסף, החצוף עוד הוסיף שהתחושה היתה כמו לכייס את האנגלים ולמצוא טבעת יהלום.

אתמול, תיירי אנרי, שמאז ומעולם לא נמניתי על אוהבי פרצופו הזחוח (העובדה ששיחק בארסנל כמובן לא הוסיפה לו נקודות), כייס אף הוא את אירלנד והעלה את צרפת למונדיאל.
בראיון שנתן לאחר המשחק, עוד הוסיף החצוף, כדרכם של כייסים, שאין להאשים אותו, יש שופט והוא לא ראה.
השופט אשם?!

מרבית אוהבי הכדורגל יגידו שהם מעדיפים לראות את צרפת במונדיאל ולא את אירלנד, ואפשר להבין את הטיעון. אברה, אנלקה, גורקוף, אנרי, בנזמה, ריברי... בוודאי עדיפים על שחקני מילוול וסנדרלנד שמרכיבים את נבחרת אירלנד, אבל אם זה היה הרציונל, מה הטעם בלקיים מוקדמות?
מצבן של הקבוצות הקטנות קשה דיו מכדי להתמודד גם עם שחיתות, רמאות, ומזל רע. והגיע הזמן שפיפ"א תקבל את האומץ הדרוש לאכוף את הסיסמא שחרטה על דגלה ואפילו במחיר של הדחת קבוצה בכירה. האם ראוי לתת לצרפת את הפרס האולטימטיבי - כרטיס לגביע העולם על בסיס משחק לא הוגן?

אבל הנה זריקת מציאות.
מישל פלטיני ראש פיפ"א הוא צרפתי ואם מישהו חושב שהמושחת הזה (שכבר הוכיח משהו בהדחתה של צ'לסי מחצי גמר ליגת האלופות) יפעל כנגד ארצו... מתבקש לעזוב את הבלוג. אין כאן מקום לנאיבים.
אולי יום אחד יעבור התפקיד לשוויצרי, ואז נראה מהו חוסר משוא פנים.

בינתיים זכינו בכמה דברים:
א. בדרמה ספורטיבית שעוד ידובר עליה לפני כל מונדיאל בעתיד.
ב. בהזדמנות להשתלח במישל פלטיני, זה תמיד כיף.
ג. והכי חשוב, קבוצה לשנוא במונדיאל!

לפני שנסיים, נראה שאפשר גם אחרת:
פאולו די קאניו עוצר את המשחק כשיש לו הזדמנות להבקיע, לאחר פציעת שוער היריבה.



אופ-טופיק קטן, בהזדמנות הזו אני אומר שאני שמח שאורוגוואי עלו. יהיה טוב לראות גם את פורלאן בגביע העולמי.

רוכבי האפוקליפסה - פרק שני - רוכב ושמו מוות.

"I looked, and there before me was a pale horse! Its rider was named Death, and Hades was following close behind him. They were given power over a fourth of the earth to kill by sword, famine and plague, and by the wild beasts of the earth.” 
 Revelations 6:8

בבית חסר ייחוד, ברובע המרכזי בחארטום, ישבו היעד  מס' 1 של סוכניות הביון בעולם, אוסאמה בין לאדן, ושני מוסלמים צעירים, אדוקים, שעושים את דרכם במעלה הרשימה המפוקפקת, וצפו בהנאה בדיווחים ובתמונות הקטועות המשודרות מזה כשעתיים ללא הפוגה ב-CNN.

מערה חסרת חשיבות נוספת הופצצה עד ללא הכר, אי שם בהרי אפגניסטן, בעקבות "מידע מדוייק" של המודיעין האמריקאי.

"יש לך יותר נשמות מלכל החתולים של אשתי גם יחד" צחק אחד הצעירים, בנו הצעיר של האימאם עבדאללה עזאם, מי שהיה מורו הרוחני של בין לאדן וראש ארגון אל קאעידה, עד שזה חוסל בשלהי שנת 1989.

"לא קשה להטעות את המודיעין האמריקאי" ענה לו ראש אל קאעידה. "האוייב כל כך צמא לכל פיסת מידע על ראשי אל קאעידה, כך שיפעלו גם אם נספר להם שאני מתחבא בבית הלבן" המשיך והחל משתעל בכבדות אל שרוולו. כתם של טרי של דם הכתים את השרוול, ונראה שמצבו הולך ומחמיר.

הצעיר האחר, אחד מעשרות בניו של בין לאדן, כיבה את מכשיר הטלוויזיה ופנה, פרגמטי כתמיד, למפת העולם שעל הקיר.

"תסביר לי שוב, אבי, איך הברית הלא קדושה שלנו עם הכוחות הישנים בסין משרתת את האינטרס של האיסלאם?" שאל הצעיר.

"נסתרות דרכי אללה" ענה בין לאדן כדרכו. "הקומוניזם הוא אמנם 'הסרטן האדום' וגם איתו יהיה צורך להתמודד ביום מן הימים, אבל דיה צרה בשעתה. כרגע עלינו להתמקד במשימתנו. יש לנו שבוע ללמד את המערב, גהינום מהו! זוהי ההתחייבות שלנו למורים הגדולים באיראן." אמר ושב להשתעל אל שרוולו.

מפת העולם הקרועה והמתקלפת שעל הקיר, כאילו ניבאה רעות, הציגה את מימדי הטרגדיה הצפוייה בתום השבוע השטני. התוכנית עליה היה מופקד אל קאעידה היתה להעסיק את כלל אמצעי התקשורת ברצף של אירועים קשים בבירות העולם על מנת להעניק לסינים את השקט הנחוץ להם להשלים את ההפיכה. הסינים, כך הבטיח לו ראש האייתולות, חמינאי, הם כלי מפתח על לוח השח-מט העולמי החדש.

ברלין, לונדון ופאריז באירופה סומנו דגלים אדומים, כך גם וושינגטון וניו-יורק. בירות אחרות, ביניהן, רומא ומדריד סומנו בדגלים ירוקים.

מזה כחודש פיזרו סוכני אל קאעידה ידיעות כוזבות על כוונת הארגון לפגוע ביעדים אסטרטגיים בבירות "הירוקות". היה זה מהלך מחושב של דיס-אינפורמציה, שנועד לדלל את כוח האדם החוקר בסוכנויות הביון השונות ולשלוח את סוכני האוייב למרדף רפאים.

היום, יומה הראשון של הפעולה, יהיה יומה העצוב של לונדון, השבח לאללה. חשב לעצמו בין לאדן הבן. הוא זכר שהתאריך הנבחר היה סמלי מסיבה כלשהיא, ה-15 במרץ, אבל לא הצליח להזכר בשמו של שאהיד ראוי לציון המקושר לתאריך זה, ובמהרה סילק את המחשבה הטורדנית ממוחו. היום תצא לפועל תוכניתו, באיחור של שנה.

על פי התוכנית המקורית, היה התא שלו מופקד על התקפה רחבת היקף במעמד הפתיחה של המשחקים האולימפיים בלונדון (אורגיה של צביעות וסמים, כך כינה אותה בין לאדן הבן), ועתה הגיעה שעתו לעבור את טבילת האש ולהוכיח את ערכו בפני אביו.

מרחוק נשמע קולו של מואזין, ואחר הצטרף מיד אחריו, כאילו התחרו על תשומת ליבו של אללה.
תחושת עוצמה מילאה את בין לאדן הצעיר, כשחשב על מאות המליונים, שכורעים עכשיו על ברכיהם, פניהם למכה, כמו צבא שרק מחכה ל"צלאח א-דין" שלו, שיוביל אותו לתהילה.

פינת "עלה לו השתן לראש" - שם זמני. על המוקד: אבי לוזון

היום, חברים יקרים, אנו חונכים פינה חדשה, שתוקדש ליקירי המערכת שעלה להם השתן לראש.

שם הפינה פתוח להצעות, ואתם מוזמנים לנסות את כוחכם בקופירייטינג.

על המוקד היום:

שם: אבי לוזון

תפקיד: יו"ר ההתאחדות לכדורגל

על סקאלת המגלומניה: 8 בסולם ישו.

כולנו זוכרים את מסיבת העיתונאים המבישה בהשתתפות אבי לוזון ומישל פלטיני, נו ... זו שהזכירה לנו, באדיבותם כי רבה של (יאללה שיהיה... קומץ) אוהדי בית"ר ירושלים, שאנחנו עדיין צ'כונה אחת גדולה, לטוב ולרע. הפעם - לרע.

כמו בכל שכונה טובה, חייב להיות "אלפא ערס" (ככה לימד אותי וייצמן, הערס השכונתי של ילדותי, שחיפה על שמו האשכנזי משהו בכינוי האימתני "שארקי").

בתת השכונה שלנו, בקרן הרחובות "ההתאחדות" ו- "חודורוב", שוכן האלפא ערס שלנו, שנכנס לקטגוריית "הערס המנומס".

שלא תטעו, זה ערס שימרר לך את החיים בדיוק באותה מידה, אבל יעשה את זה בנימוס. (סוג של וזלין אנושי)

כשהיינו קטנים, ניתן היה לזהות אותם לפי הכיפה שצצה על ראשם, כשהתקרב יום שישי. אני זוכר תמונה מגוחכת אחת של ערס מנומס שמכפכף בברוטליות (ואני משתמש בכוונה במילה שהיתה גזעית במועד האירוע (-:  ) סאב-ערס מהזן המקלל, וצועק עליו: "עם הפה הזה אתה גם מנשק את אמא שלך?!" . הוסל המסכן לא הצליח להשחיל תשובה בין הכיפכופים.

אבל אני סוטה מהנושא...

אבי לוזון ידידנו, שכנראה ספג עלבון אישי צורם, בנוכחות אלוהי פיפ"א, ספר עד 100 לפני שהגיב, אך כשהגיב לבסוף, אולי עדיף היה שיספור יותר.

המסקנה אליה הגיע האור לגויים היא, שיש לקנוס כל אוהד שיקלל "בעל תפקיד בהתאחדות לכדורגל".

שנייה... שוב נפלתי מצחוק מהכסא. רגע, לוזון, אתה מתכוון לכל בעל תפקיד בהתאחדות לכדורגל? כולל חשב ההתאחדות? שהרי ידוע שהוא מטרה לקללות ביציעי טדי.

אני מציע שההתאחדות תממן למלך לוזון הראשון, בעל האזניים הרגישות והלב העדין, זוג אטמים רב שימושי שישמש אותו באירועים של קללת אמת. זה בוודאי יהיה זול יותר מעלויות ההתדיינות המשפטית המביכה בערעורים לביה"ד הגבוה לבלבולי שכל.

לוזון, תתחיל להשקיע בכדורגל ולא בכבודך, שמעניין אותי כקליפת השום. תן לבתי הספר ולהורים לעשות את עבודתם ובזמנך החופשי תקטר שהם לא עושים זאת כהלכה. תדאג לתשתיות כדורגל, שיביאו בימי חיי להופעה של נבחרת ישראלית במונדיאל, שלא היא תארח. תדאג למגרש ראוי בו תארח הנבחרת הזו נבחרות זרות, תמנה מאמן שיביא השגים (ואם אפשר שיהיה גם קצת סטנדאפיסט - כי כדורגל זה בכל זאת שואו). ותכיר לנו את הבן, שנדע מיהו היורש... המלך לוזון השני, ממך כבר התייאשנו.

רוכבי האפוקליפסה - פרק ראשון - ממזרח תפתח הרעה

“I looked, and there before me was a white horse! Its rider held a bow, and he was given a crown, and he rode out as a conqueror bent on conquest.”  Revelations 6:2

15 במרץ 2013.

הרפובליקה העממית של סין החלה מתעוררת לעוד בוקר מנומנם. חקלאים ממושמעים שהקדימו כהרגלם את השמש, היו שקועים עד הברך, זה מכבר, בשדות האורז.

רציפי הרכבת בביג'ינג נהנו מדקות אחרונות של שקט, בטרם ישטוף אותם נחיל ההמונים. השקט שלפני הסערה, אומרים. הפעם יותר מתמיד.

צ', ראש השירותים החשאיים הסיני, הסטוריון חובב עם נטייה לדרמה, לחש מילה בודדת אל תוך שפופרת הטלפון, "ברוטוס", וניתק.

חודשים של הכנות חשאיות להפיכה הגדולה התכנסו לשיחת הטלפון הרת הגורל שזה עתה סיים. במילה אחת בודדת, המזוהה עם אחת הבגידות המפורסמות בהסטוריה, הניע את חלקו בתוכנית שנועדה לשנות את פני העולם.

אם השיחה זעזעה את צ', לא ניתן היה לקרוא זאת על מבטו הקפוא. "מה?" שאל צ' את יד ימינו, נמוך הקומה שמבטו החודר ובאכזריות שבעיניו ניתן היה לחוש גם מבעד למשקפי השמש שהרכיב תמיד.

"אתה חושב שהערבי וחיית המחמד שלו ימלאו את חלקם בתוכנית?" שאל

צ', שהתחבט בעצמו בשאלה הגורלית, הצית סיגריה ראשונה של בוקר. "תזהר שלא לכנות אותו כך בפניו. אפילו אני לא אוכל לערוב  לבטחונך".

מחוץ למשרדו של צ' החלה הכוורת להתעורר לפעולה. סוכנים רדומים, שהושתלו במהלך שנים לעמדות מפתח, קיבלו את מילות הפעלתם ונעו כמתוכנתים למשימותיהם. המטרות העיקריות הן בכירי המפלגה, אולפני הטלוויזיה והרדיו ורשימה ארוכה ומסוכנת של קצינים, נאמני המשטר בצמרת הצבא.

המבצע התנהל בשקט יעיל, אופייני. ראשונים ליפול היו אולפני הרדיו והטלוויזיה. אנשי סודם של צ' ויד ימינו הכניסו למערכת תסריטים מוכנים מראש. בכדי שהתוכנית תצלח, העולם מוכרח להאמין, שדבר חריג לא מתרחש בסין, לפחות בשלב ראשוני זה. לשם כך "חיית המחמד" כפי שכינה אותו יד ימינו של צ', צריך יהיה להשלים את חלקו במשיכת תשומת הלב העולמית.

צלצול הטלפון שבר את השתיקה המתוחה.  צ' הרים את השפופרת והאזין לדיווח של הסוכן מצידו האחר של הקו, ובסיומו ניתק מבלי לומר מילה.

"ובכן?" שאל יד ימינו וניקה את משקפי השמש בחולצתו, המבט שבעיניו סמר את שערותיו של צ' יותר מכפי שרצה להודות.

"יושב הראש ובכירי המפלגה שאינם מעורבים, נמצאים במעצר. עכשיו הכל תלוי בצבא." ענה צ' ומבטו נדד לספר הפתוח שעל שולחנו. משפט אחד הודגש בו בגסות, בעט אדום כמובן.

"Beware the ides of March" קרא צ', נהנה מהדרמה הקטנה שיצר.

צ' סגר את הספר שעל כריכתו נכתב בשפת המקור:

Julius Caesar, A tragedy by William Shakespeare

דילמות...

יש רגעים שמישהו כבר תאר טוב ממך. שכל מה שנשאר לך זה להביא את הדברים בשם אומרם.

The road not taken

"Two roads diverged in a yellow wood,

And sorry I could not travel both

And be one traveler, long I stood

And looked down one as far as I could

To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair

And having perhaps the better claim,

Because it was grassy and wanted wear;

Though as for that, the passing there

Had worn them really about the same,



And both that morning equally lay

In leaves no step had trodden black

Oh, I kept the first for another day!

Yet knowing how way leads on to way,

I doubted if I should ever come back.



I shall be telling this with a sigh

Somewhere ages and ages hence:

two roads diverged in a wood, and I --

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference."

                                                        Robert Frost, 1916.

לקראת צ'לסי - מנצ'סטר, חימום מנועים

סוכנויות ההימורים הבריטיות קבעו יחס של 2.32 :1 לטובת הכחולים ממערב לונדון.

לא... לא לקראת המשחק, אלא על מירוץ האליפות. יונייטד אחריה במירוץ בהפרש של אפו של שועל (תחליטו אתם אם זה הפרש קטן או גדול).

כדרכן של סוכנויות הימורים, נוספה כוכבית ליחסים הללו, וחיפוש מעייף של משמעות הכוכבית העלה תוספת שכולה נועדה להוסיף ערפל לונדוני סמיך למערך שיקוליו של המהמר הכפייתי. לשון המשפט: "United are'nt that bad...and Chelsea are'nt that good"

תודה FAIR BET... עכשיו אני יודע בדיוק מה לשים בווינר (שם דבר, כרגיל).

אז צ'לסי החליפה מאמן פורטוגלי במחליף ישראלי עד שיימצא מאמן דובר פורטוגזית בניב דרום אמריקאי. אלא שזה גם עשה הרע בעיניי אברמוביץ'. (מוזר... דווקא בעיניי הוא היה מצויין. ליונייטד.)

ואז הגיע האיטלקי.

אני מנסה לשכנע את עצמי שמאמן איטלקי הוא לא הדבר הנכון ביותר לקבוצה אנגלית, ונאחז בקלישאות לפיהן הסגנון ההגנתי המאפיין את הכדורגל האיטלקי לא מתאים לאופי של הפרמיירליג, אבל אז מכה בי המציאות.

מדובר במאמן איטלקי (מקולקל) שחי בשלום עם כדורגל התקפי, עם 28 שערי זכות ב-11 משחקים, שזה כמעט... אהה...זה ממש... נו... די הרבה שערים למשחק בממוצע.

אני נזכר גם באחד, קאפלו, שהצליח להוסיף צבע לנבחרת אנגלית אנמית, כל כך הצליח שבחדרי חדרים אפילו מדברים על ציפיות מהנבחרת, רחמנא ליצלן.

האיטלקי הזה של צ'לסי כבר התחיל איתי לא טוב, בזה שהחזיר לדרוגבה את חדוות המשחק. מה היה לו רע עם דרוגבה כבוי?? חוצפה של מאמנים אני אומר לכם!

מזל שיש עדיין את ג'יאנפרנקו זולה שיתמוך בתאוריה המטופשת שלי בנושא מאמנים איטלקים לקבוצות אנגליות.

יונייטד לעומת זאת, בעונה יעילה במיוחד עד עכשיו, ללא הברק שללא ספק מקורו בג'ל השיער של דובר פורטוגזית אחד שהס מלהזכיר את שמו כאן.

למשחק בסטאמפורד ברידג' תגיע יונייטד בלי ריו פרדיננד, וזה אומר שלא יהיה מי שיעשה פרצוף כועס לפראנק לאמפרד.

תודו שפרצוף כועס של ג'וני אוונס זה לא אותו דבר.

גם החוד של יונייטד, הוא כרגיל העונה, שאלה פתוחה. ככל הנראה רוני וברבפלופ יפתחו בחוד. ברבטוב כנראה יוחלף בסביבות הדקה ה-70 אחרי שהמשחק כולו ירוץ ב-FAST FORWARD ורק ברבטוב יזחל לאיטו במגרש. יחליף אותו הג'וקר המזדקן אואן . פרגי ילך על ניסיון מול צ'לסי.

ואם הזכרנו ניסיון, אז גיגסי כנראה יפתח באגף שלו, כי אחרת אין הסבר למנוחה הארוכה שקיבל לאחרונה. (תודה לבודהה, נמאס לי לראות את נאני מאבד שם כדורים) אחרי התכווצות השרירים הצפוייה של גיגס, יוחלף הזקן בהתאם לתוצאה על המגרש.

זהו.

זו הנבואה של שוטה כפר אחד (כולנו יודעים באיזה כפר מדובר).

וההימור: 1:1

המנצחת: ארסנל.

הדגמת אייקידו - רעננה 2009

אז ככה, לאחרונה עייפתי אתכם עם קצת קיטורים, קצת כדורגל ולא מעט מהדעות הבעייתיות שלי.

הפעם אני פשוט מפרגן.

אחד החברים הקבועים כאן בבלוג נצפה לאחרונה כשהוא קורא תיגר על כח הכבידה, בעזרתו האדיבה של אלי ביטרן (שיהאן) וזרועות ההרקולס שלו.

תצוגת אייקידו שהיא תאווה לעיניים. תהנו.

מדיניות זו לא מילה גסה

ביום שבת האחרון, נפתח דיון משפחתי בנושא "גירוש ילדי העובדים הזרים" לפני ארוחת הערב. אין דרך גרועה יותר לפתוח את התיאבון מאשר דיון על נושא שאין לך שום השפעה עליו.

ברשותכם, אני אוותר על זכותי החוקית והמוסרית לצאת לרחובות ולהפגין, מפני שכבר מזמן הכלי הכל כך דמוקרטי הזה שנקרא הפגנה איבד מערכו (מה גם שאני לא מסכים לדמגוגיה סביב ה"גירוש" אבל בזה דנו כבר).

היום, בעידן של כותרות מתחלפות מדי שעה, ההתאגדות, כתיבת השלטים, קופירייטינג של סיסמאות קליטות, נסיעה וארגון ההפגנה, פשוט לא שווים את המאמץ ברמת עלות מול תועלת (יעילות מוגיצה... רואה? אני לומד מהר). הכותרת שתעשה ההפגנה תתחלף כעבור שעה כשיהודה לוי ונינט יכריזו שהם מתחתנים.

ויותר מזה, רוה"מ, השרים ובכירי הממשל בארץ יודעים גם הם מה ערכה של הפגנה, ובציניות אופיינית, מחכים שהכלבים יסיימו לנבוח.

מתי בפעם האחרונה ראיתם הפגנה שהביאה לשינוי? ואני מתכוון לשינוי אמיתי של מדיניות, לא איזו עצם במסגרת פשרה שהוכנה מראש למקרה שמישהו יקטר.

כבר שנים שישנה תחושה שהספינה הזו משייטת במים סוערים ללא קברניט, וללא כיוון. למרות תחרות השיער הלבן עם אחי הגדול, אני עדיין לא מבוגר מספיק כדי להתרפק על איזו נוסטלגיה, ולצערי, גם אם רציתי, אני לא זוכר קברניט עם מדיניות מאז רבין (ונשאיר את הדיון בעניין המדיניות של רבין בצד, כי ייתכן שאני סתם מקדש כאן איזושהי פרה... יסלח לי רבין).

ניהול של מדינה בעיניי, כמו ניהול של חברה, צריך להעשות בידי מקצוענים. בכל תחום המקצוען שלו.

אותו מקצוען צריך להציג תוכנית עסקית לניהול משרדו, בהתאם לתקציב שנקבע לו ולהיות אחראי לתוצאות המושגות מדי שנה. תכנון מול ביצוע, פשוט.

מתי פעם אחרונה עמד שר בנאום רשמי לציבור ופרש את תוכניתו לשנה, שתיים, ארבע הקרובות? ויותר חשוב, מתי בפעם האחרונה עמד שר בנאום לציבור ובו הציג את היעדים בהם עמד ואת היעדים שנותרו לו לבצע על פי התוכנית?

מתי בפעם האחרונה נתן שר את הדין או אולץ לפנות את מקומו בשל אזלת יד (ולא בשל תרגיל פוליטי)?

אני רוצה לחשוב שאנחנו, כבעלי מניות בחברה הזו, זכאים לקבל דין וחשבון מההנהלה.

אני לא מדבר כבר על מצע, ועל ההבדלים המגוחכים בין הימין לשמאל....למרכז.... זו כבר פוליטיקה. אני מדבר על אחריות מקצועית כלפי המשרד שהציבור הפקיד בידיו של שר.

הייתי שמח לראות רופא/מנהל בי"ח לשעבר בראש מערכת הבריאות. אדם שמכיר את הבעיות מבפנים ושיש לו הכלים להציע פתרונות, מבלי שמרבית זמנו תבוזבז בתמרונים פוליטיים וחיזוק הסופר-גלו לכסא, והדבר נכון לכל משרד (החל מהמדע והספורט וכלה בביטחון).

השיטה לא חדשה. אני לא אוהב את ההשוואות לארה"ב בד"כ, אבל כך עובדת השיטה האמריקאית. 2 מפלגות גדולות שחלוקות באופיין (שמרני וליברלי) אך לשתיהן ארסנל של אנשי מקצוע שמיועדים לאייש את משרדי הממשל. מעל הכל ישנה מדיניות, ויש תחושה של יד מכוונת. וזה חסר לי כאן.

עד מתי יסתתרו ראשי ממשלה כאן מאחורי וילון ההפחדות הבלתי פוסק של האיום הבטחוני למדינת ישראל, כדי לערפל את אזלת היד ביתר התחומים?

כמה זמן נסבול את התירוץ העלוב הזה ש"ממשלה בישראל לא מחזיקה שנתיים..."?! הנה יש ממשלה שטוענת ליציבות, ועדיין אני לא מזהה בה שמץ קצה של מדיניות.

אני מתחנן... אני לא יכול לשמוע יותר את רון קופמן... שמישהו יתחיל לעבוד שם למעלה.