הממלכה - פרק 6 - נבואות ישנות

היה זה בשלהי החודש האחד-עשר. 36 שנים לפני הקרב האפי, שהסתיים זה עתה בעיר האפורה.
השמש במערב החלה נושקת לאופק ומצידו האחר של הרקיע, סהר דקיק, כמעט בלתי נראה עשה את דרכו האיטית למעלה.
"זה יהיה לילה חשוך במיוחד" חשב לעצמו הקוסם הצעיר.
מבט חטוף לאחור אישר את שידע הקוסם הצעיר בליבו. הוא לבד.
חמישה ימי רכיבה מפרכים עברו על הקוסם בדרכו לדרום המרוחק של הממלכה, ועל אף שהיה רוכב מיומן, היה קרוב לסף הסיבולת שלו. בחירוק שיניים נזכר הקוסם במטרה לשמה יצא להרפתקאה, וכשראה הרחק באופק את צלליתו של מעגל האבנים הכבדות STONEHENGE מקום לידתן של נבואות כה רבות, נעלם כבדרך פלא הכאב באחוריו.

כשהגיע הרוכב הצעיר לפאתיו של מעגל האבנים, היה כבר הלילה בשיאו, חשוך, צונן, וללא עב בשמיים.
ביראת קודש שחרר הקוסם, מנרתיק באוכפו, ספר עב כרס שכריכתו עשוייה לבד חם למגע, ובמרכזה שדון ובידו קלשון מוזהב. את הספר הניח על משטח האבן שבמרכז מעגל האבנים החשוך.
במילת קסם בודדה יצר להבה דקיקה כלהבת נר, שלאורה, נתעורר הספר ונפתח מעצמו, כאילו היו בו חיים משלו.

רגע אחרון של חשש עבר בו. "האם אני ראוי?" חשב, ודבריו של אביו, מן היום בו נפרדו דרכיהם בשערי האקדמיה לקסם גבוה, הדהדו בו. "גורל מיוחד צפוי לך בני. כך ניבאו הכוכבים ביום בו נולדת"
הקוסם הצעיר נשא עיניו לכוכבים, עצם את עיניו, נשף את אחרון הספקות והחל להגות את מילות הלחש שיזמן את האורקל.

מילות הלחש העדינות החלו מתגברות בעוצמתן וככל שהתגבר הלחש, כך התקדרו השמיים מעל מעגל האבנים . כשהסתיים הלחש בקרשנדו רועם, היכה ברק עז בקרקע מול הקוסם, ששרוי היה עד אותו רגע בטראנס עמוק. כששבה הכרתו, ראה שבמקום בו היכה הברק עמדה כעת דמות עטוייה גלימה לבנה. צלב אדום עיטר את הגלימה וסמל 3 האריות היה טבוע על לוח החזה של שריונה הכסוף.
פניה של הדמות הוסתרו עמוק בתוך ברדס כבד והגלימה התנופפה מאחוריה, אף שלא הורגשה עוד רוח במקום.

"צפיתי את בואך, מג צעיר" אמרה הדמות בקול יבש.
"...אתה אורקל" חייך לעצמו הקוסם, מרגיש שוב איך בטחונו חוזר אליו.
"הקשב לדברי הקסם העתיק" המשיך האורקל בקולו היבש, מתעלם ממבטו של הצעיר השחצן שזימן אותו.
"העולם השתנה, מג צעיר. ימי התהילה של עיר המפרשים הצפונית באים אל קיצם ועידן חדש בפתח. תהילה נצחית מובטחת לאיש שיאגד את המוארים, בטרם יחל האלף החדש" אמר האורקל בדרמה השמורה לנבואות.

"מיהם המוארים?" שאל הקוסם הצעיר, ובתגובה, שלח האורקל מקצות אצבעותיו ברקים אל עשרה עמודי אבן הסובבים אותם, ובזה אחר זה נתגלו סמלים על עמודי האבן. "כך תזהה את המוארים" ענה האורקל "הטובים שבלוחמי הממלכה".
"מדוע נבחר היום הזה לחשוף את הנבואה, כשקיצו של האלף עוד כה רחוק?" שאל הקוסם.

הרחק בצפון הממלכה, בבירתו של פלך הדרקון, כרעה אשה בשם לין ללדת. היתה זו לידה מוזרה, שלווה, בסתירה מוחלטת לסערה האיומה המתחוללת בחוץ.
רעם נורא הרעיד את חלונות הבית, אך לין שמעה רק מוזיקה.
"נבל..." חשבה. "כמה מוזר"
רעם נוסף נשמע בחוץ ולין כבר אחזה בבנה הטרי, ריאן. "תינוק שקט" אמרה למיילדת והביטה בתדהמה בכתם לידה יוצא דופן על רגלו השמאלית.
"נבל..." חשבה. "כמה מוזר"

במעגל האבן,  שלח האורקל ברק אחרון לגבוה שבעמודי האבן, עליו נחרטו סמלי הנבל והדרקון.

הנבואה הושלמה.

צ'יקו ועלה התאנה

אם ביום של ליגת האלופות בוחר השועל לכתוב על מעללי אל"מ (לשעבר תא"ל) צ'יקו תמיר במקום על כדורגל, סימן שהוא לחץ על כל הכפתורים הלא נכונים.
קצת נמאס לי שהאדון צ'יקו מנהל את המאבק האישי שלו בעיתון, אבל כאן גם אנחנו הקוראים אשמים, כי אנחנו צמאים לכל פיסה צהובה של ידיעה שזורקים לנו. העניין הפעם מעצבן כל כך, במיוחד כיוון שהוא צץ יום לאחר הכיפורים (אני לא מבין, זה נחשב כבר לחטא חדש לשנה הבאה? ממתי יש תיאום חטאים?!)

יש לי עניין אישי בפרשה הזו, בגלל תפקידי במילואים, כך שבכל פעם שאני קורא על התפתחות חדשה בתיק אני מתרגז מחדש. הפעם הגדיל צ'יקו לעשות והזמין חוות דעת פרי עטו של המצפון של צה"ל, בורא המוסר הצה"לי, פרופ' אסא כשר, כדי לומר שעל פי פרשנותו הוא לא בדיוק שיקר (?!?!).

תמוה בעיניי איך מסמך כמו רוח צה"ל, שאמור לפרוט לפרטים את אבני היסוד של ההתנהלות המוסרית, הערכית והמבצעית של לוחמי צה"ל ומפקדיו, הופך בהבל פיו של יוצרו להיות עלה התאנה שמאחוריו יכולים להתחבא כל הסורחים.
אם תתעקשו אני מוכן לפתוח לדיון את שאלת חומרת העונש (הורדה לדרגת אל"מ) אל מול המעשה שביצע, ולדון בשאלת הזכויות שצבר כמפקד מבצעי נערץ ורב מעללי גבורה, אבל אני בוחר להתמקד כאן בזילות של רוח צה"ל ובהשפעות הרוחביות של הזילות הזו.
בעוונותיי, נדמה לי שאני יודע איך חושבים עורכי דינו של צ'יקו, שטובת לקוחם היא הערך היחיד ששווה הגנה, שמטרת ההגנה על הערך הזה מקדשת את כל האמצעים, ואם בשל כך ירדו ערכי צה"ל לזנות- SO BE IT!.
מעצבן אותי עוד יותר שצ'יקו, שהודה לבסוף במעשה, מנסה עכשיו להכשיר את השרץ מבלי לחשוב על המכה האנושה, שעשוי היה להנחית על כל האתוס הצה"לי.

כל הכבוד לביה"ד הצבאי לערעורים, שחשב מטר קדימה והחליט, שלא לאשר את חוות דעתו הפרשנית של פרופ' כשר, בה בחר כשר לפרש באופן מאוד מרחיב את מושג ה"אמת".
אני חושב שפתיחת ערכי צה"ל לפרשנות תרוקן אותם במהרה מתוכן, דווקא בימים שבהם אנחנו נדרשים להם במיוחד. הרי ביום שבו נפסיק להאמין בצדקת הדרך ובהבדל המוסרי בינינו לבין האוייב, קו ההגנה היחיד שלנו מול הקהילה הבינ"ל יקרוס וחמור מזה, יווצר משבר אמון עמוק בין האזרחים (שחלקם עוד עושה מילואים מתוך אידיאולוגיה) לבין בכירי הצבא.

כבר היום אנחנו נאבקים בהשפעה של הכיבוש על החיילים הצעירים. מבלי להכנס לפוליטיקה של הכיבוש, תסכימו איתי ששעות אינספור של חייל במחסום הופכת אותו קהה לרגשותיהם של העוברים במחסום.
לפחות כל עוד לא פוגעים במסמך הזה ובאתוס שמאחוריו, יכול מ"מ צעיר לשוחח עם חייליו בגאווה על ערכים, לתת את הדוגמא של צ'יקו ולומר בגאווה שמה שנדרש מהם, נדרש גם מהקצונה הבכירה.

בעניין הזה, מעניין מה יהיה על מג"ד השריון  השפן מנעלין שמתחבא מאחורי החייל היורה...

פול גאסקויין - הומאז' לטירוף

איך קורה שאני מוציא את גאסקויין מהנפטלין?
אתם שוב יכולים להודות לש', שותפו של השועל לבירות מוזרות בפיצריה בפרברי סן פרנסיסקו. איך אפשר להשוות את דניס "התולעת" רודמן לפול גאסקויין?!
אז כהומאז' לטירוף אמיתי (בניגוד לפוזה של טירוף), וקצת כדי לחנך מחדש את ש', קבלו את פול גאסקויין. בקצרה, אני מבטיח.

ג'ון פול גאסקויין (כן... כן, ג'ון פול - מופרע עם שם של אפיפיור) נולד בשנת 1967. רבאק, גאזה כבר בן 42. אני זוכר את המעצר המתוקשר הראשון שלו כאילו זה היה אתמול... אחחח, הנוסטלגיה. ולחשוב שגאסקויין עוד לא נולד כשאנגליה זכתה בתואר העולמי היחיד שלה. וואו.

הקריירה המקצוענית של גאסקויין כללה את ניוקאסל, טוטנהאם, לאציו (שהתאימה לו כמו כפפה ליד), גלאזגו ריינג'רס, מידלסבורו ואברטון. זאת בנוסף כמובן ל-10 שערים ב-57 הופעות במדי נבחרת אנגליה. וייסלח לי גאזה שאני לא אזכיר את הקבוצות המצחיקות בסין שבהן שיחק אחרי שפרש לא רשמית מכדורגל, אבל כזה הוא גאזה, אם לא היה משחק בהן היינו מופתעים.
לדבריו, שיא הקריירה שלו (והחרטה היחידה שלו) היה כשדחה את מנצ'סטר יונייטד ואלכס פרגוסון (?!).
למעשה הוכחתי את הנקודה. האיש מופרע. יכולתי להפסיק כאן, אבל אני אמשיך עוד קצת.

אגדה, מכה נשים, ליצן, בכיין, גיבור אנגליה, בולימי, מהמר, שתיין... אלה רק חלק משמות התואר להם זכה גאזה ואיכשהו בכל זאת מצא את עצמו "שגריר של רצון טוב" של התאחדות הכדורגל האנגלית. נסתרות דרכי האל.

קצרה היריעה מלספר על מעלליו של פול גאסקויין בעולם הגדול, אבל הנה סיפור אחד קטן ומייצג.

1990. נבחרת אנגליה מגיעה לאיטליה, מארחת הגביע העולמי.
גאזה, מקצוען אמיתי, מתמקם בחדרו, מחסל את המיני באר ויוצא לפשיטה לילית שמטרתה עוד אלכוהול.
גאזה מצא את עצמו במשחק קלפים לילי סוער עם חדרניות ונערי המעליות של המלון. לפי עדותם ישב שם גאסקויין עם תוכי מפלסטיק על הכתף ולא הפסיק לשתות לרגע כל הלילה.
בגרסא שמסר למחרת בתחנת המשטרה היה כל כך שיכור (מצבו הטבעי), ששכח את מספר החדר שלו וכיוון שלא יכול היה לשאת עוד את הצחנה שלו עצמו, התפשט במסדרון והפעיל את הספרינקלרים. הגיוני.
את הבוקר בילה כמובן בתא מעצר ברומא, ולמשחק הבכורה של הנבחרת האנגלית בטורניר, כמה ערבים אח"כ, עלה לא פחות שיכור.
המונח "גאון כדורגל" מקבל משמעות אחרת לגמרי עכשיו, לא?

בקיצור, גאזה סוער ובעל יצר הרס עצמי ממש כמו גאזה אחרת שאנחנו מכירים.

ואנקדוטה קטנה לסיום (כי הבטחתי שזה יהיה קצר):
הערך "פול גאסקויין" (אנגלית)  בויקיפדיה נעול בפני עריכה. הסיבה: ואנדליזם.
נשבע לכם!

הרהורים לקראת היום האיטי בשנה

אתמול ראיתי ילד בן 12 משחק באחת הגרסאות של משחק המחשב SIMS וקיבלתי סחרחורת.
למזלי, גם הילד איבד את הידיים והרגליים בקצב המסחרר של המשחק וסגר את המחשב בתסכול. לזכותו יאמר שהוא שלח 25 הודעות ס.מ.ס, רדה באחותו ואכל ארוחת ערב במקביל. אבל בכל זאת, לא הייתי רוצה לדעת איך הייתי מרגיש אם היה משתלט גם על המשחק.

משהו בקצב החיים שלנו פשוט לא הגיוני. הכל מתייעל, מתקצר, הופך קטן יותר, מהיר יותר ובכל זאת אין לנו זמן לכלום. הפתרון של הגששים, לקום שעה קודם, פשוט לא מספיק כבר.
הקצב כל כך מהיר, שנדרשת יכולת על טבעית להפנים הכל, לברור את המוץ מהתבן, להינות.

הסרט זמנים מודרנים, של צ'פלין, מתחיל בנהירה המונית של פועלים ליום העבודה. היחיד שעצר בסתר לעשן סיגריה (צ'פלין) קיבל נזיפות מהבוס. זה היה ב-1936(!!), מה הם ידעו אז על קצב??
הכבישים שסללו לנו, נועדו לקצר לנו את הדרך, להביא אותנו אל היעד מהר יותר. אבל כמה מהארץ אנחנו מפספסים בגלל הכבישים האלה?
נסעתי על כביש החוף וחשבתי... מה נמצא שם, 500 מ' מזרחה? מה הסיכוי שאדרוך שם אי פעם ברגל?
עברתי לנתיב הימני והאטתי לרגע, רק כדי לראות טוב יותר מה אני מפסיד שם, וזכיתי לצפירות של נהג חסר סבלנות מאחורי.
לצד הכבישים יש פרסומות. אין סוף פרסומות למוצרים שאין לנו צורך בהם. הכמות כה גדולה, שבייאוש אנחנו פשוט מתעלמים מכולן. מסכנים המפרסמים שבטח השקיעו כמה דקות של מחשבה יצירתית שהולכת לטמיון.

הגעתי הביתה וניסיתי לעקוב אחר מתקפת הסקופים בעשרות מהדורות חדשות. נסיון שנדון מראש לכשלון. ובעצם, מה הטעם? הרי מיד יגיע סקופ חדש, אלים יותר, צהוב יותר, עילג יותר שיתחליף גם הוא לפני שנצליח לעכל אותו.

איכשהו, תמיד לפני היום האיטי בשנה (יום כיפור), אני נזכר או שמזכירים לי שאפשר ורצוי להינות קצת מהאיטיות, ושישנם תחומים שזה אפילו הכרחי (אוכל, חברים, אהבה).
על "ההנאה שבאיטיות" ו-"בשבח האיטיות" כתבו כבר קונדרה ואונורה (בהתאמה) ופיתחו תיאוריות של יעילות איטית בעבודה, בחיי המשפחה, באהבה. הם רק שכחו שאם אתה מוריד לרגע את הרגל מהגז, העולם לא מאט יחד איתך. אבל בכל זאת, ביום האיטי ביותר בשנה, אפשר לפנטז גם על חיים בהילוך ראשון.

הממלכה - פרק 5 - העיר הזו לא גדולה מספיק לשנינו

מזה כשבוע שלא ניתן לקרוא לעיר הזו "אפורה".
תומכיו של האביר הקוסם ושל שר המלחמה יוז, מחליפים מבטים של איבה ומתקוטטים בכל מסבאה.
העיר כולה מקושטת בדגלים התכולים ועליהם סמל הנשר ובדגלי השד האדום המוכר.

הערב הקרב על הממלכה נשכח. רק מחשבה אחת מעסיקה את תושבי העיר האפורה. הערב יחל הקרב המצופה כל כך על השליטה בעיר עצמה.

כבר שנים שהקרב על השליטה בעיר היה זניח. כבר שנים שהאביר הקוסם שולט ביד רמה וללא עוררין ברחובות העיר האפורה, אך עתה, רוחות חדשות מנשבות בעיר. כה טרוד היה האביר הקוסם ביריביו העתיקים ורבי העוצמה שבלונדון, שממש מתחת לאפו צמח כוח חדש שאיים איום של ממש על ההגמוניה בעיר ואולי, עם הזמן, אפילו בממלכה כולה.

משני צידי הזירה העתיקה ושבעת הקרבות עוברים הלוחמים בפעם האחרונה על תוכניות הקרב.
"זה כנראה קרב אופנתי" התבדח ריאן, הלוחם המשורר "הוא משך לכאן את הלוחמים היפים ביותר" המשיך והצביע על קרליטו, הלוחם המצולק שחצה את הקווים ועבר לשרת את אדונו החדש בצידה האחר של העיר.
בצידה האחר של הזירה היה זה בלאמי, המקועקע שהתבדח בגמגום האופייני לו. "שממממישהו יגגגיד מממשהו ששווה לז.. לזז..כור.  אל תתת..תתתשששאירו את זזזה לל..ללל...לי שוב" וזכה לצחוק רועם מחבריו לנשק.

אל מרכז הזירה רכבו האביר הקוסם ולצידו הגנרל נוויל, רכובים על סוסי קרב לבנים וגלימותיהם האדומות מתנופפות ברוח. השמש המוחזרת משריונם המצוחצח משווה להם חזות אצילית במיוחד.
מולם, על סוסי מלחמה שחורים עטויי שיריון כבד רכבו שר המלחמה יוז ובכיר לוחמיו, לוחם כהה עור ופרוע שיער, שעיניו הצרות מלוות כל תנועה של יריביו רבי המעלה שרוכבים לקראתו.

שקט מתוח אפף את הזירה כולה, ועיני לוחמים ואזרחים כאחד הופנו לארבעה שבמרכז.
היה זה האביר הקוסם שהפר את השקט המתוח ראשון. "יש טעם שנדבר על הסכם כניעה?" שאל את שר המלחמה אפור השיער.
"אתה רוצה להכנע?" שאל יוז בחיוך מר. "אני מסכים".
הלוחם כהה העור צחק בקול עמוק וירק לרגליו של הגנרל נוויל במחווה של חוסר כבוד.
גנרל נוויל, שהתקשה להתעלם מהפגיעה בכבודו שלח יד לחרבו, אך נעצר לתנועת יד מבטלת של אבירו.
"נו, לא התלבשנו לחינם" חייך האביר לידידו הותיק והשניים פנו לחזור אל הלוחמים לתדרוך אחרון ולבשר להם על הקרב הבלתי נמנע.
"קרליטו מוסר את אהבתו" צעק מאחוריהם הלוחם כהה העור וצחק את צחוקו העמוק.
"קרליטו..." חשב נוויל והשם עצמו היה כמו סכין קהה בליבו. "הממזר המצולק הזה..."

כשהגיעו ללוחמים בישר להם האביר על הקרב הקרב. הבשורות שימחו את הלוחמים יותר משציפה, חשב לעצמו האביר כששמע את שאגת הקרב העתיקה של פלטשר איש ההרים הסקוטי.
"בפעם הבאה, תן לי ללכת לחרחר מלחמה, בוס, הפציר בו וידיץ' האיום. אני מבטיח שהם לא יחייכו" וזכה למבטי הערכה מהטרול צמא הדם.

הקרב על העיר היה כמעט אפי, ועלה על ציפיותיהם של הלוחמים והאזרחים כולם. הקרב, שעורר עניין בקרב כל אבירי הממלכה, נצפה מעשרות כדורי בדולח ומראות מכושפים ברחבי הממלכה, כשבסתר מייחלים כולם לנפילתו של האביר הקוסם.
גם בצריחו האפל, ישב אדון הצריח מול ראי הקסמים, עוקב אחר תנועות הלוחמים ביראת כבוד, ונהנה ממבטיהם של האביר ושר המלחמה העוקבים אף הם במבטים מודאגים. מחפשים מרגלים קרוב לודאי.

בסיומו של קרב איתנים היתה זו ידו של האביר הקוסם שוב על העליונה, אך לא היה עוד ספק בליבו של איש. יוז הקים צבא רב עוצמה וראוי לכבודם של בכירי אבירי הממלכה.

לקראת חצות, חזר האביר לחדר עבודתו ולצידו הגנרל נוויל ובתנועת יד הסיר וילון שהסתיר לוח עץ כבד עליו רשם את שמות כל לוחמיו.
"מה אתה אומר, נוויל ידידי?" שאל את הגנרל, וזה נענע את ראשו לשלילה.
"הממ..." היה כל שאמר האביר כשמחק את שמו של אואן, לוחם ותיק שגוייס זה עתה לשורותיו של האביר.
"רשימת החשודים מצטמצמת" אמר בקול מהוסס.
"אני לא רואה את השם שלי שם" ענה לו הגנרל בחיוך נדיר, ובתגובה, רשם האביר את שמו במקומו של אואן.
"מצחיק מאוד" אמר לו נוויל והשניים הרימו כוס יין לכבוד הנצחון.

מגדל בבל

להיות מאמן כדורגל של קבוצה בכירה היום, זה קצת כמו להיות מנכ"ל מגדל בבל בעיניי.

מה בעצם רצו החברים בבבל?

ישבו כמה חברה על הברזלים ב- DOWNTOWN בבילון, העבירו ביניהם את המקטרת (נקרא לזה מקטרת) וטיכסו עצה, כיצד יוכלו להגיע לשערי שמיים.
רעיון שאפתני, תודו. אני הייתי מצטרף בשמחה למיזם כזה, ואני משוכנע שיצרנית המור והלבונה העיקרית היתה מצטרפת כספונסר לפרוייקט הנדל"ני הזה.

אם לשפוט לפי כל הציורים המוכרים של המגדל, הרי שהעסק התחיל לא רע בכלל. המגדל צמח לגובה די מרשים.
מסיבות רבות ומשונות, המיזם השאפתני הזה הרגיז/הלחיץ את היושב במרומים (אתם לא הייתם יוצאים מדעתכם מהשיפוצים הבלתי פוסקים שמפריעים את מנוחתכם?) והפתרון שבחר היה יצירתי ויעיל.

"וַיֹּאמְרוּ, הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר."   (בראשית י"א ג'-ט')

נו, אחרי חבלה כזאת, מניות חברת הבנייה צנחו, בעלי האג"ח כועסים, והמגדל נותר מיותם, כמגרשה החצי בנוי של מכבי נתניה.

איך כל זה קשור לכדורגל? אתם שואלים... ואני אומר - הכל קשור לכדורגל, אם רק יודעים "לאנוס את השטח".
הנה לכם אינטר מילאנו, אמש בליגת האלופות. רשימת הלאומים המיוצגים בקבוצה מרשים באמת:
איטליה, אוסטריה, קמרון, ברזיל, רוסיה, ארגנטינה, רומניה, גאנה, צרפת, סלובקיה, ניגריה, סרביה, הונדורס.
אהה, ומאמן פורטוגלי ממאדים. (באיזו שפה הם מדברים שם כולם, בשם זאוס??? יידיש?)

מתחילים לקבל את התמונה?
אז נכון, יש קבוצות שמורכבות מערב רב של שחקנים משלל לאומים, שפועלות כמו מכונה משומנת היטב, אך אלה מפריעות לפיתוח תיאוריה שועלית אז כמובן נתעלם מקיומן.

אולי אפולו, שאותו הכתרתי בפוסט קודם כפטרון הכדורגל, התרגז ממצב הכדורגל והחליט לנסות את תרגיל מגדל בבל, שנית, מצפה לתוצאה דומה - החרבת השאיפות המוגזמות של קבוצות כמו ריאל מדריד למשל...?

לעניין הזה של רב לאומיות יש השלכות רבות על הקבוצות שבוחרות ללכת בדרך הזו.
מחד גיסא, זו דרך מצויינת לחזק את הקבוצה בכשרונות מכל העולם ולמשוך קהל למגרשים (שלא לומר למכור חולצות ולהגדיל את ההכנסות מפרסום וחסויות).
מאידך גיסא, תופעת גלאקטיקוס (I,II) גורמות לנו, אוהדי הכדורגל, קצת לאבד עניין. תחשבו על זה, פעם יכולנו לראות בליגת האלופות קבוצות רבות, אותן מובילים כשרון אחד או שניים מבכירי שחקני העולם. היום, תמצא מספר קבוצות עשירות שמושכות אליהן את מירב השמות הגדולים ואלה יתהדרו בסגל כוכבים מרשים, אבל חלקם ימצאו עצמם נמקים על הספסל, במקום להוביל קבוצות אחרות לתהילה. הכל בשם היורו.)

ומה לגבי ההשלכות האחרות? על פיתוח כשרונות מקומיים? (איזו תקווה יש לילד במחלקת הנוער של ריאל מדריד להכלל בהרכב הבוגר יום אחד?) ומה עם איבוד ההזדהות של הקהל עם הקבוצה?

ואולי, בימים כאלה של כפר גלובלי, אפילו היושב במרומים היה בוחר פתרון אחר לפרוייקט סביוני בבל, כי הוא פשוט לא היה עובד היום.

על ההיבריס

ישנן 2 משמעויות למושג ההיבריס.

המשמעות המודרנית יותר היא גבהות לב מוגזמת, המלווה על פי רוב בהתרברבות, שאין מאחוריה דבר.
החוטא בחטא ההבריס, מבושם מכוחו שלו ומזלזל ביריביו.
ביוון העתיקה האמינו החוטאים בחטא ההיבריס כי בידיהם כח השמור לאלים בלבד, והעמידו עצמם כשווים לאלים.

המשמעות העתיקה יותר, אולי המקורית, של ההיבריס  היא אמירתם או עשייתם של דברים שמטרתם להביך ברבים או להשפיל את נשוא העלבון, ללא מטרה אחרת זולת סיפוק עצמי.
אכילס הביס את הקטור, גיבור טרויה, בקרב איתנים מחוץ לחומותיה של העיר. במקום לכבד את יריבו הראוי, בחר לרתום את גופתו למרכבה ולהקיף את טרויה, עד אשר לא ניתן יהיה עוד לזהות את גופתו.
חטא ההיבריס של אכילס, הכעיס את האלים, מגיני טרויה, וחרץ את גורלו שלו.

אם הייתי כותב היום מילון, הייתי שוקל לצרף את תמונתו של אייל ברקוביץ' לצד זו של אכילס בערך היבריס. ברקוביץ' הצליח לעמוד בכל פירוש של היבריס שבו תבחרו.

אמש ניצחה באיירן מינכן את מכבי חיפה 3:0 לעיניי כ-40,000 איש ועוד כמה זוגות עיניים מול מסכי הטלוויזיה.
במחצית הראשונה של המשחק לא חדל ברקוביץ' להמעיט בערכה של האורחת מגרמניה. "זו לא קבוצה", "הם איטיים וגמלוניים", "עבורו (גומז) שילמו 35 מליון יורו? כמה שווארמות הוא אכל מאז?" אלה הן רק חלק מהמחמאות שקיבלו האורחים.
מרגע שספגו החיפאים את השער הראשון, השתנו כמובן הזמירות והגאון מוילנה החל לשלח את חיציו המורעלים בשחקני מכבי חיפה. (יורם ארבל אגב, הוכיח שוב חוט שדרה של רכיכה והצטרף כמו שבוי בקסמו של ברקוביץ' לכל הרינונים).

עכשיו, למרות הכל, בואו נודה באמת... אנחנו אוהבים את ברקוביץ'. האיש מוסיף המון צבע לאירועים שאחרת היו אעפס אפורים. אני לא יודע מה זה אומר עלינו, האם יש חטא הבריס מדרגה שנייה? סיוע לדבר הבריס? הבריס באמצעות שליח?
(ואולי בכלל אני צריך לדבר רק בשם עצמי...)
עד כמה שאנחנו אוהבים את ברקוביץ', כולנו הרענו בסתר ליבנו לאחד, ג'ון הארטסון, שברגע אלים אבל קסום אחד בעט בפניו של אייל לפני שנים והוכיח שיש דרך להשתיק את הפה הגדול ולו לרגע קטן של חסד.

מי שלא חטא בהיבריס היתה מכבי חיפה, שלמרות שניסתה לשדר בטחון עצמי, לא הפריזה ולא ייחסה לעצמה את כוחותיו של אפולו, פטרון הכדורגל.
כולנו קיווינו לתוצאה אחרת, אבל לכל מי שציפה לתוצאה אחרת נותר לי רק לצטט גב' חביבה ששמה יישמר במערכת:
"ציפיות, יש רק על הכריות".

כנפיים

מאז ומעולם רצינו לעוף. טוב, לא אני באופן אישי, אני עכבר יבשה מצוי, אבל אני יכול לדמיין שני אנשי מערות מביטים בייאוש בפטרודקטיל ממריא אל האופק עם ארוחת הצהריים שלהם כשבמוחם הפרימיטיבי המחשבה, לו רק יכולנו לעוף...

האובססיה הזו של תעופה מלווה אותנו בכל מקום, והרי לא חסרות דוגמאות.
פיטר-פן מלמד את ונדי והילדים לעוף תוך שימוש ב"מחשבות שמחות", מרי פופינס מעופפת במטריה פתוחה... סופר-מן???

תמיד אהבתי את סיפורי המיתולוגיה היוונית, ואחת האגדות האהובות עלי הייתה האגדה על דידאלוס ואיקרוס.
הסיפור הוא על המלך מינוס ששכר את שירותיו של המהנדס האמן, דידאלוס, שיבנה לו לבירינת' מורכב, בו ישכן את המינוטאור.
שנים אח"כ סייע דידאלוס לגיבור האתונאי תזאוס להרוג את המינוטאור ולמצוא את דרכו אל מחוץ ללבירינת' ועל מעשה זה נכלאו דידאלוס ובנו איקרוס במבוך אותו בנה , והמבוך נאטם .

דידאלוס בעל התושייה, הרכיב 2 זוגות כנפיים מנוצות ציפור ודונג, נמלט מהאי עם בנו. בטרם המריאו, הזהיר דידאלוס את בנו לבל יתקרב לשמש, בכדי לשמור על שלמות הכנפיים.
הילד, כמו כל ילד, שמע את הדברים אך משהו בתחושת החופש שנתנו לו הכנפיים גרם לו להתעלם מאזהרת אביו ולנסוק אל עבר השמש.

את הסוף כולכם מכירים, השמש המיסה את הדונג ונוצות הכנפיים התפזרו. איקרוס צנח אי שם בים כרתים הנושא היום גם את שמו (הים האיקרי).

המרוץ אחרי הכנפיים הצית את דמיונם של סופרים ומשוררים, אך לא פחות, את דמיונם של מדענים שהחל מדה וינצ'י, דרך האחים רייט ועד החברים בנאס"א הפכו את חלום המעוף למציאות.
אבל, עם כל הרומנטיקה שבטייס ובתעופה, הטבע דואג להזכיר לנו מדי פעם שבני האדם לא נועדו לעוף, ושאלה שעושים זאת, טוב יעשו אם יזכרו את אזהרתו של דידאלוס לבנו.

זה לא הספד ולא קינה, אבל הפוסט הזה מוקדש לגברים של משפחת רמון, שהביאו לכולנו המון גאווה , אבל הזכירו לנו שכמו במקרה של איקרוס, לפעמים מחיר הנגיעה בשמיים גבוה מדי.

למה לראות ספורט?

בשעה 01:20, בעיניים טרוטות ישבתי מול יורוספורט וראיתי את גמר ה- US OPEN בין פדרר ודל-פוטרו הארגנטינאי.

התוצאה היתה 3:6 ; 2:3 לשוויצרי
הספקתי לראות את השוויצרי מחזיר חבטה בלתי אפשרית מאחורי הגב, מפסיד את הנקודה, ומחייך.
מיד אח"כ הגיע אייס של פדרר שעליו מחה הארגנטינאי לשופט, בלי שום סיבה, וזכה מן ההפקרב"כדור חוזר" (כמו שאומרים אצל השועל בשכונה, נגמרו לו ה"התרגזויות").

בשלב הזה נכנעתי לעייפות ושכנעתי את עצמי, שאין טעם להלחם בניקורים, ושבלאו הכי, הארגנטינאי עשה עכשיו טעות מרה והרגיז את הטיטאן המנומנם ששיחק מולו בהילוך ראשון. רק כדי להוכיח את הנקודה, השלים פדרר אייס נוסף.
זמן לישון, חשבתי, ובירכתי את פדרר על תואר נוסף.

הבוקר פתחתי את עיתון הספורט והכותרת היתה: "המגדל מטנדיל נגע בשמיים של ניו-יורק"
מה??!! שפשפתי את עיניי, רק כדי להיות בטוח.
דלפו ניצח??(דלפו.. כן.. אם שכונה, אז עד הסוף)

זהו! לא מפסיד יותר שום אירוע ספורט יותר לעולם!
(עכשיו עוה"ד שבי מחפש את הדרך לרדת מהעץ המטופש הזה, שעליו טיפסתי, והוא (עוה"ד) הרגיע אותי שנפרש פירוש מרחיב למונחים "מפסיד", "אירוע" ובמקרה של נבחרות ישראל... גם את המונח "ספורט".)

אבל הלקח ברור. בעולם טלוויזיוני שבו אפילו תוכניות ריאליטי נידונות לסוף ידוע מראש, המפלט האחרון לדרמה אנושית אמיתית שלא דורשת מטוסים שנופלים מהשמיים, הוא עולם הספורט. שם באמת, כמו שאומרת הקלישאה, הכל פתוח.

לתשומת לב הקורא אלישע לוי, לקראת המפגש הערב עם באיירן מינכן.

הממלכה - פרק 4 - טקסים.

יום קרב נוסף הגיע. הקסם העתיק מפגיש שוב בין הצבאות, וודאי לא בפעם האחרונה.
במרתפיה של הזירה הלונדונית ממתינים בדריכות בכירי הלוחמים של 2 הצבאות. ממעל, מקושטת הזירה בצבעי כחול ולבן ועל התרנים מתנוססים דגלים ועליהם סמל התרנגול.
מקצוות לונדון נהרו תומכיו של הארי, שר הצבא האגדי, בכדי לחזות בקרב. לא מדובר כאן בלחם ושעשועים, אלא בקרב יוקרתי שיקרב את השליטה בממלכה בצעד חשוב נוסף.

האביר הקוסם וצבאו אינם פופולריים בכרך הלונדוני ולכן מעטים הם תומכיו של האביר ששמו נפשם בכפם והגיעו מן העיר האפורה להביע תמיכתם באבירם ולוחמיו. אלה שהגיעו, נשאו בידיהם דגלים אדומים לבנים כשעליהם סמל השד והקלשון בידו וזכו למבטים זועמים.
כמו במרתפי הזירה, כך גם בקרב האזרחים המצטופפים סביב הזירה, האווירה מתוחה.

בינתיים, במרתפים החשוכים של הזירה, עסוקים הלוחמים בטקסים.
זהו אינו הקרב הראשון של מרבית הלוחמים, אך למרות הניסיון, ניתן לזהות מידה רבה של התרגשות וציפיה על פניהם של הלוחמים ברגעים שלפני הקרב, זו התחושה שלשמה הצטרפו לצבא.

מול מעמד כלי הנשק ניצב הטרול, בוחן בידיים מיומנות את הנשקים הממורקים כבכל ערב קרב. הטרול נטל צמד חרבות קצרות והניף אותן במעגלים משתלבים כשהוא מסיים בדקירה כפולה בליבו של יריב דמיוני. אחריהן אסף לידיו חנית ארוכה שחודה מעוטר בגדילים אדומים. ביד אמן הניע הטרול את החנית בתנועות ארוכות מול אויבו הנעלם, משתמש בגדילים האדומים להסוות את תנועותיו. כך עובר הוא מנשק לנשק, מהפנט בתנועותיו את הלוחמים הצעירים החולמים לצאת לקרב לצידו ביום מן הימים.
לבסוף, פנה הטרול להניח את אחרון הנשקים חזרה במעמד הנשקים, חרב אוריינטלית חדה כתער, ובתנועה זריזה שיחרר את גרזנו הנאמן מהרצועות שעל גבו, סופר את החריצים שבלהבו המתקהה, סימן לקרבות אין ספור. מרביתם מוצלחים.

וידיץ' האיום מביט בדיוקנאות לוחמי האוייב, אותם רשם בכשרון רב איש ההרים הסקוטי, פלטשר. בפנים צבועות אדום ולבן הוא לומד את תווי פניהם ומשחזר קרבותיו עם היריבים הותיקים, לומד משגיאותיו ומספר עליהן לעמיתיו הלוחמים. בכיסו, מחזיק וידיץ' האיום אבן קטנה שחילץ מחומותיה של העיר האפורה, שתזכיר לו למי שייכת נאמנותו.

הגנרל נוויל, לעומת הסרבי האימתני, הביט בדיוקנאות לוחמיו שלו, מרגיש את נטל האחריות המוטל על כתפיו וכמעט שמרגיש את שיערו מאפיר מדאגה. זה זמן רב שהגנרל אינו מצטרף ללוחמיו בשדה הקרב, יודע את מגבלות גילו, למרות שלא ישמע דבר על כך מלוחמיו, מלאי ההערצה.
מבטו של הגנרל עטור התהילה נפל על דיוקנו של ידידו הותיק, ראיין, המשורר הלוחם וליבו התמלא קנאה מתוקה. המשורר הלוחם, בן גילו של הגנרל,  נראה צעיר מכפי גילו ויריביו יעידו שביצועיו בשדה הקרב נותרו חדים וקטלניים, כאילו לא חלפו 2 עשורים מאז דרך לראשונה בזירת העיר האפורה.

כמעט על פי הזמנה החל המשורר הלוחם את הטקס המיוחד לו. כמו אורפאוס, החל לנגן בנבל שנהב. בזה אחר זה הצטופפו הלוחמים סביבו וצליליו מקלים את המתח שבפניהם.
קסם מיוחד חבוי בנבל, והשפעתו המרגיעה, איננה פרי כשרונו של הפורט בלבד. כה רבות הן הפעמים בהן ניטרל המשורר הלוחם בנגינתו את זעמו של האביר הקוסם. בסיפור שנהג לספר לחבריו לנשק, ביושבו מול האח הבוערת במסבאה שבטירה, סיפר על היום בו השאיר את הנבל במצודה, לתיקון מיתריו, בערבו של קרב חשוב. חסרונו של הנבל עלתה ללוחם יפה תואר בצלקת מעל גבתו הימנית, פרי זעמו של האביר הקוסם.

אל המרתף נכנס האביר הקוסם, ולצידו הרוצח בעל פני התינוק אשר למראיתו נמתחו הלוחמים הצעירים לדום, בתקווה שיודיע למי מהם על הזדמנות ראשונה לטעום טעמו של קרב אמיתי. המחווה לא נעלמה מעיניו של האביר הקוסם שהתקשה להסתיר את שביעות רצונו ואת הערכתו לבן טיפוחיו הנורדי.

"לוחמים! זה עתה התבשרתי על כניעתו ללא תנאי של ארסן הלבן, משליטי לונדון, לצבאו של יוז. כוח חדש עולה בעיר האפורה ואל לנו להקל בו ראש"
רחשים מילאו את החלל. זוהי תבוסה נוספת ולא אופיינית ליריבם המר.
"עליכם לבצע את המוטל עליכם עתה ולשוב עטורי נצחון. צבא התרנגולים אינו טרף קל."  סיים האביר הקוסם ועבר כמנהגו מלוחם ללוחם, לוחש מילות עידוד, מנחה, דורש.

הפעם, התעכב מעט יותר ליד הלוחם הבולגרי, שגייס אשתקד משורות צבא התרנגולים, ובאזניו הדהדה אזהרתו של הלוחש מליל אמש. "האם אתה הוא זה?" חשב לעצמו ונשבע לבחון כל תנועה מתנועותיו של הבולגרי בשדה הקרב.

אחרי החגים יתחדש הכל

הנה זה מתחיל.
יש משהו בתקופה הזו של לפני החגים, שבה זו כמעט מצווה לדחות הכל.
לדחות החלטות קשות, לדחות תוכניות חשובות, לעצור קצת את המירוץ.
עד אחרי החגים.

אנחנו מתרצים לעצמנו, שאין בעצם עם מי לדבר עד אחרי החגים ויוצרים נבואה שמגשימה את עצמה.
קצת כמו דובים שמכינים את עצמם לשנת חורף, העבדנו את עצמנו לדעת לפני החגים כדי שנוכל להרגיע את המצפון וכדי שנוכל לדחות את החיים מבלי להתייסר.
מי שבכל זאת רוצה להתייסר, יכול כבר עכשיו להתחיל להתחבט בשאלה "אצל מי עושים את החג הראשון, ואצל מי את השני...?" ומי שזה לא הספיק לו, מוזמן לנצל את יום הכיפורים (ולהרגיש כמו יהודי טוב, על הדרך).

שימו לב, איך גם האפיקורסים הגדולים יתקשרו אליכם לומר חג שמח ושנה טובה, כאילו ספרו את ימיהם מתשרי או מניסן  כל חייהם, ואיך גם אלה (ואני בתוכם) נכנסים לאווירה העצלה של החגים.
אין כמו פולקלור.

אני אנצל את הבמה הקטנה הזו לאחל לכולכם שנה של יצירה, בכל תחום שתבחרו, של חדשות רגועות, של פחות אלימות ושחייל אחד יחזור הביתה, בשבילו ובשביל כולנו.
אני מאחל לכולכם וגם לעצמי, שנה של צמתים והחלטות (אבל במידה), ואסיים בספק ברכה (ספק לא..) סינית: שיהיה לכם מעניין.

רציתי לדחות את הפוסט הזה עד אחרי החגים, אבל זה היה מצחיק רק אותי.

הממלכה - פרק 3 - מרגלים וקולות בחשיכה

בחדר העבודה האפלולי ישב, כהרגלו, האביר הקוסם, מהרהר בקרבות עתיקים ובקרבות שעוד נכונו לו.
שולחנו עמוס שרטוטים, שירבוטי אסטרטגיה, ולחשים של הגנה והתקפה ששיכלל עם השנים.
כה שקוע היה בהרהוריו, שלא הבחין בקור העז שמילא את החדר, עד אשר כבו לפתע צמד הנרות שלאורם עבד.

בהקשת אצבעותיו נדלקו שוב הנרות והאביר הקוסם נשא את הפמוט הכבד אל עבר החלון, מצפה לראותו פתוח לרווחה. להפתעתו, היה החלון סגור ומוברח ודרכו יכול היה לראות אך מעט מבעד לגשם שניתך בו.
הקור העז צמרר את עורו, אך היתה זו לחישה מפינת החדר שהקפיאה את דמו וסמרה את שיער עורפו.

האביר הקוסם סב על עקביו ובכפו יצר כדור של אש המוכן לשיגור.

"ברכות, אבירי הקשיש" נשמעה הלחישה מפינת חדר העבודה, פינה שנותרה בחשיכה בלתי חדירה, אפילו כנגד הנרות וכדור האש שמילאו את החדר באור בוהק.
"מי אתה?! וכיצד התגברת על שומריי?" רעם האביר בתקווה ששומריו יתפרצו לחדר לעזרתו.
צחוק צורם מילא את החדר. "מי אני אינו חשוב, אך אולי האזהרה שבפי תהיה לך לעזר" ענתה לו הלחישה.
"אזהרה?" שאל האביר וקולו הסגיר את מידת סקרנותו.
"המרגל המוצלח ביותר מסתתר תמיד במקום בו הכל יכולים לראותו" ענה לו הלוחש.
"מרגל?! מטעם מי?!" שאל האביר בכעס, אך הלוחש המסתורי כבר לא היה שם, ופינת החדר נתמלאה שוב באור.

האביר הקוסם העלים את כדור האש שבידו במחשבה, ופנה שוב אל חלונו, מביט בצלליות לוחמיו המתאמנים בסייף בחצר טירתו בגשם הכבד, ושערות עורפו שבו וסמרו כשנזכר באזהרה. "מרגל בשורותיי?" חשב. "ומדוע לא, בעצם?"

בצידה האחר של העיר, בטירה צנועה יותר שאל את עצמו שר המלחמה, יוז, את אותן שאלות בדיוק, ודמותו של קרליטו, העריק המצולק, שגייס במאמץ רב, משורות האביר הקוסם עלתה לנגד עיניו. "סוכן כפול?" חשב... "הייתכן?" ועיניו שבו לפינת חדר השינה שלו, כאילו ציפה למצוא רמז למבקר המסתורי שזה עתה נעלם.

בלונדון הרחוקה, נכנס בסערה ארסן הלבן אל חדרו ובמילת קסם ננעלו הדלתות מאחוריו. "מרגל? בלתי אפשרי!" סינן בצרפתית וניסה לשחזר את המפגש המוזר עם הלוחש המסתורי במעבדתו.

אל אולם ההרמון בצריחו השחור נכנס אדון הצריח, מבעד לדלת סתרים, כשהוא צוחק צחוק צורמני, והשליך את כובעו רחב השוליים המעוטר נוצת טווס אל פינת האולם. "הגיע הזמן לטרוף קצת את הקלפים ולזרוע מעט זרעי פראנויה בריאה, לא?" אמר אדון הצריח, ספק לנשים הפזורות על הכריות הרכות שבהרמון וספק לעצמו, ופרץ שוב בצחוקו הצורם.

להטוטני מילים - הכח לעשות טוב מול השעבוד לרייטינג

ניסיתי. בחיי שניסיתי להפסיק לשמוע חדשות.
פרצופה של מלכת הקרח יונית לוי, כבר היה מעורפל בזכרוני, אבל אי אפשר באמת לברוח.
איך אפשר, כשהבוקר מתחיל עם עיתון שמחכה לי מחוץ לדלת, חדשות בכל שעה ברדיו, מבזק בכל חצי שעה למי שפספס, YNET להמונים ולפחות 12 סוגי מהדורות חדשות בטלוויזיה, עד חצות, למזוכיסטים אנונימיים.

יכולתי לבחור כל נושא בכל יום כדי לתמוך בטענות שלי, אבל בחרתי היום לכתוב על 2 אייטמים שהצליחו לעורר עניין בעיקר בזכות להטוטני מילים ורעות חולות אחרות.

גלעד שליט...
אתמול פורסם, בעיתוי מפוקפק, תוכן מכתבו הראשון של גלעד שליט כסקופ בתוכניתם של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום. זו אולי הדוגמא הטובה ביותר לאפשרות לעשות טוב, אל מול ההתנגשות עם אלוהי הרייטינג.

ניתן היה לראות בפניו של לונדון את הדילמה. האם לפרסם את המכתב? האם זה נכון לעשות בעיתוי הנוכחי כשבקהיר מתכנסים כל בכירי המו"מ על שחרורו? האם תהיה לכך השפעה על המחיר שנשלם? האם זה לא אינטרס החמאס?
מי שהצליח לקרוא בעיניי רנטגן את מחשבותיו של לונדון, ראה אותו נכנע לאט לאט לאלי הרייטינג (ויש לי תחושה שהם לחשו לאזנו באוזניה המסתורית הזו שמרכיבים המעונבים שעל המסך). כמה קל להטיח את האחריות במקבלי ההחלטות העסקיות /כלכליות במערכת, אה?

בגמגום כמעט מתנצל, לונדון הזמין את אלון בן דוד שיתכבד ויקריב את קורבנו על מזבח הרייטינג.
האפקט היה מיידי. לא עלינו, חלילה... אנחנו הרי רק התעצבנו פנימה וכאבנו את כאבו של גלעד הסובל.
האפקט היה מיידי ! חיוך רחב נמרח על פני מקבלי ההחלטות במערכת ערוץ 10. "ניצחנו את סולימאן א-שעאפי של ערוץ 2 במרוץ!! "  לעוד מישהו זה עושה רע?

אירוע נדיר קרה הבוקר בדרכי לעבודה. הסכמתי עם כל מילה שאמר האלוף אלעזר שטרן בנושא שליט, המכתב והתנהלות התקשורת. מי שמכיר אותי יודע שלכתוב את השורה האחרונה עלה לי בבריאות.

אייטם שני הוא "גירוש ילדי העובדים הזרים". כותרת זו היא הסיבה שקראתי לפוסט הזה להטוטני מילים.
בואו נבין רגע במה מדובר... עובדים זרים ששהו באופן חוקי בארץ באשרה קצובה בזמן, הגיעו ליום פקיעת האשרה וצריכים לעזוב את הארץ כחוק.
זו לא ספינת ילדים תאילנדים שנסחפה לישראל ושאנחנו, בצעד לא הומני, מחזירים אותה לגלים, אבל בקלות אפשר לחשוב ככה מהכותרת!
העובדים ששהו תקופה בישראל הביאו לעולם ילדים והקימו משפחה (על פי רוב 2 בני הזוג הם עובדים זרים מאותה מדינה), והילדים, חוזרים עם משפחתם למולדת הוריהם.
מי מכם שהיה בארה"ב עיקם את פרצופו לנוכח הקשיחות שמפגינים האמריקאים כלפי אשרות השהייה במדינה, אך מבין שזהו צעד המגן על האזרחים האמריקאים.
ההקבלה מתבקשת... אם אני הייתי ברילוקיישן (מילה מכובסת לעובד זר) בבריטניה, והייתי מביא שם ילד לעולם, האם היה הילד הופך לבריטי ורוד לחיים מתוקף לידתו שם? מגוחך לא? הרי גם הוא לא מכיר (עדיין) ארץ אחרת...

קשה לי להסכים עם ביבי וחבר מרעיו, וזו פעם שנייה שאני עושה משהו קשה לעיכול כאן בפוסט אחד, אבל בשם ההוגנות, צריך לעצור קצת את התקשורת. לא כל נושא הוא כלי לצרכי ספינים פוליטיים ולא כל ילד תאילנדי הוא קרדום לחצוב בו בממשלה למרות הצורך לנפח סיפור ולמכור את העיתון.

רציתם פוסט שלא על כדורגל?
קיבלתם...

אוהדי אנטי

בפאב סטודנטים בפרבר של סאן פרנסיסקו הרחוקה יושבים השועל וחבר ללימודים( נקרא לו ש' ).
סעיף 6 (א) לחוק הפאבים (גברים)- התשל"ג 1973 קובע, שבירה ראשונה תוקדש לנושאי כדורגל, אלא אם מתקיימים התנאים המצטברים הבאים:
א. לפחות אחד הנוכחים רווק.
ב. יש נשים מושכות בסביבה.
ג. התקופה אינה תקופת מונדיאל או אליפות אירופה בכדורגל.

כיוון שתנאי סעיף 6 (א) (ב) לא התקיים לצער כולם, וכיוון שאנו שומרי חוק, הוקדשה הבירה הראשונה לשיחת כדורגל.

ש', אוהד ליברפול, ולכן אין לקחת את דבריו ברצינות יתרה, שהרי כבר הוכיח שאינו מבין דבר וחצי דבר בכדורגל. ובכל זאת, שאל ש' שאלה מעניינת. בעידן שלנו, בו שחקנים נודדים מקבוצה לקבוצה בהתאם לשכר המוצע להם ולאפשרויות השופינג של נשותיהם, מדוע בעצם אנו תומכים בקבוצה שלנו?

היות וזו לא היתה הבירה היחידה, אני לא ממש זוכר מה היתה התשובה שלי אז, אך אני מודה, שיחסית לאוהד ליברפול האיש צודק במידה מסויימת, אך כיוון שהוא אוהד ליברפול, הוא גם טועה טעות גסה.

נזכרתי בשאלה ששאל אותי ש' כשחיפשתי קבוצת תמיכה ביונייטד בין אלפי הקבוצות בפייסבוק (כן.. גם חזי בפייסבוק וזו הזדמנות לשלוח לי הזמנת חברות).
בחיפושיי גיליתי כמות זהה של קבוצות תמיכה ביונייטד ושל קבוצות אנטי יונייטד. רק כדי להרגיע את ציפור הנפש הפגועה שלי גיליתי שיונייטד איננה לבד במערכה וכי ישנן קבוצות אנטי לכל קבוצת כדורגל בכירה.

מסתבר שנוצר זן חדש של 'אוהדי אנטי'. ובעצם, מה נשאר לאוהדים? לאחר שפיתחו סוג של מונוגמיה עם הקבוצה שלהם, הרי אי אפשר לנטוש אותה, וכמו בכל מערכת יחסים, צריך דלק חדש לשמור על הבעירה. היכן מוצאים דלק כזה, בתקופה בה כמעט ואין שחקני בית והכדורגל האירופאי הוא דלת מסתובבת אחת גדולה, הקבוצה שלך היום שונה מהקבוצה בה תמכת בשנה שחלפה והיא תמשיך לאבד מהזהות עוד קצת כל שנה.

חריגים בנוף הם אלה שמשחקים בשביל הסמל, המועדון והאוהדים (ורובם שייכים לדור של סקולס, גיגס ונוויל, אם כי יש לי תחושה שגם ווין רוני ביניהם)

תופעת אהדת האנטי היא לא חדשה. אני זוכר עוד כשהאינטרנט היה צעיר את אתר האוהדים הרשמי של לידס יונייטד שכתובתו היתה:
 www.if-you-hate-manchester-united-join-us.com (זה לא אתר פעיל יותר).

תיאוריית אהדת האנטי נכונה למרבית הקבוצות הגדולות אך פחות לקטנות, שם תוכלו למצוא אחוז גדול יותר של אוהדים אמיתיים (מה שזה לא יהיה), אך גם בקבוצות קטנות יש סוג של אהדת אנטי משלה, "אנטי הקבוצה הגדולה של העיר", "אנטי מוסכמות"... אחרת, שמישהו יסביר לי את סאות'המפטון...

בכלל, כדורגל הוא עניין של יריבות. יריבויות הן חלק ממסורת של קבוצה וגורם מאחד לאוהדיה. לי, למשל, לא היה דבר של ממש נגד ארסנל עד משחק מסויים בו רוד ואן ניסטלרוי החמיץ פנדל וסיכוי להשוות את המשחק בשלהי המשחק, ולאחר ההחמצה התנפלו עליו שחקני ארסנל (ויירה במיוחד) באלימות של ממש. זו היתה לידה של אהדת אנטי קטנה משלי. מאז, כל משחק עם ארסנל הוא הזדמנות קטנה להגיש מנה קרה של נקמה.

טוב, בלבלתי לכם קצת את השכל עם ענייני פילוסופיה של כדורגל, אז אני אפרד מכם היום עם המלצה לספר ברוח הפוסט הזה: "כדורגל נגד האוייב" מאת סיימון קופר. ספר שירותים/טיסה/חופשה מצויין שממפה את יריבויות הכדורגל (הפוליטיות, הדתיות, אלה שנובעות ממשקעי המלחמה ואחרות).

אומנות או נמות

ייבגני לרמן, ילד בן 19, לוחם טאקוואנדו, שוכב מחוסר הכרה, מונשם ומורדם בביה"ח לאחר שבעיטה, שחטף בקרב, זעזעזה את גולגלתו.

אני לא מבין הרבה בטאקוואנדו, למעט העובדה שמדובר בקרבות מגע מלא בהם משתמשים בעיקר ברגליים.
באופן אישי אני לא רואה את הכיף הגדול בלהיות שק חבטות של מישהו, והרי תמיד יש מישהו טוב ממך, מהיר ממך, חזק ממך, כך שלהיות שק חבטות מתישהו, הוא כנראה תענוג בלתי נמנע. (אני יכול להבין את הכיף בלהפוך מישהו לשק החבטות שלך, אבל נטיותיי הסאדיסטיות הן נושא לפוסט אחר).

יש משהו מלא חן באומנויות הלחימה הקלאסיות, בתנועה, בטכניקה, במסורת ובאטיקט.
אני בחרתי באייקידו כאומנות הלחימה שלי ובינינו, מה כבר אפשר לצפות מאומנות לחימה שהחגורה השחורה בה היא חצאית? הסיכוי היחידי שלי להיות מורדם הוא אם החימום היה משעמם בצורה יוצאת דופן.

פציעות הן חלק בלתי נפרד מספורט, ונמשיך לראות פציעות כאלה על אף אמצעי הבטיחות שננקטים (במיוחד בענפי ספורט אולימפיים), אבל משהו בכותרות האלה תמיד יטריד.

אני מאחל מכאן החלמה מהירה לילד, ותעשה טובה לאמא... תעבור לטאי צ'י.

הממלכה - פרק 2 - דם ראשון, דם אחרון

האווירה באוהל היתה טעונה. היתה זו הפוגה בלחימה, הפוגה לה נזקקו הלוחמים האדומים נואשות, הם נראו מוכים ומותשים ודם ניגר מעשרות חתכים שעל גופם.
היתה זו הופעתו של הלוחם הצעיר מערבות רוסיה בשדה הקרב שהפר את האיזון שבין המחנות הלוחמים.

דם נספג במדי הקרב האדומים אך הלוחמים לא חשו כאב. יותר מכל צרובה היתה במוחם תמונתו הזחוחה של ארסן הלבן, שר המלחמה הצרפתי שעמד בראש הצבא הצפון לונדוני והוביל אותם לסף הכרעה בקרב.

וידיץ' האיום, הסרבי גבה הקומה שנשבע אמונים לאביר הקוסם צחצח את שריונו ומבטו חסר הבעה. לידו פסע הטרול חם המזג, מסנן שבועות נקמה בשפתו הגרונית ומנפח את שרירי זרועותיו המעוטרות קעקועי קרב שבטיים.
מלבד השניים, הביטו האחרים בחשש בפתח האוהל, זוכרים היטב את זעמו של האביר הקוסם מן העבר הלא רחוק. היריבות בין ארסן הלבן והאביר הקוסם היא רבת שנים ומשקעים. זהו לא קרב לנחול בו תבוסה, ידעו כולם.

דקותיים של המתנה מתוחה דמו לנצח, ולבסוף הופיע בפתח הגנרל נוויל, מדיו מבהיקים, סמל השד וקלשון בידו, רוקד לכל תנועת שריריו עד שנראה כמעט חי. בעקבות הגנרל המנוסה נכנס האביר הקוסם, פניו אדומות כתמיד אך להפתעת כולם חיוך חם נסוך על פניו.
האביר הקשיש הניח ידו על כתפו של הטרול חסר המנוחה ולחש באזנו מילים, שהעלימו מיד את המתח מכתפיו וחיוך ממזרי החליף את הבעתו הקודרת. הטרול התיישב על הרצפה הקרה והחל מלטף את גרזן הקרב שלו, ולוחש לו הבטחות של דם ותהילה.

"אם אתם יודעים את האוייב ואת עצמכם, נצחונכם אינו מוטל בספק. אם מודעים אתם לקרקע ולרקיע תוכלו להשיג נצחון שלם" אמר האביר. לאחר שתיקה ארוכה, בה הביט האביר, משועשע, במבטיהם המבולבלים והנבוכים של לוחמיו, עזב את האוהל.

"שוב הוא מתחיל עם ציטוטים של חכמי מלחמה אוריינטלים... עם המבטא הזה, אפילו בוקר טוב קשה לי להבין!" אמר וידיץ' האיום, והבין מיד עם החבטה בראשו, ששוב אמר את שחשב בקול רם.

ריאן, המשורר הלוחם, שבר את השקט המביך ואמר לעמיתיו: "הקרקע, היא שדה הקרב והיא מוכרת לכם, אתם מגינים כאן על הבית! בקשר לרקיע... אפילו לי אין מושג על מה מדבר הזקן..."
"אבל תראו את הטרול שלנו" המשיך המשורר "אני לא יודע מה לחש לו הזקן, אבל את היום הזה אנחנו ננצח!"

במשתה הנצחון אפילו פלטצ'ר, איש ההרים הסקוטי השתתף וניסה את כוחו בתחרות חריזה מול ריאן המשורר לקול צחוקם של החברים.

בפינת היכל הריקודים הרחק בצללים, נשען הרוצח בעל פני התינוק על הקיר, מלהטט בפיגיונו, כפי שעושה הוא תמיד כשהוא שקוע בהרהורים. "הלוחמים הגדולים כבר לא צעירים" לחש לעצמו בשפתו הנורדית. "אני מוכרח למצוא לוחמים טובים בקרב צעירי הבית, אחרת לא נעמוד בעומס הקרבות.
הטרול המאושר שאזניו החדות שומעות גם את הלחש הקל ביותר הפנה את מבטו לצללים והרים גבה במבט מטופש.
"לא אתה ידידי חם המזג" לחש לו הרוצח. "ממך עוד נהנה שנים ארוכות".

Faith No More ודברים אדומים ישנים וטובים

לאחרונה אני מתעסק ביותר מדי עניינים רציניים. מי שמכיר אותי כבר הספיק לצחוק על תמונת הפינגווין שלי בחליפה ועניבה. כמי שמתהדר בתסמונת פיטר-פן אני מרגיש את הצורך, מדי פעם, להוציא את המקל מהישבן. (סממן נוסף לקיומו של מקל כזה הוא עצם השימוש במילה ישבן. אני מבטיח לנסות ולהגמל מהנימוס כאן).

בכל אופן שמחתי על ההזדמנות להצטרף לחבר ולראות את ההופעה של Faith No More בהאנגר בגני התערוכה, במיוחד כשמעבר לכביש מלכת המיינ-סטרים הרקידה חצי מדינה.

Faith No More היו גדולים כשהייתי בתיכון, הם היו ענקיים אתמול.
מייק פאטון, שאביו אסיר ואימו לטאה (כך מספר לי החבר ר'), עלה לבמה בעיניים מוטרפות וחליפה אדומה שמיד זיכתה אותו בנקודות זכות בספרו של השועל.

את השיר הראשון ביצע כשהוא נשען על מקל הליכה, כאילו להזכיר לכולנו שהוא כבר לא ילד. המקל לא שרד עד סוף השיר וכשהתחיל השיר השני כולם כבר שכחו את השיער הלבן של רודי בוטם הקלידן, את הכרס של בילי גולד הבסיסט ואת הקמטים של המתופף, מייקל בולדין.

אז חוץ מהשיכור שהתבלבל לרגע וחשב שהוא יושב על הטריבונה בטדי כשצעק "מי זאת מדונה? מי זאת מדונה? מי זאת מדונה? (מדונה במלעיל כמובן), היה באמת טוב. בעצם, אולי גם קצת בזכותו היה טוב.

פאטון האדום מצטרף לרשימה יפה של אדומים ישנים שעדיין עושים רק טוב, כמו יין של ויתקין (קצת פירגון לחבר, למה לא?), סטייק מיושן, וריאן גיגס. ולאו דווקא בסדר הזה.

בשבח האנונימיות

קצת מסובך לכתוב בשבחה של האנונימיות, בשלב שבו כל הקוראים מכירים את הפנים שמאחורי חזי השועל.
אני נזכר בשיחה עם אחי וגיסתי שחזרו מההופעה האחרונה של מדונה. אחי חזר מוקסם ממדונה, התופעה, עד כדי כך שהיה מוכן להיות מדונה.

עם יד על הלב, הייתם מתחלפים עם מדונה? האשה אמנם גדולה מהחיים אבל היא רחוקה מלהיות חופשיה.
היתרון הגדול שלנו, אלה שאינם מדונה, הוא היכולת להמציא את עצמנו מחדש בכל מקום, אם רק נרצה.
ומדונה...? מעניין אם היא זוכרת מתי נהנתה מהרגע האנונימי האחרון שלה.

מי זה חזי השועל? למה חזי? למה שלא תשתמש בשם האמיתי שלך? אלה התגובות שקיבלתי מהחברים.
אז במקום האמת, שזה נשמע כמו שם של מישהו שמגיב בטוקבקים של אתר ספורט 5, בואו נראה אם אפשר למצוא תשובה מתחכמת יותר...

חזי, כמו אתנה לפניו, נולד ממוחו הקודח של אדם עם שגעון גדלות, אבל עם פחד במה (ואני כל כך רציתי בת...).
חזי הוא סוג של אלטר-אגו, כזה שאפשר לדבר מפיו ולא להסתבך בצרות.
טוב מספיק... חזי הוא הדרך שלי להשאר אנונימי, ביום שבו יגיע לכאן קורא חדש שלא מכיר את הטיפוס המוזר שהמציא את השועל.

עד אז... פשוט שתפו פעולה.

הממלכה - פרק 1 - קוסם ורוד בעיר האפורה

השליח הצעיר דהר על סוסו מלונדון הרחוקה ללא עצירה. ליבו החסיר פעימה כשנכנס בשערי העיר האפורה.
משהו קורה לו בכל פעם שהוא נכנס בשעריה של העיר הזו, משהו שמעולם לא הצליח להסביר לעצמו. אין בה בעיר הזו דבר, אך בכל זאת שוכנים בה טובי אבירי הממלכה.

מבלי לעצור זינק השליח מעל גב סוסו המיוזע ורץ במעלה המדרגות, ליבו פועם מהתרגשות.
ביראת כבוד נכנס לחדר העבודה המואר באורם של צמד נרות נוטפי חלב, ובידיים רועדות מסר את המגילה החתומה בסמל שלוש האריות לידיו של האביר הקוסם, סמוק הלחיים.

ידיו המנוסות של האביר הקוסם פותחות את המגילה בהתרגשות, כאילו היתה זו המגילה הראשונה שקיבל.

"דחף אותה סיזיפוס עד לראש ההר
 הנח אותה סיזיפוס, והיא תיפול מחר
 עכשיו הסתכל סיזיפוס כיצד היא מתגלגלת
 חבק אותה סיזיפוס, אל תהיה ילד
 צוחקים עליך סיזיפוס, המשך בעבודה
 החידה היא עונש סיזיפוס והעונש הוא חידה
 רד למטה סיזיפוס... היא מוטלת ומחכה
עכשיו תרקוד איתה סיזיפוס, תן לה נשיקה
בציפורניים סיזיפוס, עד כלות כוחך
מחיאות כפיים סיזיפוס. ההרים, קהלך"

המילים במגילה נעלמות בזו אחר זו עם קריאתן, ואחריהן מתפוגגת לה גם המגילה במופע מרהיב של עשן אדום כחול.
מבלי משים נודדות עיניו של האביר הקוסם למפת הממלכה המפולגת שעל הקיר.
"כל שנה מחדש..." הוא ממלמל במבטא קשה, כמעט שוכח את השליח הרועד שלפניו. "גש, קרא לגנרל נוויל." ציווה על השליח וזה שמח על ההזדמנות לעזוב את המקום לפני שליבו יבגוד בו.

"...כל שנה מחדש..." נאנח האביר הקוסם כשהוא מתייחס לקסם העתיק המוטל על הממלכה.
בכל שנה נאלצים שרי המלחמה להלחם זה בזה על השליטה בממלכה. שליטה מתוקה אך קצרת מועד. בכל שנה, בסביבות החודש השמיני מחזיר אותם הקסם העתיק לנקודת ההתחלה.

"כל שנה מחדש... הזמן חוזר לאחור, אבל אנחנו לא הופכים צעירים יותר, אה בוס?" עונה לו קול מפתח חדר העבודה.
האביר הקוסם מרים את עיניו ומחייך לגנרל הותיק שבפתח. "ברוך הבא  גארי ידידי, בוא, יש לנו המון עבודה"

בינתיים, בצידה האחר של העיר האפורה, מתפוגגת מגילה דומה בענן אפור כחול בידיו של שר המלחמה המזדקן, מארק יוז.
"הנה זה מתחיל, שוב" הוא אומר ללוחם המצולק שכורע מולו.
"קום, קרליטו. ספר לי מה למדת על ידידנו האביר הקוסם פרגוסון." הלוחם המצולק קם על רגליו ודומה שקומתו לא השתנתה, וחיוך זדוני הפך את תווי פניו לעוד פחות נעימים.

הרגע שעיצב את הקריירה הספורטיבית שלי

אם כבר גנבתי מרונן דורפן את הרעיון ליצור בלוג, אעלה לכאן את תגובתי האחרונה בבלוג שלו כסיפתח לשלי.

למעשה בשל תקלה טכנית, לא הצלחתי להעלות את התגובה לבלוג של דורפן, וכמו תקלות טכניות רבות אחרות, גם זו יצרה שרשרת אירועים שהביאה ללידתו של הבלוג הזה.

אני מניח שלרובנו יש איזשהו אירוע שעיצב את תודעתנו הספורטיבית, גם כאלה כמוני, שלהגיד עליהם שיש להם "קריירה ספורטיבית" זו הגזמה פיוטית.
אני משתף אתכם בסיפור האישי שלי, ומבקש שלא תשאירו אותי כאן לבד, חשוף בצריח. שתפו גם אתם בסיפור שלכם. (מה אכפת לכם? זה בלוג חדש? מי כבר יקרא?)

חורף 1994.
כמעט שנה חלפה מאז הקמתי במו ידי את נבחרת הכדורעף של ביה"ס התיכון שלי. אפילו שכנעתי את מנהל ביה"ס שידוע באהבתו לספורט הישגי, במיחד בבית ספרו, להעסיק מורה לחינוך גופני, עולה חדש מחבר העמים שהיה לא פחות מאשר מאמן נבחרת כדורעף הנשים של בריה"מ באולימפיאדה נשכחת מתקופה בה העולם היה עדיין בשחור-לבן.

שנה של אימונים מפרכים, של עיצוב הנבחרת בהדרכתו של המאמן החביב ויד ימינו, הקפטן חדור המוטיבציה (עבדכם הנאמן). שנה חולפת והנה מגיעה שעת המבחן האמיתית הראשונה. גמר המחוז בין בית ספרי ליריבתו המושבעת - הגמנסיה הריאלית (להלן:"הצ'ילבה").
שחקני הצ'ילבה, רובם ככולם, ידידי הטובים מקבוצת הכדורעף העירונית בה כולנו משחקים מחוץ לשעות הלימודים, אבל היום הם האוייב, ולא טובים יותר בעיניי מסקאוסרים (ליברפולאים) רחמנא ליצלן.

יום המשחק הגיע והאווירה מושלמת. אולם ביה"ס שלי נבחר לארח את המשחק הטעון, הטריבונה עמוסה בתלמידי י"א-י"ב ששוחררו במיוחד לאירוע ונראו שמחים במיוחד לנוכח החופש הבלתי צפוי מעולה של מרינה המורה למתימטיקה.
ביציע יושבים גם אחי הגדול וחברתי דאז, שגם לה חלק חשוב בסיפור, כפי שיוודע בהמשך.

הקבוצות עולות לחימום והגאווה במדי ביה"ס ניכרת על חזות השחקנים המתוחים ובעיניהם הבורקות. החברים שביציע מלווים את עליית השחקנים בתערובת של תשואות למארחים ושריקות בוז לאורחים. לקהל הרי יש אינטרס מובהק שננצח. עוד משחק משמעו עוד שעתיים חופשיות ממרינה.

אחזור לרגע כ-12 שעות בזמן.

גשם זלעפות שוטף את העיר. אני יושב משועמם ובוהה בקירות כשהטלפון מצלצל ואהבת נעוריי נמצאת על הקו: "ההורים שלי סוף סוף יצאו! כמה זמן ייקח לך להגיע?" היא שואלת.
"... נו... שאלה מטופשת" אני חושב ועונה לה: "את שומעת דפיקות בדלת? זה בטח אני"
לקחתי תיק עם בגדים ורצתי כמו שד בגשם השוטף (קשים הם חייו של בתול בלי מכונית). הגעתי למרגלות הבית וכל מה שמפריד ביני ובין ערב מבטיח עם אהבת נעוריי הן 4 מדרגות רטובות מגשם.

מסתבר שזה די והותר.

15 שנים חלפו מאז, אבל אני עדיין זוכר את הנפילה שהיתה כמו בהילוך איטי, ואת הצליל העמום הנוראי של הצלעות הפוגשות את שפת המדרגה האחרונה לפני האושר.
אני בחור קשוח, ויודע מה ממתין לי מעבר לדלת. אני בולע את הרוק ואיתו את הכאב. יש לי ערב קסום לפניי ומשחק חשוב מחר! אין לי זמן לפציעות.

נחזיר את מחוגי השעון לחימום שלפני המשחק.

אני פונה בתקווה למאמן ושואל אותו: "שמעתי שיש לך את ספריי הקסם...הצלעות שלי קצת כואבות". (כולכם מכירים את הספריי הזה, נכון? זה שמרפא סרטן ויכול להחזיר למשחק שחקן כדורגל עם שבר פתוח בדקה 89)
הקור העז של הספריי צורב עוד יותר בשילוב של בוקר חורפי אמיתי אבל הקור הוא רגעי ותהילת העולם הצפוייה לי היא אלמותית!

החימום נגמר והשחקנים עולים למגרש לתפוס את עמדותיהם. המשחק מתחיל.

כדור ראשון לצ'ילבות. סרב חזק וקבלה רעה מכריחים אותי לרוץ לקצה המרוחק של המגרש ולזנק את זינוק הדג המפורסם ולהציל את המולדת. זה תפקיד הקפטן, לתת השראה.
אני מגיע לכדור אבל מהרגע שנגעתי בו אני כבר לא זוכר מה קרה לו. אני גולש על הצד ומרגיש איך האוויר עוזב את ריאותיי במהירות, והפאניקה מציפה אותי כשאני לא מצליח להחליף אותו באוויר חדש מיד.
שקט באולם. הקול היחיד שאני שומע הוא גניחות הכאב שלי ועוד משהו במבטא רוסי מדמות לא ברורה שרוכנת מעליי ומנופפת בספריי.
את 20 הדקות הבאות אני מבלה, מבוייש עם אחי וחברתי בדרך לביה"ח עם פגיעה בצלעות. את המשחק, הפסדנו.


הרגע שעיצב את הקריירה הספורטיבית שלי היה הרגע בו ההורמונים שלי סדקו את צלעותיי. היום בו גיליתי את סדר העדיפויות הבלתי נמנע בחייו של גבר צעיר (שאומרים שישתנה יום אחד): סקס, ספורט ותהילת עולם.

1.9.2009 - יום של התחלות

אני רוצה לפתוח בתודה מיוחדת למישהו שלא מכיר אותי. רונן דורפן.
מי מכם שמכיר ושמע על רונן דרופן יודע שהוא הרוח החיה מאחורי הבלוג "תופעת דורפן" שעוסק בספורט בכלל וביקירתי מנצ'סטר יונייטד בפרט.

את תחביב הכתיבה שלי התחלתי בטוקבקים עוקצניים כנגד אבי מלר ובעד יונייטד בכתבות אתר ערוץ הספורט תחת שם העט "חזי השועל". לימים התעייפתי מלחבוט מילולית במר מלר, וכיוון שהובהר לי שלחבוט בו באופן לא מילולי עשוי לסבך אותי, החלטתי לעבור ולתרום את תרומתי הצנועה בתגובות לבלוג הנפלא של רונן.

יש משהו מאוד נוח בחיי מגיב בבלוג. הנושא כבר נבחר עבורך וכל שנותר לך הוא החלק הקל של בחירת הצד.
צידו האחר של מטבע חייו של המגיב הוא העדר החופש המוחלט.
ומה בעצם מחפש בלוגר? קצת תשומת לב, קצת ויכוח אינטיליגנטי, קצת צחצוח חרבות בריא...

אז תודה לך רונן, מבלי ידיעתך עודדת אותי לפתוח בלוג משלי. זהו יום של התחלות חדשות, ילדים חוזרים לביה"ס, הורים חוזרים לנשום והנה גם אני מתחיל כאן הרפתקאה חדשה.
זהו, האחריות עלי, ואני מקווה שאצליח להתמיד גם ללא קהל מבקרים.

שלום כתה א'...
חזי השועל