יום חמישי, 31 במרץ 2011

Nobody fucks with Maccabi in the Yad!

בפאב תל אביבי לא גדול, הצטופפו להם כמה עשרות טובות של אוהדי מכבי, שלא האמינו מספיק בקבוצה או שהיו תפרנים מדי מכדי לרכוש מנוי למשחקי הקבוצה בהיכל. התפאורה היתה מושלמת, הכל מוקפד, עד לרמת הדביל הקבוע, שבא עם כובע גדול מדי בצהוב/כחול ופרצוף צבוע בהתאמה והתמהוני שמתעקש לראות את המשחק בעמידה, מעבר לכתפך השמאלית.

משחק הכסאות נגמר, וכל אוהד כבש לו פינה, ללא מרחב אישי גדול, מול אחד מעשרת מסכי הטלוויזיה שבפאב, ועוד מקום לכוס בירה, מאנצ'יס וטלפון סלולרי  - שיהיה למי לשלוח סמס בעת הצורך. הכל היה מוכן להצגה הגדולה בעיר.

על הישג הנצחון בויטוריה, ששלח את הסדרה לתל אביב בתוצאה מבטיחה של 1-1,  האפילו בשבוע שעבר בנות רמלה עם זכייה בגביע האירופאי, והנצחון הביתי הראשון היה בסמוך מדי לנצחון נבחרת ישראל בכדורגל, אבל אתמול, הבמה היתה כולה של מכבי.

בחזרה בפאב הצפוף, אנשים שמעולם לא הכירו חברו יחד לשתי מטרות נעלות. לקלל בלי צנזורה ולקטר על יורם ארבל. בין דרמה סוחטת דמעות של דורון פרקינס הפצוע ששלח איחולי הצלחה לחברים, לבין ההצהרות הגובלות בניחוס פושע של פארגו, אי אפשר להגיד שההצגה היתה מאכזבת, אפילו המגן המכוער שקיבל מיקי ברקוביץ על זכייתו בתואר השחקן הטוב במכבי בכל הזמנים לא העיב על החגיגה.

היה שם הכל, ממתח ואי ודאות במחצית הראשונה, דרך סל מופרע עם הבאזר של טלטוביץ', השני בכיעורו לחוזה וארגס בלבד,  שהוריד את הקבוצות למחצית ביתרון מינימלי של האורחים, ועד לתצוגת הגנה אדירה ברבע השלישי והתעללות חברותית בגופת ויטוריה ברבע האחרון, שחתם 3-1 ענק של מכבי וחזרה למעמד 4 הגדולות באירופה.

מעל הכל היה זה הערב של פארגו ופניני שהוכיחו שוב, שצדק האדמו"ר ארל וויליאמס כשטבע את המשפט:
"Nobofy fucks with Maccabi in the Yad"

יום שני, 28 במרץ 2011

שווה ציטוט


לא פוסט.
סתם משפט ששווה ציטוט: "פחות, אבל עוד נוחר"
תשובה יהודה פוליקרית לשאלה איך היה שישנתי על הבטן?

יום חמישי, 24 במרץ 2011

יומנו של פרוייקט - פרק 3 - דילמה

אני קופץ מעט קדימה, כמעט חודש של עבודה.
אחד היתרונות של עבודה (כמעט) בחיק הטבע הוא המראות שאני נתקל בהם בדרך העפר המתפתלת למשרדים.
השילוב של שעה מוקדמת יחסית ואיזור שמרביתו הוא שמורת טבע מזמן לי כל בוקר מפגש עם הטבע, ועם הטבע המבויית יותר.
את יומי הראשון בעבודה התחלתי באיחור של כ-10 דקות לאחר שאת דרכי חסם פר, שלא התרגש במיוחד מהרכב שלי או ההבהובים הפתאטים שלי. מה שכן ריגש אותו היה הסמי-טריילר ששעט במורד הדרך, למי שחשב לרגע שהגודל לא קובע...GUESS AGAIN.

חודש מרץ הוא חודש טוב לעבור בו ליד מטעים של שקדיות. הדרך למשרדים עמוסה שקדיות סגולות ולבנות והנסיעה בין המטעים לבין האגמון הקטן, שמצידה האחר של דרך העפר, משכיחה ממך למשך 4 דקות הנסיעה את העובדה, שאתה למעשה עובד במקום שמחרב את הטבע לטובת בני האדם.
אגב, אולי אכתוב על זה משהו בעתיד, אבל גיליתי שמשקיעים לא מעט משאבים, זמן ותכנון על מזעור הנזק לטבע, עקירת עצים בשלמותם, איתור גאופיטים ושתילת כל אלה מחדש בחממות זמניות עד השבתם לאיזור בסיום עבודות שיקום הטבע.

יש לי מפגש כמעט יומי עם שועל אחד ותן אחד שחוצים את דרך העפר תמיד באותה שעה ובאותו מקום (והם חושבים עלי בדיוק את אותו דבר).

הבוקר זימן לי הטבע מפגש עם אנפה אפורה זקנה שכבר לא הצליחה להרים את משקל גופה בכנפיה. זה לא נראה כך בהתחלה. כשעצרתי לידה ושלפתי את הטלפון לצלם, פשוט שמחתי על ההזדמנות לצלם אותה כל כך מקרוב. (עכשיו שאני חושב על זה, אני מסתובב עם הקנון איתי בתיק מסורבל אבל כשאני צריך תמונה מהירה - האינסטינקט הוא להשתמש בטלפון... כמה חבל (כמו שאתם רואים, תמונה לא איכותית במיוחד... 5 מגה פיקסל ב#%$ שלי...)


כשהתקרבתי מדי, הזקנה ניסתה לפרוש כנפיים אבל הניסיון המביך הזה נגמר במעידה מעוררת רחמים על המקור.
היא המשיכה לדדות הלאה אל הירוק שבשולי הדרך ועצרה שם לנוח מהמאמץ.
חשבתי על השועל והתן שמחכים לה שם בהמשך, חשבתי להרים טלפון לאיזה מרכז וטרינרי, ולמרות הרחמים שלי על המסכנה, החלטתי לתת לטבע לעשות מה שהטבע עושה הכי טוב, בלי שנפריע לו.
זה לא אומר שזה לא מנקר לי עכשיו בראש. איך אומר הנודניק הזה, חיים הכט?
מה אתם............................. הייתם עושים?

יום ראשון, 20 במרץ 2011

יומנו של פרוייקט - פרק 2 - מה אתם רוצים ממני? דם?

זה הראיון השלישי שלי בחברה. רביעי אם נספור גם את הראיון הטלפוני שעברתי. על מה עוד כבר יש לדבר?
עוד שבוע עובר ואין סימן להתקדמות, אבל בדיוק כשכל העסק הזה מתחיל להשמע כמו עוד ניסיון כושל, מצלצל הטלפון והמספר של ד' (לגב' המשועשעת כבר יש אות תחילית) מופיע על הצג.
ראיון רביעי בחברה. האיש בג'ינס עם הידיים המשולבות גבוה מדי על החזה והטון הנמוך מלאכותית מתחיל לדבר על שכר, אבל הפגישה הזו מסתיימת מהר מהצפוי וללא תוצאות, כמו עוד דייט שכולו משחק מקדים.

שבוע נוסף חולף. גם בעולם הדייטים והנשים הקשות להשגה זה כבר הזוי.

אני עסוק בעדכון קוה"ח שלי, גרסא 3.21 (English Version) כשצלצול הטלפון קוטע את חוט מחשבתי.
קול נשי חדש ומשועמם מודיע לי בקול לאקוני, שאני מוזמן למבחנים במכון אבחון, ששמו נשאר במערכת (ובמערכת פירושו, נשאיר את זה בצד שלא יתבעו אותי תביעת לשון הרע כל מיני אנשים שלא מבינים את ההומר שלי... אה... כולם).
"איזה יופי" אני עונה באותה 'חגיגיות'. "מטעם מי??"
מסתבר שהקשה להשגה ההיא מהדייט הקודם רוצה שמכווץ ראשים יתן את דעתו על השידוך החדש.

אותו ערב, מצאתי את עצמי עורך ריגול אינטרנטי על המבחנים הצפויים לי למחרת, פותר בעיות תנועה ומסיר אבק של שנים מיכולות החישוב ללא מחשבון של בעיות הספק.
"תזכור טוב את הצורות שיתנו לך להעתיק, אתה תצטרך לשחזר אותן מהזיכרון" תרמה ט', שעברה לאחרונה את המבדקים בעצמה, למאמץ המלחמתי. כן... אני נזכר, זה  היה ככה גם במבדקים לבה"ד 1.
מסתבר שהכישורים הנדרשים לכל תפקיד באשר הוא כוללים כתיבת סיפור אופטימי על הילד הבכיין היושב מול כינור, השלמת סדרות חשבוניות וצורניות מופרכות וכמובן, ציור של עץ ובית.
הנה תובנה, קשורה/לא קשורה... האם ייתכן שאהוד ברק, שהצליח להמאיס את עצמו אפילו על החיקוי שלו בארץ נהדרת, כשל בתפקידו כי אף אחד לא בדק איך הוא צייר את העץ?

ב-7:30 התייצבתי במכון. 11 שעות וכאב ראש אחד אח"כ, חזרתי הביתה גאה בעץ שלי, עם השורשים, הענפים, הפירות, הציפורים והחיבור הכל כך חשוב לאדמה, בדיוק כמו שהדריכו אותי לעשות כשעשיתי מבדקים למשרת שומר בבי"ח קפלן. מצד שני... לא נרשם שיפור באיכות האומנותית.

שלושה ימים אח"כ זימנה אותי המשועשעת ל...ראיון נוסף, הפעם עם בעלי החברה.
תגידו, מה עוד אתם רוצים ממני? דם?

יום שני, 14 במרץ 2011

יומנו של פרוייקט - פרק 1 - יקיצה לא טבעית

"בוקר טוב, אני מדברת עם עו"ד א'? י', מנהל הפרוייקט קיבל את קורות החיים שלך ורוצה לתאם פגישה"
השעה 7:45 בבוקר. ועבור מובטל זוהי שעה קשה. בד"כ מתהפכים בה היפוכים אחרונים (טוב על מי אני עובד... לא אחרונים) במיטה, לקראת קימה.
אני מציץ בשעון ולא רואה ממש את השעה מבעד לקורי השינה. "בוקר טוב" אני עונה, וקולי נשמע כמו הסבא סימפסון עם פה מלא אפר. יופי, אני חושב... אחלה רושם ראשוני.
"הערתי אותך?" שואל קול נשי משועשע מהצד השני של הקו. מי מאיתנו לא מכיר את הרפלקס המותנה הזה לשלוף את התשובה העלובה - "לא לא... נתקע לי משהו בגרון" ... כן... הכבוד העצמי.

עכשיו המוח מתחיל לעבוד מהר יותר, כמו הילוך שני בעלייה, ואני מנסה לחלץ מאיזו מגירה חצי פעילה במוח, על איזה פרוייקט מדברת האשה הזו, לכל השדים?!
ככה זה, כשאתה שולח עשרות קורות חיים ביום, בשלושה נוסחים, בשתי שפות ואחד אלוהינו שישמור. לרגע אתה שוכח מי אתה בדיוק בשביל האשה שבצד השני של הקו, עוה"ד? המנהל? זה שעושה מילואים פעילים, זה שלא? ההוא עם התחביבים? הצנון חסר החיים? איזו גרסה דו מימדית שלך יושבת לה על השולחן?

את הגברת בצד השני לא מעניינים הלבטים שלי, היא ממוקדת במשימתה. "עו"ד א'... איך נראה יום חמישי בעוד שבועיים אצלך ביומן?"
מצחיק! רגע, תני לי לבדוק... אני פנוי מעוד שעתיים, כשאקום סופית, ועד ראש השנה 2016, חוץ מכמה שעות באיזשהו ערב במאי שאני אמור לראות כדורגל.
"רק שנייה, אני לא מול יומן" אני עונה, ומהראי שמולי מביט בי אדם פרוע שיער שמתחיל להיות משועשע מהסיטואציה. (לעזאזל איתך אשה! אם זה מצחיק אותי סימן שהתעוררתי לגמרי. יופי דפקת לי את השינה... מרוצה???)

"כן, אני יכול להגיע בבוקר" אני עונה (ב-13:30 יש משחק של יונייטד בגביע נגד קבוצה מהליגה החובבנית, נראה לך שאני אפסיד אותו?!)
"מצויין אז אני שולחת לך זימון באאוט-לוק ליום חמישי עם טלפון והוראות הגעה" היא מסכמת.
מעולה... עכשיו אולי אני אדע מי זו שקובעת לי לו"ז ליום חמישי עוד שבועיים ככה...בלי להתכונן נפשית.