כנפיים

מאז ומעולם רצינו לעוף. טוב, לא אני באופן אישי, אני עכבר יבשה מצוי, אבל אני יכול לדמיין שני אנשי מערות מביטים בייאוש בפטרודקטיל ממריא אל האופק עם ארוחת הצהריים שלהם כשבמוחם הפרימיטיבי המחשבה, לו רק יכולנו לעוף...

האובססיה הזו של תעופה מלווה אותנו בכל מקום, והרי לא חסרות דוגמאות.
פיטר-פן מלמד את ונדי והילדים לעוף תוך שימוש ב"מחשבות שמחות", מרי פופינס מעופפת במטריה פתוחה... סופר-מן???

תמיד אהבתי את סיפורי המיתולוגיה היוונית, ואחת האגדות האהובות עלי הייתה האגדה על דידאלוס ואיקרוס.
הסיפור הוא על המלך מינוס ששכר את שירותיו של המהנדס האמן, דידאלוס, שיבנה לו לבירינת' מורכב, בו ישכן את המינוטאור.
שנים אח"כ סייע דידאלוס לגיבור האתונאי תזאוס להרוג את המינוטאור ולמצוא את דרכו אל מחוץ ללבירינת' ועל מעשה זה נכלאו דידאלוס ובנו איקרוס במבוך אותו בנה , והמבוך נאטם .

דידאלוס בעל התושייה, הרכיב 2 זוגות כנפיים מנוצות ציפור ודונג, נמלט מהאי עם בנו. בטרם המריאו, הזהיר דידאלוס את בנו לבל יתקרב לשמש, בכדי לשמור על שלמות הכנפיים.
הילד, כמו כל ילד, שמע את הדברים אך משהו בתחושת החופש שנתנו לו הכנפיים גרם לו להתעלם מאזהרת אביו ולנסוק אל עבר השמש.

את הסוף כולכם מכירים, השמש המיסה את הדונג ונוצות הכנפיים התפזרו. איקרוס צנח אי שם בים כרתים הנושא היום גם את שמו (הים האיקרי).

המרוץ אחרי הכנפיים הצית את דמיונם של סופרים ומשוררים, אך לא פחות, את דמיונם של מדענים שהחל מדה וינצ'י, דרך האחים רייט ועד החברים בנאס"א הפכו את חלום המעוף למציאות.
אבל, עם כל הרומנטיקה שבטייס ובתעופה, הטבע דואג להזכיר לנו מדי פעם שבני האדם לא נועדו לעוף, ושאלה שעושים זאת, טוב יעשו אם יזכרו את אזהרתו של דידאלוס לבנו.

זה לא הספד ולא קינה, אבל הפוסט הזה מוקדש לגברים של משפחת רמון, שהביאו לכולנו המון גאווה , אבל הזכירו לנו שכמו במקרה של איקרוס, לפעמים מחיר הנגיעה בשמיים גבוה מדי.