ביקורת

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, עמדתי בפני כמה החלטות חשובות באשר לאופיו של הבלוג והתכנים שאעלה לכאן.

האם להפוך את הבלוג הזה לבלוג אישי בסגנון "יומני היקר"? כזה שמשתף את כל העולם, וחלקו בהחלט לא וירטואלי, בחיים האמיתיים שלי.

האם להסתפק בפוסטים בדיוניים, או על גבול הדמיוניים? האם להצמד לנושאים ניטראליים כמו ספורט, שבו אולי לא יסכימו איתי אך לבטח לא יעלבו ממני, או להשתמש בפלטפורמה הזו כדי להשחיל את דעתי גם בנושאים מהותיים יותר (אם יש נושאים מהותיים יותר בכדורגל, זה נשאר ב"צריך עיון") ולפתוח אותם לדיון ולויכוח.

אחד החששות הגדולים הוא בפני הביקורת.

החששות הם מגוונים. איך אני מקבל ביקורת? בהומור, בהתקפה חזרה, ברצינות?

מה לגבי צנזורה? להשליט דיקטטורה קטנה משל עצמי ולהיות הצנזור הראשי והכל יכול, או להפגין פלורליזם וקבלה של דעות שונות?

ליכולת האישית לעמוד בפני ביקורת, יש משקל גדול בעיצוב אופיו של הבלוג.

לא הכל יודעים מראש, ובאופן אישי גיליתי את גבולות הביקורת שמקובלת עלי, ואת דרכי ההתמודדות שלי איתה. תוצר מעניין של כתיבת בלוג, שלא צפיתי מראש, ושלא בהכרח הייתי שם לב אליו מחוץ לבלוג.

אולי קל יותר להסתתר מאחורי המסכה של חזי השועל ולקבל כך ביקורת בחיוך, אך לפחות כיום, כשמרבית הקוראים מכירים גם את המוזר שמתחת למסכה, אני נוטה לבטל את השפעתה.

עדיין, אני נוטה שלא להכניס יותר מדי מחיי האישיים לכאן, ואולי תכנים כאלה מקומם יפה ביומן מתחת למזרון, אם בכלל יש טעם בלהעלות אותם על הכתב.

רק מילה לסיום, אני שמח לפתח כאן דיונים בכל נושא שאני מעלה ושמח כשאתם לא מסכימים, כי דיון בנושאים מוסכמים מועיל כמו להוסיף סוכר לשוקולד פרה. תרגישו חופשי להעלות בתגובות גם נושאים שהם לחלוטין אופ-טופיק לדיון. ותריבו ביניכם, זה חלק מהכיף (לפחות שלי כצופה).

הממלכה - פרק 7 - הקרקע בוערת בעיר המפרשים

מפרשים צבעוניים מכל רחבי הממלכה קישטו את הנמל הצפוני.

דון רפאל זיהה ביניהם גם מפרשים מוכרים של שרי מלחמה ותיקים וסוחרים עשירים. במסבאות שעל הנמל תפסו כבר הפייטנים ומספרי הסיפורים את מקומם מול האח והפליאו בסיפורי קרבות נושנים ושירים על ימי גדולתו של צבא עיר המפרשים.

הרחק בקצה הנמל, צדה עינו של דון רפאל את המפרש הלבן הכה מוכר שעליו סמל שלושת האריות.

"שומרי הקסם העתיק כבר כאן" אמר בכובד ראש לנער שלצידו.

כצפוי, המערכה הקרבה כנגד האביר הקוסם וצבא העיר האפורה מושכת את מלוא תשומת ליבם של שרי המלחמה, גדולים כקטנים, לוחמיהם ואזרחי הממלכה כולה. שומריו המסתוריים של הקסם העתיק לא יעזו להחמיץ מערכה שכזו.

הנער, טורס שמו, שהיה עסוק כל אותה העת בלהביט בפניו העדינות המשתקפות בפגיונו, הרים את עיניו ונחר בבוז.

תחושות מעורבות מילאו את ליבו של דון רפאל, שר הצבא העגלגל, והוא החל להרהר במערכה המתקרבת ובנער שלצידו, בעודו מלטף מבלי משים את זקנו המטופח.

הנער, חשב דון רפאל הוא הטוב שבלוחמיו ומטובי הלוחמים בממלכה כולה, וליבו ונאמנותו אינם מוטלים בספק, אך למרות זאת, זה זמן מה שצבאו נוחל תבוסה אחר תבוסה, על אף ביצועיו של הנער בשדה הקרב. מחשבותיו נדדו אל האזהרה המסתורית בדבר מרגלים בשורותיו, אך הוא ביטל אותן במהרה. אין לו זמן לעסוק בזה עכשיו.

לדון רפאל מרגלים משל עצמו, ובימים אלה היתה רשת מרגליו פרושה בעיר במטרה להבין את רחשי האזרחים. דיווחים של שוכני הצללים שהעסיק, אוששו את שהרגיש דון רפאל בעצמו זה זמן רב. אזרחי עיר המפרשים החלו מתמרמרים בחדרי חדרים כנגדו, ושמועות על הפיכה נלחשות בפינותיה האפלות של העיר ומשפתי השיכורים במסבאות הנמל.

"הקרקע בוערת תחת רגליי" חשב דון רפאל וידע כבר אז מה רבה חשיבותה של המערכה הקרבה כנגד יריבו הותיק ורב העוצמה מהעיר האפורה השכנה. הוא ידע שתוצאותיו של הקרב עשויות להכריע בשאלת עתידו כשר הצבא של עיר המפרשים. מעמד שרכש לעצמו בעמל רב.

מזה כעשור מנסים שרי הצבא השונים של עיר המפרשים להשיב את ימי תהילתה של העיר. הצבא האדום הנושא על דגלו  את סמל הליברבירד, אותה ציפור מיתולוגית שראשה מופנה תמיד אל עבר הים, היה במשך שנים רבות גאוות הממלכה, עד שהופיע האביר הקוסם מצפונה המרוחק של הממלכה ושינה את סדרי בראשית.

"יוקרה רבה מדי מונחת על כף המאזניים" לחש דון רפאל, כאילו דיבר עם האופק.

הנער בתגובה, לפת לפתע את להב פגיונו בחוזקה, ובמשיכה חדה חתך את פנים כף ידו. זרם עדין של דם ניגר מידו הקפוצה והחל מטפטף לרגלי השניים.

"לעולם לא תצעד לבד" אמר הנער, וקולו מבוגר מכדי גילו. " את הקרב הזה אנצח בשבילך, דון רפאל!" נשבע הנער והמבט הנחוש בעיניו לא הותיר מקום לספק.

הנער צחק ופתח את כף ידו. החתך נסגר ונעלם לנגד עיניו המשתאות של דון רפאל.

"תמיד ידעתי שיש  בו קסם מיוחד בנער הזה" חשב לעצמו דון רפאל והודה למזלו הטוב.

לקראת משחק ליברפול יונייטד - קצת שמן למדורה

החלטתי במסגרת מעט הזמן שנותר לפני שריקת הפתיחה להוסיף מעט טראש טוק ולצטט כמה שירי אהבה של יושבי הטריבונה באולד טראפורד, שמוקדשים ל"חברים" ממרסיסייד:

השיר הראשון מבוסס על הלחן של "She'll be coming 'round the mountain when she comes":

"If you want to go to heaven when you die,

you must keep the red flag  flying high.

get yourself a red bonnet

write a "fuck the scousers" on it.

If you want want to go to heaven when you die."

השיר הבא אמנם פשוט אבל חביב עלי במיוחד ומוקדש לבניטז (על פי quanta la mera):

"Fat Spanish waiter

He's just a fat Spanish waiter

Fat Spanish waiter

He's just a fat Spanish waiter"

הנה אחד על פי הלחן של Oh my darling Clementine:

"Build a fire

Build a fire

Put the scousers on the top

Put the city in the middle

And we'll burn the fucking lot..."

אחד חביב שמוקדש לקפטן הלא נכון (על פי Que sera sera):

"Steve Gerrard, Gerrard

He kisses the badge on his chest

Then hands in the transfer request...

Steve Gerrard, Gerrard"

אחד וולגרי בשביל השיכור עם הבירה, הפיש אנד צ'יפס וקעקוע השד האדום על הזרוע:

"If I had the wings of a sparrow

And a fucking big arse of a crow

I'd fly over Anfield tomorrow

And Sheit on the bastards below"

ויש עוד המון אבל אני אסתפק בעוד אחד, כי המדורה גדולה וחמה גם כך.

על פי "You are my sunshine":

"You are a scouser

A dirty Scouser

You're only happy on Giro day,

Your dad's out stealing

Your mom's drug dealing.

please don't take my hubcups away!"

ורק כדי שלא תקראו לי אוהד אנטי, הנה שיר יונייטד בביצוע מושקע:



עכשיו נותר רק לאחל שיהיה מעניין!

אייקידו, כמו קומוניזם. לא בנוי לפוליטיקה

קארל מארקס וודאי מתהפך בקברו באי שקט ( מחשבה מטרידה בפני עצמה ) כשהוא רואה כיצד התפתח הרעיון הסוציאליסטי שלו, מחזון שיוויוני, כמעט נאיבי, למודל טוטליטרי של ארצות אוכלות יושביהן, תרומתם של הפוליטיקאים לרעיון.

זו לא הפעם הראשונה בהסטוריה שרעיון טוב ביסודו עובר אבולוציה כזו שמביישת את הרעיון ואת ההוגה שלו.

היה פעם מטיף רחוב יהודי, תמהוני וארוך שיער, שהטיף "להפנות את הלחי השנייה". אינטרסנטים דאגו למסמר אותו לצלב מעץ ( אירוני מאוד כשאבא שלך נגר...), והפכו אותו לקדוש מעונה שמשרת את האינטרס של הפוליטיקאים הבכירים.

האיש הפך ממטיף רחוב שוחר שלום לאיש שבשמו ולחובתו נזקפים יותר מקרי מוות בטרם עת מהמגיפה השחורה.

באייקידו נתקלתי לראשונה אי שם בשלהי התיכון, כשחיפשתי אומנות לחימה לעסוק בה, עם דגש על הלחימה.

מפגש בודד במרתף טחוב בראשון לציון הספיק עבורי כדי לוותר על התענוג. (חברי הטוב, מני הצב, לא נרתע ונרשם מיד)

הפעם השנייה בה נתקלתי באייקידו היתה כ-8 שנים מאוחר יותר. מני הצב כבר התהדר בחגורה שחורה והאקאמה (ה"חצאית" המסורתית שכל אייקידוקא חושק בה, אותה לובשים בעלי החגורות השחורות באייקידו)

את הסיבוב השני שלי עם אייקידו אני זוקף לזכותם של אינספור ספרים על יפן המסורתית וסרטי סמוראים מימי אקירה קורסאווה ועד היום, שהדביקו אותי בחיידק היפני.

שילוב של חבר קרוב מיומן, קבוצה מלוכדת ונחמדה של אנשים, ומחקר קצר על הפילוסופיה שמאחורי האייקידו הפכו את ההחלטה להתחיל להתאמן לקלה יותר.

השנתיים הראשונות היו מהנות במיוחד. גיליתי אומנות לחימה ששמה דגש על האומנות ופחות על הלחימה, ובכל זאת יש בה מידה מסויימת של אלימות "בריאה", ומי שאי פעם חווה NIKKYO בחייו, משפשף כעת את פרק ידו בהסכמה, ומי שחווה NIKKYO כמו ש-NIKKYO צריך להיות, מסנן גם קללה כנגד ממציא טכניקת השטן הזו.

האייקידו, כמו הקומוניזם והדרשות יפות הנפש של מטיף הרחוב ארוך השיער השיער ההוא, הוא פילוסופיה כמעט סוציאליסטית שנשמעת כמו אומנות לחימה לילדי פרחים. בספרי האייקידו ניתן למצוא את המילה "הרמוניה" יותר מבכל ספר העוסק במוסיקה קלאסית. האייקידו היא אומנות על טהרת ההגנה העצמית. אם תבקשו מאייקידוקא שידגים לכם טכניקה, הוא ימתין בסבלנות כמעט מרגיזה שתתקפו אותו, כיוון שללא התקפה - אין טכניקת נגד.

זו ממש הדגמה של החוק השלישי של ניוטון הלכה למעשה.

ככל שצללתי יותר לעומק עולם האייקידו, גיליתי גם את הצדדים הפחות יפים שלו. מאחורי הקלעים של אומנות הלחימה הנאיבית הזו תוכלו למצוא אינטריגות בין מורים בכירים, שמזכירים לבעלי דימיון מפותח את סרטי הקונג פו המטופשים של פעם, תמצאו גם יריבויות בין שיטות אייקידו שונות (אייקיקאי, יושינקאן...) כשכל אחת טוענת לבכורה ומתעקשת שהיא היא האייקידו האמיתי.

בעיות האגו הן לא נחלתם של המאסטרים הגדולים בלבד, ומצאתי גרורות שלהן גם אצל המורים הזוטרים יותר (אלה שמלמדים בישראל בוודאי, ואני מניח שזה נכון לכל מקום), כך שקהילה יחסית מצומצמת של מורים לאייקידו מתעסקת בפוליטיקה קטנה, שבשם עצמי אומר, קצת ממאיסה את כל העניין.

היום, כשאני מדבר עם חבריי הקרובים, מני הצב (שיהאן) וז'בוטינסקי ג'וניור סנסיי על ענייני אייקידו, אנחנו תמיד מגיעים, איכשהו לסיפורי פוגי מעולם הפוליטיקה של האייקידו וטרם החלטתי אם זה חלק מהכיף או סיבה טובה לפרוש סופית מחמת מיאוס.

בינתיים אני מתייג את הסיפור הזה כעוד סיבה לדחות את החזרה לאימונים (ואני יודע שאני מזמין כאן התקפה רבתי של השניים שהזכרתי. מקווה שאני זוכר איך עושים NIKKYO...)

שועל נגד משתמטים

" אנו המעטים, המעטים המאושרים, אנו חבורת האחים;

  כי מי אשר ביום זה את דמו יקיז עימי,

  אחי אקרא לו.

  ובני אנגליה אשר נחים כעת במיטותיהם, בזויים יהיו בעיינינו, על שכאן לא היו.

  ואת גבריותם ישפילו עת יספר פלוני שאיתנו נלחם, בזה יום קריספין הקדוש"

                                                            

                                                                             וויליאם שייקספיר

                                                                             נאומו של הנרי החמישי

                                                                             לפני קרב אז'ינקור

בערך בתקופה הזו, בכל שנה מגיעה הכתבה המרגיזה הזו. איפשהו בין גיוס אוגוסט לגיוס נובמבר יוצאים כל השפנים ממחילותיהם המעופשות ומוכרים לעיתונאים צמאי רייטינג את משנתם בנושא הגיוס הקרב עליהם לרעה ומצפים את כוונות ההשתמטות בשכבות של אידיאולוגיה בגרוש.

הפעם היה זה נער כחוש בן 18 בשם אפי ברנר המתהדר בכינוי "מבכירי סרבני השמיניסטים". בכדי להיות הוגן, אני אצרף את הלינק לכתבה שפורטת את סיבותיו להשתמטות משירות בצה"ל שתוכלו להתרשם בעצמכם:

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3790324,00.html

בשנה שעברה אני זוכר כתבה מגמתית בחדשות ערוץ 2 בה עימתו בין סרבן גיוס רמת שרוני "רהוט" (אם אפשר לקרוא לילד שמשלב את המילה "כאילו" 3 פעמים בכל משפט) מול צעיר משכונת מצוקה מעיירה בדרום שצפוי להתגייס לגולני.

ברור לכולם מי מבין השניים ניצל את הבמה טוב יותר, ואת מי אהבה יותר התקשורת להציג (הרי מה כבר מעניין בנער שכונות מצוקה עילג שבסך הכל התגייס לגולני כי אמרו לו?)

כל שנה אני מפנטז על עימות עם סרבן הגיוס "חדור האידיאולוגיה". כיוון שזה ככל הנראה לא יקרה, אני סומך עליכם חברים שתנהלו איתי את הדיון בנושא (הנה ר', הרמה להנחתה בשבילך)

קראתי את הטיעונים של האידיאליסט הצעיר ואני מוכרח להודות שלא התרשמתי. ויותר מהכל, לא הופתעתי שהוא לא הצליח להרשים.

ססמאות שחוקות של "צבא הכיבוש" נזרקות לאוויר. "נאמנות לערכים" אומר הילד בגאווה, ואני שואל, על איזה ערכים אתה מגן, ילד?

נתחיל מטיעון הנגד הבנאלי ביותר. אזרחי מדינת ישראל נדרשים למלא אחר חוקיה. היה אידיאליסט צעיר אחר שהחליט לעבור על חוק זניח במדינת ישראל מתוך להט אידיאולוגי ולרצוח ראש ממשלה בישראל.

יסלחו לי האידיאליסטים הצעירים, אך אינני רואה הבדל בין רוצח ראש הממשלה למשתמט מצה"ל מטעמים אידיאולוגיים.

אני גם לא קונה את הטיעונים האידיאולוגיים, אני מצטער. קל מאוד להכריז הכרזות בגיל 17 כנגד צבא הכיבוש, מבלי שביקרת בבסיס צבאי אחד, במחסום צה"לי אחד, באחד מגבולותיה הבעייתיים יותר של ישראל. ממתי דעתם של ילדים בני 17 היא אידיאולוגיה ראויה להתייחסות? אני עדיין מפחד להשתמש במילה הזו כשאני נשאל לדעותי.

יותר ויותר אני מקבל את הרושם שהמניע האמיתי להשתמטות הוא מניע אגואיסטי של הגשמה עצמית (למה שאשרת בצבא? זה בזבוז זמן!), ולעיתים, כמו שקורה אצל שפנים, זה רק הפחד מדבר.

אני משוכנע שאם הכנסת תעביר חוק לפיו יחוייב צעיר לבחור בין שירות צבאי לפי כישוריו ויכולותיו (בקשת תפקידים רחב מקרבי, דרך תומך לחימה ועד "ג'ובניק" ) מול אלטרנטיבה של עבודות שירות לאומי בתחום החקלאות, בניין, סניטריה בבתי חולים או ניקוי רחובות, הרי שלפתע הסרבנים האידיאליסטים ימצאו באורח פלא סיבות להתגייס בכל זאת, מפני ששירות חסר סיכון יהיה עדיף על שירות לאומי הכרוך בעבודת כפיים או בפגיעה באגו.

מהם הערכים עליהם מגן המשתמט הצעיר? ודאי לא ערכי סולידריות ושותפות גורל איתי. למעשה, בעיניי המשתמט הצעיר הוא כשל ערכי של המערכת החינוכית כולה בראשות הוריו של הילד.

זהו לא שיעור באזרחות ואינני מתכוון ללמד את המשתמט הצעיר ערכים. אני חושב שזו ברכה לבטלה.

אני חושב שצריך להחמיר עם עונשם של משתמטים.

עריקי מילואים (אלה שאנו טורחים ללכוד ולהעניש) "זוכים" לבלות יומיים בכלא על כל יום מילואים שפספסו.

אני חושב שאפשר וכדאי לנהוג במשתמטים באותה מידה של חומרה ולהקפיד על האכיפה. איכשהו אני משוכנע שאם המשתמט האנוכי יידע שהוא צפוי לבלות 6 שנים בתא מאסר, יבחר באלטרנטיבה האחרת ויתגייס כמו כולם.

אידיאוליגיה בגרוש נוטה להתפורר מהר מאוד.

ואגב, אם המשתמט הצעיר יעבור שירות דומה לזה שעברתי אני בצבא, הוא ילמד יותר על ערכים מאשר למד בכל שנותיו בתיכון. בילוי של 3 שנים עם צעירים מכל שכבות האוכלוסיה ילמד אותו על העם בו הוא חי יותר מכל תכנית ריאליטי טלוויזיונית.

אם בסופו של יום יחליט עדיין לדבוק באידיאולוגיה, דרכו לפוליטיקה פתוחה והוא מוזמן לשנות את המציאות בדרכים המקובלות. לחילופין, אני אשמח לראות אותו מוותר על אזרחותו ומהגר למדינה חסרת קונפליקטים.

בכל מקרה אני לא חושב שמגיע פרס לסרבנים. אסור לתת להם להתחיל את חייהם האקדמאים האזרחיים ביתרון של 3 שנים על חבריהם לספסל הלימודים מהתיכון.

זהו...

התקף "זהבי עצבני" שלי נגמר, אפשר לחזור לספורט.

גולדסטון - אל תעביר לי שיחות...

דו"ח גולדסטון ממשיך לעורר הדים והופך, כצפוי יש לומר, לכר עשיר של ספינים פוליטיים וקרדום לחצוב בו לכל הצדדים בסכסוך (ונדמה שאין מדינה בעולם שלא בוחשת בו).

הדרך לגהינום, כך אומרים, רצופה בכוונות טובות. (אגב לדעתי יש לומר מרוצפת... אם יש לכם מה לומר על זה, אני אשמח לשמוע). אני משוכנע שהיהודי הצדקן נכנס להרפתקאה הזו מכוונות טהורות של בחינת התנהלות הצדדים בתקופת "עופרת יצוקה" כשלנגד עיניו שמירת זכויות האדם. לפחות אני רוצה להאמין שלא היו כאן כוונות אחרות.

ממשלת ישראל, מצידה, החליטה ברוב טיפשותה האופיינית שלא לשתף פעולה עם החוקרים מטעם האו"ם.
אני נותן מעט מאוד קרדיט לקברניטים שלנו, ולא מאמין ביכולת שלהם לחשוב חצי צעד קדימה, ולכן לא השכילו להבין שחוסר שיתוף פעולה עם החוקרים פירושו שייצא דו"ח חד צדדי שמורכב כולו מעדויות החמאס. קשה לי להאמין שהקברניטים שלנו עשו את הדידקציה והחליטו להתמודד עם הדו"ח לכשיושלם, ובינינו, הם הרוויחו את חוסר האמון שלי ביושר.

אז מה עכשיו?
עכשיו הפלשתינאים צועקים "חמס" (סליחה על משחק המילים) ואנחנו שולחים את פרופ' גבריאלה שלו לאו"ם לטעון שאין לנו אחות.
בפועל, יהפוך דו"ח גולדסטון למרבה האיוולת והאירוניה, לכלי שינציח את הסכסוך, וירחיק את הצדדים משולחן המו"מ, ולא בטוח שלכך התכוון האו"ם.

ובנימה יותר אישית...
הייתי שם, ולא בתור חייל פשוט, אלא כמפקד, ואני לא ראיתי את הדברים שעליהם מדבר האדון גולדסטון.
אני משוכנע שהיו אירועים חריגים שיש לחקור ולהפיק מהם מסקנות, ואם היתה פעולה שדורשת גם העמדה לפלילים עלינו לחקור אותה. אבל לא היה מקום להכריז על ישראל כאשמה בפשעים כנגד האנושות.
הדו"ח מצייר שם תמונה שאני כמפקד לא יכול להסכים לה, ממקור ראשון.

כמו הסרט "ג'נין", גם הדו"ח הזה נגוע בחד צדדיות מוגזמת ומאירועים מנופחים ולעיתים מצוצים מהאצבע, כי כך קורה כשה"קורבן" עורך את הסרט. (אגב, אני יודע שלסרט קוראים "ג'נין ג'נין" אבל יצאתי ממנו באמצע...)

עוה"ד שבי טוען גם, שיש כאן גם בעיה בסיסית אינהרנטית לדו"ח. ההכרעות שבדו"ח הן סוג של פסק דין "בהעדר הגנה" כנגד מדינת ישראל. נכון, זו בחירה של ממשלת ישראל שלא להגן על עצמה, אבל (וזה אבל גדול!... תמיד רציתי להגיד את זה) לא מדובר כאן בגניבה ממכולת, אלא בהאשמות בפשעים כנגד האנושות (!!) וככאלה, יש למנות "סניגור" לנאשם גם אם הוא אינו מעוניין בו (למיטב ידיעתי גם בישראל, אדם לא יכול להודות שהוא אשם בפשע נגד האנושות מבלי לנהל על כך משפט לאור העונש הצפוי לו).
בנוסף, אני חושב שהתוצאה של הדו"ח לא יכולה להתנסח באופן בו הוצגה לציבור, ואינה יכולה להכריע בשאלות שנחקרו. לדעתי התוצר הסופי של החקירה צריך היה להיות רשימת מקרים שעל ישראל לחקור בעצמה ולתת את ממצאיה לאו"ם.

בינתיים, אי אפשר לומר שהכלבים יינבחו והשיירה תעבור.
את מחיר הטמטום שלנו אנחנו משלמים ביחסי החוץ שלנו עם מדינות אירופה, וטורקיה היא רק דוגמא אחת.

ר' יקירי...
הפוסט הזה מוקדש לך ולז'בוטינסקי.
לך בדרכך זו והושע את ישראל.

בכל זאת הגענו למרות הכל

הייתי סקפטי. מודה.
לא חשבתי שמראדונה יצליח להעלות את הכוכבים שלו למונדיאל, במיוחד אחרי שראיתי את הברק בעיניים של דייגו פורלאן והתכולים של אורוגוואי, אבל כנראה שיש איזו שכינת כדורגל עם נטייה לנוסטלגיה בכנסייה ההזוייה של מראדונה.

אין לי הרבה מה להגיד על הסיפור הזה, מלבד זה שאני שמח שארגנטינה עלתה. הכדורגל הוא דרמה קומית ולארגנטינה היה מאז ומעולם מקום של כבוד באנסמבל העולמי. כבר דיברתי בעבר כאן על היריבויות הנצחיות שבכדורגל והמונדיאל היה קצת חסר אם לא היה בו את הסיכוי להפגיש בין ברזיל לארגנטינה, או בין אנגליה לארגנטינה (כי איפשהו חייבים להכריע מי אשם ומי ניצח בפוקלנד).

ברקע, ישנה עדיין שאלה לגבי מינויו של מראדונה כמאמן נבחרת ארגנטינה, והאם ההעפלה הזו טובה לארגנטינה או לא...
מצד אחד, אני לא לגמרי משוכנע שלאורך זמן הנבחרת הארגנטינאית תרוויח ממראדונה כמאמן, שהרי כולם יסכימו שארגנטינה עלתה למרות מראדונה ולא בזכותו (כולם חוץ מדייגו עצמו כמובן). ואולי יותר מזה, מראדונה עצמו (או מקומו בפנתיאון הכדורגל) עשוי להפגע. ואני אומר, לא כל אגדה שווה לפורר לאבק.

מצד שני, אם נסתכל על ההיסטוריה של מראדונה שמחוץ למגרשי הכדורגל, הרי שהאיש רחוק מלהיות מודל לחיקוי ודוגמא לנוער. אם כל זה לא פגע במעמדו כנציגו של אלוהי הכדורגל עלי אדמות, כמה נזק כבר ייגרם במונדיאל כושל?

מלבד איחולי הצלחה גם לאורוגוואי בפלייאוף, כדברי פורסט גאמפ.... That's all I have to say about that

וגר זאב עם כבש (או בעל הבית השתגע)

מחקרים רפואיים מפוברקים לגמרי מוכיחים שכשאתה הופך לשיח' סעודי, אתה נתקף רצון עז, בלתי ניתן לכיבוש, לרכוש לעצמך קבוצת כדורגל באנגליה.
ככה זה, אי אפשר להתווכח עם המדע.

למה ששיח' סעודי ירצה לרכוש את הקבוצה שנועלת את טבלת הפרמייר ליג? לזה בוודאי נוכל למצוא צידוק.
בסופו של דבר, מדובר בעיר פורטסמות' שבה כ-200,000 תושבים, ולמעלה מכפול מזה בסביבתה המיידית (סה"כ מספר דומה לזה שבעיר מנצ'סטר), כך שפוטנציאל האוהדים לא רע. מה גם שמועדון הכדורגל של פורטסמות' הוא הנציג הבכיר ביותר מקרב קבוצות דרום אנגליה כולה, ואם לשפוט לפי המודלים העסקיים של מנצ'סטר סיטי ואפילו של צ'לסי לפניה הרי שיש להרפתקאה הזו סיכויים לא רעים.

אבל ששיח' סעודי ימנה את אברם גרנט הישראלי למנהל מקצועי? זה כבר נשגב מבינתי.
אין לי שום דבר נגד גרנט, להיפך! יש לי המון נגדו. (אבל זה מחוץ לעניינינו)
אתם חייבים להודות שהאנומליות הקטנות האלה של החיים הן כמו תוספת של כוסברה לתבשיל. זה מעניין, ותמיד יהיו כאלה שלא יבינו למה בדיוק היית חייב לעשות את זה?!

שיח' סעודי שממנה ישראלי למאמן (ואל תגידו מנהל מקצועי, כי תוך חודש פול הארט מפנה את מקומו מחמת מיאוס) הוא רק סמפטום. נדמה שהעולם כולו קצת השתגע וסדקים קלים מתגלים בסדרי בראשית.
מספיק להציץ במבט חטוף בעיתון ולראות כתבות על איש עסקים ישראלי (חיים צבן) שמצוי במו"מ לרכישת אלג'זירה, כתבות על ראש סבא"א (סוכנות בינ"ל לאנרגיה אטומית מטעם האו"ם) מצרי שאחראי על פיקוח מתקני גרעין באיראן, וגזענים אמיתיים יוסיפו לרשימה הכמעט קומית הזו גם את ברק חוסיין אובאמה שמסיים כמעט שנה כנשיא העולם החופשי.

לאן נגיע?! שחקן ערבי בבית"ר ירושלים?!

הבהרה קטנה: הדברים הכתובים כאן נכתבו, כמובן, בציניות גמורה.
אני חושב שדווקא נחמד לגלות שאפשר לטשטש את הגבולות בין המזרח למערב, בין האיסלאם לשאר הדתות ושאנחנו יכולים להיות קצת עיוורי צבעים (YES WE CAN), ואין מקום טוב יותר להתחיל בו מספורט, ובפרט בדת שמאחדת את כולנו - כדורגל (ונביאו עלי אדמות דייגו מראדונה).

אני לא מרטין לותר קינג, אבל יש לי חלום, ובחלומי ג'ודוקא איראני יושב על כוס בירה עם ג'ודוקא ישראלי אחרי קרב אולימפי רשמי בין השניים.
טוב בחלומי אני גם מאמן מנצ'סטר יונייטד... אז בואו ניכנס לפרופורציה...

קסם הדקה ה-90

הנה תמה לה חופשת הסוכות, ועימה תם לו ככל הנראה קמפיין מוקדמות נוסף.

מי שראה אתמול את נבחרת ישראל מול מולדובה לא יכול היה שלא לחשוב ברצינות על הטיעון הנשי הנצחי כנגד כדורגל (מה מעניין ב-22 שחקנים שרודפים אחרי כדור?).
מצאתי את עצמי כמעט מסכים שיש משהו מאוד לא בסדר במשחק, עד שהתעשתתי ונזכרתי באיזה משחק חסר חשיבות מדובר, ועד כמה ירודה היתה המוטיבציה לתת הצגה.
נבחרת ישראל אמנם עשתה את שלה בהליכה, ובתצוגה של חוסר חשק, כמו ששני הליצנים ששידרו את המשחק טרחו לציין בפנינו ללא הרף (כאילו שהבושה לא היתה גדולה מספיק).

בינתיים הפכנו למעצמה של מתימטיקאים וסטטיסטיקאים, כי רק הכשרה במקצועות אלה עוזרת לחשב את סיכויי ההעפלה של נבחרת ישראל לפלייאוף של טורניר יוקרתי (כן, לפלייאוף...). החישובים הם בלתי נסבלים וההסתברות להתרחשות אירוע חיובי היא הסתברות שכל קזינו היה גאה בה.
למרות המקצועיות הרבה שרכשנו בחישוב הסתברויות העפלה הכוללת אפילו אלגוריתם מתנבא לחישוב הפרשי שערים עתידי, לא זכור לי מתי הצלחנו לנצח את הקזינו ולנצל את ה"הזדמנות האחרונה".

הפעם זה היה השער של לטביה בדקה ה-90 שהרג אותנו. בטורניר נשכח אחר היתה זו פתיחת הרגליים של נמני שהביאה לשער בדקה ה-90 של האוסטרים.

תודו שיש קסם מיוחד לדקה ה-90. כזה שהופך את המשחק הזה לדרמטי כל כך. גם אם נשכח לרגע שבמרבית המקרים הוא עובד לרעתנו (ואפילו במשחק ההוא בצרפת, משחק "מאיר, תרגע!" הידוע, כל שהצלחנו הוא לשבש תוכניות של צרפת ולא להעפיל...), עדיין יש בה בדקה הזו את תמצית הדרמה שבכדורגל.

כמה מקרים כאלה אנחנו זוכרים? השדים האדומים שבינינו לא ישכחו לנצח את הדקה ה-90 בקאמפ נואו אי שם בשלהי המילניום. בכלל יש לה לדקה הזו נטייה להיות ארוכה מדקה (על פי מחקרים היא ארוכה במיוחד כשיונייטד בעמדת פיגור, אבל זה דיון אחר).

תודות להרגלי שינה בלתי בריאים בעליל הצלחתי לראות במקביל את משחקיהן של אקוודור מול אורוגוואי ושל ארגנטינה מול פרו במסגרת מוקדמות הגביע העולמי. דרמה כזו לא ראיתי כבר המון זמן ושוב תודה לדקה ה-90. אגב, אם יש מישהו שחייב את עורו לדקה הזו הוא לא אחר מאשר דייגו ארמאנדו מראדונה שכל יוקרתו היתה תלויה בשניותיה האחרונות של הדקה ה-90.

דקות הסיום של שני המשחקים הן שתקבענה את מעמדן של אורוגוואי וארגנטינה לקראת המחזור האחרון במוקדמות שיפגיש את שתיהן "ראש בראש".

בדקה ה-89 הצליחה פרו להשוות את התוצאה באצטדיון "המוניומנטאל" הגועש שבבואנוס איירס. את הקהל ניתן היה לשמוע למרות הסופה המגוחכת שהשתוללה שם. את המשחק היה קשה יותר לראות בינות לטיפות שעל עדשת המצלמה. זה כמובן לא הפריע לסיינט פלרמו לכבוש שער ניצחון בדקה ה-90, שער שהפך את דייגו לאיש מאמין, ואת האגדה של דייגו לאגדה חיה ובועטת - הכל יכול היה להתהפך בשניות כמובן.

*משמאל, דייגו בהפגנת איפוק של מאמן.


מעבר להר, באורוגוואי, דייגו אחר (אקס יונייטד) ניצב בדקה ה-90 בנקודה הלבן וערך שיחה קצרה עם אלוהיו. בעיטה שדורשת קוחונס גדולים ניצחה עבור אורוגוואי את המשחק ולשמחתנו נקבל קרב ענקים בין 2 הקבוצות האלה שכל כך מתאימות לנוף המונדיאל.

המפסידה בקרב תוכל לקבל שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה והסתברות משלמה שרף, לקראת הפלייאוף וההזדמנות האחרונה.

מיהו השחקן הטוב בעולם?

אולפן ליגת האלופות חגיגי כתמיד. ניתן להרגיש את ההתרשות של כולם. חיפה משחקת נגד בורדו.
מתחילים עם אייטם על בורדו, אלופת צרפת החדשה, אחרי שלטון היחיד של ליון.
אנחנו לא מכירים את בורדו (אם מישהו מכיר, אני מתנצל ומבהיר שאני מדבר בשמי ובשם התולעים שלי), ובאולפן עושים לנו היכרות עם היריבה התורנית.

ואז זה מגיע...

זה בד"כ נדב יעקובי או אבי מלר, שמתחרים ביניהם תחרות סמויה מיהו הידען הגדול יותר (עוד נגיע לזה), שמציגים לנו את הכשרונות החדשים, הפעם זה היה יואן גורקוף. ואז מישהו פשוט לא מצליח להתאפק ומשווה את הכשרון החדש לזידאן.
"הוא יכול להיות הכי גדול בעולם".

איזה קשקוש!

זה קורה כל הזמן. החברים באולפן לא מסוגלים לסיים אייטם על קבוצה בלי להשוות שחקן לזידאן, למסי, לרונאלדו (נדב יעקובי הגדיל לעשות והתחיל לעשות השוואות לשלדים מתפוררים כמו אלפרדו די סטפאנו. (ברור... הרי כולנו ראינו אותו משחק בתור ראשנים...)

אני רוצה למחות פעם אחת (וזהו... מבטיח) על הדיון המטופש בנושא מיהו השחקן הכי גדול.
יש לדיון הזה המון לווינים. מיהו הכי גדול בכל הזמנים? מראדונה? פלה? מתי מותר להכניס שם חדש לתחרות הזו (בלי לחטוף סטירה על חילול קודש)? מאיזו מאה לא מחשיבים שחקנים יותר?
ומיהו הכי גדול היום? מיהו החלוץ הכי טוב? מיהו הקשר? השוער (זה הכי מצחיק)? הקוון?

אני רוצה למחות על העניין הזה של "הכי טוב בעולם"
עם יד על הלב, איך אפשר לקבוע מיהו הטוב ביותר בעולם? יש כל כך הרבה פרמטרים, חלקם ניתנים למדידה כמו שערים ואסיסטים, וחלקם נושא לדיון וויכוח כמו התרומה לזרימת המשחק, ההתאמה למארג האנושי של הקבוצה. וזה על קצה המזלג.
אני לא יכול להכריע בסוגיית קאקה-רונאלדו-מסי ואני לא חושב שיש אדם אובייקטיבי אחד שיכול (גם התולעים שלי חושבים כך). ואם כבר הזכרנו את השלושה האלה, אז מה עם המתוקשרים פחות?

הדיון הזה תמיד מזכיר לי את הדיונים המטופשים באותה מידה על הסיירת הכי טובה בצה"ל. (ברור שסיירת גבעתי...)

אני מציע לעבור לשיטת תיוג לפי רמות, כמו בהשכרת רכב. ככה נוכל לדבר על שחקנים מדרג א' שלשכור אותם עולה בין 50-96 מיליון יורו, ולא נדרש לשאלה מיהו הטוב ביותר. ואני באמת חושב שהמונח הוא לשכור ולא לרכוש מפני שבינינו, הם פועלים לתקופה מוגבלת, ודי אדונים לעצמם. (חוץ מאדריאן מוטו אבל ככה זה... מי שחמור אוכל קש)

כן כן, גישה קפיטליסטית טהורה. כוחות השוק יחליטו מי ראוי לדרג א'. אם קבוצה מוכנה לשלם הון תועפות בעבור שחקן, מבחינתי הוא דרג א', גם אם קוראים לו ברוך ג'מילי.