מוצאי שבת, הטלפון הנייד שלי מיילל שיר אהבה בדואי.
"הנה זה בא" חשבתי לעצמי. השיר הזה שמור לאנשי המילואים בלבד, ולמרות התדמית הצבאית משהו שלי, קשה לי להביא את עצמי לענות לטלפון במהירות ואני נותן לשיר להתנגן קצת.
"קול קורא לנדוד..." מיילל הטלפון ואני מציץ במסך ורואה שעמרי נמצא על הקו - מפקד היחידה שלי. "יופי..." אני מחייך. "איזה חודש בשנה אני צריך למחוק מהיומן עכשיו?"
"מה עניינים, אחי?" הוא שואל ומיד ממשיך: "אתה יוצא לפולין בעוד חודש, במשלחת 'עדים במדים'. מקווה שזה לא נופל לך על משהו חשוב". אין סמול טוק אצל עמרי.
"אהה... לא..." גמגמתי. מה כבר יכול להיות יותר חשוב? על מילואים זה בטח לא יפול, הרי מרפי ואני חברים טובים.
"יש לך מפגש הכנה ראשון כבר מחר בבוקר ביד ושם" עמרי המשיך בשיטת ה"אל תתן לו לחשוב - הוא עוד ימצא תירוץ".
פתאום הטון שלו צונח אוקטבה: "כשתחזור, יהיה לך ברור עוד יותר מדוע אנחנו נלחמים".
קצת כעסתי עליו על המשפט הזה, אני מודה. האם מתישהו העלתי ספק בצדקת הדרך?! האם לא היה לי ברור, גם קודם, למה אני לובש מדים כל שנה מחדש?
היום, כשאני כותב את המילים האלה לאחר המסע, אולי הניסוח של עמרי היה קצת אומלל, אבל ברור לי כעת, עוד יותר מבעבר, מהי משמעות המשמרת שלי, ועל כך ארחיב עוד בהמשך.
כמו כולם, גם אני השתתפתי בטקס יום השואה אחד או שניים בביה"ס, ונכחתי בעשרות ימי זכרון בביה"ס ומחוצה לו, אך עם כל הכבוד לטקסים האלה, לשיעורים על השואה, ואפילו לביקורים ב'יד ושם', מעולם לא התחברתי ממש ולא הבנתי לעומק את המשמעות של האירוע המכונן הזה שנקרא "שואה". כל אלה לא גירדו אפילו את פני השטח של ההיקף העצום של המשמעויות והתובנות שבמונח, ואת ההשלכות של האירוע על חיי.
תמיד חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר. איך ייתכן שאני, אזרח ישראלי, יהודי (כך אומרת תעודת הזהות שלי) ואין בי את החיבור הזה?
נכון, הדם שלי חצוי. מחציתו ממזרח ומחציתו מסוף מערב, ולמעשה, את סיפורי הזוועה האמיתיים של השליש הראשון של המאה הקודמת שמעתי דווקא מהצד המרוקאי של משפחתי. הצד המזרח אירופאי לא סיפר סיפורי זוועה.
בעצם, הסיפורים היחידים שאני זוכר מילדותי, הם סיפורים קומיים של סבי, שהתגאה בהומור הגליציאני שלו. אני יכול רק להניח שמדובר במנגנון הגנה שפיתח לעצמו כדי שיוכל לשמור על שפיותו, אבל לצערי לעולם לא אדע יותר.
לקראת מפגשי ההכנה ולקראת הנסיעה, התחלתי לשאול שאלות. ציפיתי שלאבי תהיינה התשובות. חשבתי ששאל כבר בעצמו את השאלות הקשות בעבר ושחלב כבר את הוריו על קורותיהם בזמן המלחמה, אך מאבי קיבלתי רק את אותם סיפורים קומיים ששמעתי בעצמי מסבי.
באותו ערב בו קיבלתי את ההודעה על צירופי למשלחת 'עדים במדים', התחילו להתעורר בי שאלות.
"למה אתה צריך את זה לעזאזל?" היתה הראשונה שבהן.
34 שנים חלפו מבלי ששאלתי שאלות קשות. מדוע אני צריך לצלול אל עולם הכאב הזה דווקא עכשיו?
בשלב ראשוני זה של המסע, עוד לא היו בידי תשובות. חשבתי שאולי אלה החדשות בארץ, המלאות כתבות על אלימות ופשע, אולי הכתבות הפסימיות על מצב הנוער בישראל או אולי תמונת המצב העגומה של המשרתים במילואים. כל אלה העלו אצלי לא פעם שאלות קשות ביחס למכנה המשותף שלי עם עם ישראל, וחשבתי, אולי, התשובה טמונה בשורשים.
ככל שחשבתי על תשובה לשאלה, התעוררו בי עוד ועוד שאלות נוספות (דפוס שיחזור על עצמו במהלך כל המסע).
"מדוע אני הוא זה שצריך לצאת למסע על מנת לחקור את המכנה המשותף הנעלם? למה שלא יצא הוא, זה שלא עושה מילואים, זה שרמת הערכיות שלו זקוקה לרענון, זה שויתר על המכנה המשותף שלו איתי? אולי טוב היה לו הוא זה שיצא למסע?
אחת ממטרות פרוייקט 'עדים במדים' היא לשלוח אל המסע מפקדים, שיהפכו למורים ושגרירים בקרב משפחותיהם ויחידותיהם.
למרות שזה נשמע מעט כמו לשכנע את המשוכנעים או להטיף לנער המקהלה, יש בזה הגיון בסיסי. בכל זאת נדמה לי שמסע שכזה לא ניתן להעביר בשיעור ולא במצגת תמונות, והחיבור האמיתי לאותו מכנה משותף טראגי נעשה בחוויה העצומה הזו, ולא לחינם היא מכונה 'מסע'.
למרות השאלות, ואולי בזכותן, חשוב היה לי לצאת למסע. חשוב היה לי להסתובב עם מדי צה"ל הלא נוחים, עם סיכות בוהקות ותג של מדינת ישראל בשדה התעופה בורשה, ברחובות קראקוב ובמחנות הריכוז וההשמדה, לסחוט את המבטים מהמקומיים כנקמה פורתא באנשים שהחיבור שלהם לשואה עוד קטן בהרבה משלי, אם קיים כלל. על חווית המסע במדים עוד אכתוב בהמשך.
שלושה ימי הכנה קדמו למסע. יום עיון ב'יד ושם', ביקור בקיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה הראשון שקם בישראל, ובעולם, וביקור נוסף בהר הרצל. בשלושת הימים הועברו תכנים שכולנו כבר שמענו בעבר והחלו דיונים כלליים בתוך הקבוצה ההטרוגנית שלי, שעדיין לא הרגישה נוח כקבוצה.
ימי ההכנה האלה לא הכינו אותי כראוי לחוויה שאני עתיד לעבור, ואולי לא היו למארגני המשלחת יומרות כאלה מלכתחילה.
יום ראשון בבוקר, 15.8.2010, התאספנו כולנו בשדה התעופה בן גוריון.
לפני העלייה למטוס הספקתי לחטוף שיחה קצרה עם אבי בטלפון. "אל תתן למסע הזה להשתלט עליך" הוא בקש ממני. "אתה רגיש מאוד" הוא המשיך.
הוא לא ידע שבדיוק לזה אני מצפה.
"הנה זה בא" חשבתי לעצמי. השיר הזה שמור לאנשי המילואים בלבד, ולמרות התדמית הצבאית משהו שלי, קשה לי להביא את עצמי לענות לטלפון במהירות ואני נותן לשיר להתנגן קצת.
"קול קורא לנדוד..." מיילל הטלפון ואני מציץ במסך ורואה שעמרי נמצא על הקו - מפקד היחידה שלי. "יופי..." אני מחייך. "איזה חודש בשנה אני צריך למחוק מהיומן עכשיו?"
"מה עניינים, אחי?" הוא שואל ומיד ממשיך: "אתה יוצא לפולין בעוד חודש, במשלחת 'עדים במדים'. מקווה שזה לא נופל לך על משהו חשוב". אין סמול טוק אצל עמרי.
"אהה... לא..." גמגמתי. מה כבר יכול להיות יותר חשוב? על מילואים זה בטח לא יפול, הרי מרפי ואני חברים טובים.
"יש לך מפגש הכנה ראשון כבר מחר בבוקר ביד ושם" עמרי המשיך בשיטת ה"אל תתן לו לחשוב - הוא עוד ימצא תירוץ".
פתאום הטון שלו צונח אוקטבה: "כשתחזור, יהיה לך ברור עוד יותר מדוע אנחנו נלחמים".
קצת כעסתי עליו על המשפט הזה, אני מודה. האם מתישהו העלתי ספק בצדקת הדרך?! האם לא היה לי ברור, גם קודם, למה אני לובש מדים כל שנה מחדש?
היום, כשאני כותב את המילים האלה לאחר המסע, אולי הניסוח של עמרי היה קצת אומלל, אבל ברור לי כעת, עוד יותר מבעבר, מהי משמעות המשמרת שלי, ועל כך ארחיב עוד בהמשך.
כמו כולם, גם אני השתתפתי בטקס יום השואה אחד או שניים בביה"ס, ונכחתי בעשרות ימי זכרון בביה"ס ומחוצה לו, אך עם כל הכבוד לטקסים האלה, לשיעורים על השואה, ואפילו לביקורים ב'יד ושם', מעולם לא התחברתי ממש ולא הבנתי לעומק את המשמעות של האירוע המכונן הזה שנקרא "שואה". כל אלה לא גירדו אפילו את פני השטח של ההיקף העצום של המשמעויות והתובנות שבמונח, ואת ההשלכות של האירוע על חיי.
תמיד חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר. איך ייתכן שאני, אזרח ישראלי, יהודי (כך אומרת תעודת הזהות שלי) ואין בי את החיבור הזה?
נכון, הדם שלי חצוי. מחציתו ממזרח ומחציתו מסוף מערב, ולמעשה, את סיפורי הזוועה האמיתיים של השליש הראשון של המאה הקודמת שמעתי דווקא מהצד המרוקאי של משפחתי. הצד המזרח אירופאי לא סיפר סיפורי זוועה.
בעצם, הסיפורים היחידים שאני זוכר מילדותי, הם סיפורים קומיים של סבי, שהתגאה בהומור הגליציאני שלו. אני יכול רק להניח שמדובר במנגנון הגנה שפיתח לעצמו כדי שיוכל לשמור על שפיותו, אבל לצערי לעולם לא אדע יותר.
לקראת מפגשי ההכנה ולקראת הנסיעה, התחלתי לשאול שאלות. ציפיתי שלאבי תהיינה התשובות. חשבתי ששאל כבר בעצמו את השאלות הקשות בעבר ושחלב כבר את הוריו על קורותיהם בזמן המלחמה, אך מאבי קיבלתי רק את אותם סיפורים קומיים ששמעתי בעצמי מסבי.
באותו ערב בו קיבלתי את ההודעה על צירופי למשלחת 'עדים במדים', התחילו להתעורר בי שאלות.
"למה אתה צריך את זה לעזאזל?" היתה הראשונה שבהן.
34 שנים חלפו מבלי ששאלתי שאלות קשות. מדוע אני צריך לצלול אל עולם הכאב הזה דווקא עכשיו?
בשלב ראשוני זה של המסע, עוד לא היו בידי תשובות. חשבתי שאולי אלה החדשות בארץ, המלאות כתבות על אלימות ופשע, אולי הכתבות הפסימיות על מצב הנוער בישראל או אולי תמונת המצב העגומה של המשרתים במילואים. כל אלה העלו אצלי לא פעם שאלות קשות ביחס למכנה המשותף שלי עם עם ישראל, וחשבתי, אולי, התשובה טמונה בשורשים.
ככל שחשבתי על תשובה לשאלה, התעוררו בי עוד ועוד שאלות נוספות (דפוס שיחזור על עצמו במהלך כל המסע).
"מדוע אני הוא זה שצריך לצאת למסע על מנת לחקור את המכנה המשותף הנעלם? למה שלא יצא הוא, זה שלא עושה מילואים, זה שרמת הערכיות שלו זקוקה לרענון, זה שויתר על המכנה המשותף שלו איתי? אולי טוב היה לו הוא זה שיצא למסע?
אחת ממטרות פרוייקט 'עדים במדים' היא לשלוח אל המסע מפקדים, שיהפכו למורים ושגרירים בקרב משפחותיהם ויחידותיהם.
למרות שזה נשמע מעט כמו לשכנע את המשוכנעים או להטיף לנער המקהלה, יש בזה הגיון בסיסי. בכל זאת נדמה לי שמסע שכזה לא ניתן להעביר בשיעור ולא במצגת תמונות, והחיבור האמיתי לאותו מכנה משותף טראגי נעשה בחוויה העצומה הזו, ולא לחינם היא מכונה 'מסע'.
למרות השאלות, ואולי בזכותן, חשוב היה לי לצאת למסע. חשוב היה לי להסתובב עם מדי צה"ל הלא נוחים, עם סיכות בוהקות ותג של מדינת ישראל בשדה התעופה בורשה, ברחובות קראקוב ובמחנות הריכוז וההשמדה, לסחוט את המבטים מהמקומיים כנקמה פורתא באנשים שהחיבור שלהם לשואה עוד קטן בהרבה משלי, אם קיים כלל. על חווית המסע במדים עוד אכתוב בהמשך.
שלושה ימי הכנה קדמו למסע. יום עיון ב'יד ושם', ביקור בקיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה הראשון שקם בישראל, ובעולם, וביקור נוסף בהר הרצל. בשלושת הימים הועברו תכנים שכולנו כבר שמענו בעבר והחלו דיונים כלליים בתוך הקבוצה ההטרוגנית שלי, שעדיין לא הרגישה נוח כקבוצה.
ימי ההכנה האלה לא הכינו אותי כראוי לחוויה שאני עתיד לעבור, ואולי לא היו למארגני המשלחת יומרות כאלה מלכתחילה.
יום ראשון בבוקר, 15.8.2010, התאספנו כולנו בשדה התעופה בן גוריון.
לפני העלייה למטוס הספקתי לחטוף שיחה קצרה עם אבי בטלפון. "אל תתן למסע הזה להשתלט עליך" הוא בקש ממני. "אתה רגיש מאוד" הוא המשיך.
הוא לא ידע שבדיוק לזה אני מצפה.
ברוך שובך,
השבמחקדי מצפה לחלק השני ולאו דווקא בגלל הראשון :)
עכשיו,אחרי שקראתי את החלק הראשון,באמת יש ציפיה להמשך.
השבמחקוגם עוררת איזשהו חלק שרוצה ללכת לחפור ולחפש את היומן שכתבתי אני במסע לפולין בגיל 17.שקראתי אותו פעמיים והטמנתי באיזו שהיא קופסת זיכרונות.מעניין איך "ממרומי" גילי יראו לי החוויות המורכבות האלה שעברתי בגיל צעיר.וזה היה וישאר תמיד כדי לזכור ולא לשכוח.ולדעת מאיפה ולאן אנחנו הולכים.מי אנחנו ומי איתנו.
בינינו - ואול ב"ר" גלי -צריך לתפוס את כל הפרזיטים המתייפייפים האלה בביצים ולהעביר אותם סידרת חינוך.
סדרת חינוך? למי יש סבלנות לזה?
השבמחקספרי לי איך היה המסע הארכיאולוגי שלך.
אני דווקא מאד סקרן איך מגע כזה מאד מוחשי של שואה שאנו מכירים רק מטקסים משפיע עליך כאדם וכפטריוט. אין חולק עלינו שאנו הפטריוטים מהזן הנכון ובכל זאת מה באמת הדרייב שלנו? אני חייב להודות שלא השואה מניעה אותי לנסוע למילואים כל פעם מחדש ובכל זאת השואה עיצבה בדרך שלה את מה שקרוי "סלע קיומנו"
השבמחקובקשה אחרונה ברוח הימים האחרונים תכתוב קצת על חרם האמנים. מי שם אותם להיות שופטים ופוסקים על גבולות המדינה. המדינה מכירה בשטח הזה כשלה מי הם שיחליטו אחרת? גם אם כבשנו וסלקנו, ככה החליט הרב/ריבון לא מקבל את הדעה שכל זב חותם יוצא חוצץ ונותן רוח גבית למורל אויבנו.
להתראות עד לפעם הבאה, בקרוב...
אם תקרא עד הסוף את הפוסט האחרון שלי תראה שהתייחסתי לחברים מהקאמרי בקצרה.
השבמחקלגבי הדרייב... גם אני לא חשבתי שהשואה היא חלק מהדרייב הפטריוטי, אבל אחרי המסע הזה, האלטרנטיבה לקיום המדינה נראית מסוכנת.
גרניט,
השבמחקאני בכוונה לא נוגע כרגע בהשלכות המסע הזה עלי כאזרח, כמילואימניק, כפטריוט... זה מסע שאני מנסה להעביר דרך היומן ובסופו אני בטח אכתוב על השינוי שעברתי. אני מניח שגם דרך המילים אפשר יהיה להבין לבד.