יצאנו משערי בית הכנסת, אל רחובותיה של השטעטל טיקוטין. לבד מרכב אקראי המקפץ על האבנים, שמשתלבות ויוצרות את כבישי העיירה, נראה שהזמן כמעט עצר שם מלכת.
מירית עוצרת אותנו מול חנות פינתית ומחזירה אותנו אל הימים ההם, ואל הילדים הזורקים את תרמילי בית הספר בכניסה לחנותו של הצ'וקולדניק. 'צ'וקולדניק', אני נזכר, היה אחד מכינויי החיבה שכינתה סבתי את אחיי ואותי כשהיינו צעירים.
בכשרון רב ציירה לנו מירית את אורח החיים בעיירה ואת הקהילה היהודית במקום, הכירה לנו את הבלאגולה (בעל העגלה) ואת השדכנית, תוך שהיא מציעה למכירה פומבית את אחת הקצינות שאיתרע מזלה לעמוד במעגל הקרוב אליה.
אפילו אם הדמיון שלך דל, קשה שלא לראות בעיני רוחך את הילדים הרצים מחנותו של הצ'וקולדניק, מוכר הסוכריות, אל שפת הנהר הקרובה ואת המשחקים הנאיבים על שפת הנהר הזורם ברוגע בחודשי הקיץ, או הקפוא בשיא החורף.
ממרחק, אני רואה זקנים מקומיים יושבים במרפסותיהם, ומביטים אל הצבא הישראלי, שפולש, ולא בפעם הראשונה לעיירתם השקטה. הפעם, חשבתי לעצמי שהזקנים האלה ודאי ראו הכל מאותה מרפסת, גם באותו בוקר ארור בשנת 1941 וליבי נחמץ מן המחשבה. מעבר לכעס על כך שעמדו מנגד (למרות ההבנה המסויימת של הדילמה שעמדה בפניהם), עצוב היה לחשוב שהסיפורים שודאי יכלו לספר לנו על אותו בוקר, כנראה שימותו איתם, מבלי שאיש ישמע אותם.
תאור חיי הקהילה הוא תיאור פסטורלי של חיי כפר שלווים, כמעט מעוררי קנאה, בהשוואה לחיים במסלול המהיר שלנו, ובעוד אנו מסיירים בדימיוננו בעולם הכפרי של 1941, התקדרו פניה של מירית, ובמעבר חד החלה לספר על הופעתם של קציני ה-SS ועל דרישתם לכנס את כל יהודי העיירה בכיכר המרכזית. באחת, התפוגג החלום השליו ומציאות המסע חזרהומכה בנו. בבוקר ההוא, התאספו כל יהודי העיירה, 1700 במספר בכיכר העיר.
היתה זו החלטה של רגע, מספרת מירית מתוך זכרונותיו של אברהם קפיצה, משרידיה הבודדים של העיירה, שבה החליט אביו לשלוח את אברהם הצעיר חזרה אל ביתו, להמתין שם ולשמור על הבית "שיהיה לאן לחזור". החלטה זו הצילה את חייו של אברהם קפיצה ובזכותה יודעים אנו מה עלה בגורלם של היתר. צמרמורת עברה בי כחשבתי על העיירות הנוספות, מהן לא שרד איש בכדי להעיד על גורלן.
את מסעם הרגלי של 1,700 יהודי טיקוטין הובילו 5 קלייזמרים, מסע אותו עשינו בנסיעת אוטובוס דוממת שארכה כרבע שעה, והסתיימה בפתחו של יער האורנים 'לופוחובה'. במהלך הנסיעה ניסיתי לדמיין, ללא הצלחה, מה חלף במוחם של ההולכים, וניסיתי לדמיין את הלך הרוח של המלווים הגרמנים של המסע. כשמדברים על בנאליות של רוע, קשה שלא לחשוב על אותם רוצחים, שידעו בדיוק מהו היעד הסופי של המסע.
בכניסה אל היער, 68 שנים לאחר המצעד הנורא ההוא, הסתדרו למצעד בשלשות 184 קצינים, נגדים, נציגי משפחות שכולות ועדה אחת. על ראשיהם כומתות ממגוון יחידות צה"ל, ובראשם צועד מפקד המשלחת.
מימינו, רב המשלחת נושא את ספר התורה ומשמאלו, נושא אני את דגל ישראל (בהתרגשות גדולה מאוד). כמה סמלי חשבתי, שהעבר והעתיד של ה-1700 שנותרו שם ביער, בבורות ההריגה, צועדים זה לצד זה כדי לחלוק לנספים כבוד אחרון ומובילים משלחת של צבא ישראלי ויהודי. אולי זה המקום לציין שבין ה-184 היו גם קצין מוסלמי וקצין דרוזי שהיו חלק בלתי נפרד מהמשלחת, ונטלו חלק פעיל בטקסים שהעמידו צוותיהם.
הצעדה איננה ארוכה, אך אני זוכר כל צעד ממנה. ברקע, מחוץ לטווח הראיה משמיעה חצוצרה נסתרת נעימה קורעת לב שמהדהדת בין העצים.
אין לי כוונה לכתוב כאן על בורות ההריגה עצמם, גם אין לי את המילים לזה. כל מילה שאכתוב על האכזריות, על חוסר האונים, על צאן לטבח מול הקרבה ואומץ תהיינה מילים ריקות. מילים לא תוספנה כאן לתמונות הזוועה שבדמיון, ותמונות אלה ודאי לא עושות חסד עם האמת המבעיתה.
מבורות ההריגה נותרו רק גדרות היקפיות ממתכת המסייעות לנו לאתרם, ושוב תחושת ה"אין" הזו מטרידה את מחשבותיי.
בכ"ז אכתוב על 2 דברים קטנים אליהם שמתי לב שם, ביער.
בביקורנו בהר הרצל, ביום ההכנה השלישי לקראת המסע, הנחתי ביחד עם בניה (חבר למשלחת, מילואימניק שזכה לעיטור המופת בשירותו הצבאי) אבן על קברו של הרצל. בניה הסביר שעל פי המסורת היהודית, מנהג הנחת האבן נועד לסמל את ההשתתפות בבניין המצבה והקבר של המנוח.
אין אבנים ביער לופוחובה!
איצטרובלים ניתן למצוא בשפע, ואחד כזה עשה את דרכו איתי הביתה, אך לא אבן אחת לרפואה.
קשה לי להסביר במילים את המועקה שחשתי, כשנאלצתי לחעזוב את הבורות מבלי להניח לצידם ולו אבן קטנה.
גם ציפורים אין שם ביער המקולל ההוא.
"אם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך" אני נזכר במילות השיר שמקבלות משמעות אחרת פתאום.
בתום דברי הסבר מן המדריכות, ובתום הקראת הקראת שמות חלק מהנספים בבורות, נערכה המשלחת לטקס צבאי לזכרם של אנשי טיקוטין. את הטקס חתם אל"ם מרלי במילים שנחרטו עמוק מכפי שחשב: "עכשיו זו המשמרת שלנו", לאחר שהבטיח שם לאדמה "לעולם לא עוד!".
לאט לאט אני מגלה במסע הזה, שהמשמרת שלנו אינה רק משמרת מגן לעם היהודי בישראל, אלא לא פחות מזה - משמרת זיכרון. ימי העדים החיים בינינו עומדים לחלוף מן העולם. אפילו העדה שהצטרפה אל המסע, היתה ילדה כבת 3 כשחוותה את הזוועות, וזכרונותיה האישיים נמהלים בסיפורים ששמעה מאחיה הבוגרים. לא ירחק היום והשואה תהיה עדות שמיעה...
(הבטחתי לעצמי להשתמש במילה "שואה" כמה שפחות, אך דווקא כאן השימוש בה הוגן כיוון שהיא כוללת את כל העדויות יחד).
לכן, המסע הזה חשוב כל כך. לכן היומן הזה, שהוא משמרת הזיכרון הפרטית שלי, חשוב גם הוא, כי עכשיו זו המשמרת שלנו.
וילי, המבוגר שבחברי המשלחת (בצוות שלי), איש מילואים, אמר לנו הצעירים, שהוא מקווה שבניגוד אליהם (הדור שלו - דור שני לשורדי השואה), לא נשמוט את לפיד הזיכרון, שנדבר ונזכיר ונחקור ונשאל כל עוד אנו יכולים ונספר ברגע שלא יהיה עוד את מי לשאול, כאילו היו אלה זכרונותינו שלנו.
מבורות המוות של יער לופוחובה המשכנו את המסע. התחנה הבאה: טרבלינקה.
מירית עוצרת אותנו מול חנות פינתית ומחזירה אותנו אל הימים ההם, ואל הילדים הזורקים את תרמילי בית הספר בכניסה לחנותו של הצ'וקולדניק. 'צ'וקולדניק', אני נזכר, היה אחד מכינויי החיבה שכינתה סבתי את אחיי ואותי כשהיינו צעירים.
בכשרון רב ציירה לנו מירית את אורח החיים בעיירה ואת הקהילה היהודית במקום, הכירה לנו את הבלאגולה (בעל העגלה) ואת השדכנית, תוך שהיא מציעה למכירה פומבית את אחת הקצינות שאיתרע מזלה לעמוד במעגל הקרוב אליה.
 |
| בית השדכנית |
אפילו אם הדמיון שלך דל, קשה שלא לראות בעיני רוחך את הילדים הרצים מחנותו של הצ'וקולדניק, מוכר הסוכריות, אל שפת הנהר הקרובה ואת המשחקים הנאיבים על שפת הנהר הזורם ברוגע בחודשי הקיץ, או הקפוא בשיא החורף.
ממרחק, אני רואה זקנים מקומיים יושבים במרפסותיהם, ומביטים אל הצבא הישראלי, שפולש, ולא בפעם הראשונה לעיירתם השקטה. הפעם, חשבתי לעצמי שהזקנים האלה ודאי ראו הכל מאותה מרפסת, גם באותו בוקר ארור בשנת 1941 וליבי נחמץ מן המחשבה. מעבר לכעס על כך שעמדו מנגד (למרות ההבנה המסויימת של הדילמה שעמדה בפניהם), עצוב היה לחשוב שהסיפורים שודאי יכלו לספר לנו על אותו בוקר, כנראה שימותו איתם, מבלי שאיש ישמע אותם.
תאור חיי הקהילה הוא תיאור פסטורלי של חיי כפר שלווים, כמעט מעוררי קנאה, בהשוואה לחיים במסלול המהיר שלנו, ובעוד אנו מסיירים בדימיוננו בעולם הכפרי של 1941, התקדרו פניה של מירית, ובמעבר חד החלה לספר על הופעתם של קציני ה-SS ועל דרישתם לכנס את כל יהודי העיירה בכיכר המרכזית. באחת, התפוגג החלום השליו ומציאות המסע חזרהומכה בנו. בבוקר ההוא, התאספו כל יהודי העיירה, 1700 במספר בכיכר העיר.
היתה זו החלטה של רגע, מספרת מירית מתוך זכרונותיו של אברהם קפיצה, משרידיה הבודדים של העיירה, שבה החליט אביו לשלוח את אברהם הצעיר חזרה אל ביתו, להמתין שם ולשמור על הבית "שיהיה לאן לחזור". החלטה זו הצילה את חייו של אברהם קפיצה ובזכותה יודעים אנו מה עלה בגורלם של היתר. צמרמורת עברה בי כחשבתי על העיירות הנוספות, מהן לא שרד איש בכדי להעיד על גורלן.
את מסעם הרגלי של 1,700 יהודי טיקוטין הובילו 5 קלייזמרים, מסע אותו עשינו בנסיעת אוטובוס דוממת שארכה כרבע שעה, והסתיימה בפתחו של יער האורנים 'לופוחובה'. במהלך הנסיעה ניסיתי לדמיין, ללא הצלחה, מה חלף במוחם של ההולכים, וניסיתי לדמיין את הלך הרוח של המלווים הגרמנים של המסע. כשמדברים על בנאליות של רוע, קשה שלא לחשוב על אותם רוצחים, שידעו בדיוק מהו היעד הסופי של המסע.
 |
| יער לופוחובה |
בכניסה אל היער, 68 שנים לאחר המצעד הנורא ההוא, הסתדרו למצעד בשלשות 184 קצינים, נגדים, נציגי משפחות שכולות ועדה אחת. על ראשיהם כומתות ממגוון יחידות צה"ל, ובראשם צועד מפקד המשלחת.
מימינו, רב המשלחת נושא את ספר התורה ומשמאלו, נושא אני את דגל ישראל (בהתרגשות גדולה מאוד). כמה סמלי חשבתי, שהעבר והעתיד של ה-1700 שנותרו שם ביער, בבורות ההריגה, צועדים זה לצד זה כדי לחלוק לנספים כבוד אחרון ומובילים משלחת של צבא ישראלי ויהודי. אולי זה המקום לציין שבין ה-184 היו גם קצין מוסלמי וקצין דרוזי שהיו חלק בלתי נפרד מהמשלחת, ונטלו חלק פעיל בטקסים שהעמידו צוותיהם.
הצעדה איננה ארוכה, אך אני זוכר כל צעד ממנה. ברקע, מחוץ לטווח הראיה משמיעה חצוצרה נסתרת נעימה קורעת לב שמהדהדת בין העצים.
אין לי כוונה לכתוב כאן על בורות ההריגה עצמם, גם אין לי את המילים לזה. כל מילה שאכתוב על האכזריות, על חוסר האונים, על צאן לטבח מול הקרבה ואומץ תהיינה מילים ריקות. מילים לא תוספנה כאן לתמונות הזוועה שבדמיון, ותמונות אלה ודאי לא עושות חסד עם האמת המבעיתה.
מבורות ההריגה נותרו רק גדרות היקפיות ממתכת המסייעות לנו לאתרם, ושוב תחושת ה"אין" הזו מטרידה את מחשבותיי.
בכ"ז אכתוב על 2 דברים קטנים אליהם שמתי לב שם, ביער.
בביקורנו בהר הרצל, ביום ההכנה השלישי לקראת המסע, הנחתי ביחד עם בניה (חבר למשלחת, מילואימניק שזכה לעיטור המופת בשירותו הצבאי) אבן על קברו של הרצל. בניה הסביר שעל פי המסורת היהודית, מנהג הנחת האבן נועד לסמל את ההשתתפות בבניין המצבה והקבר של המנוח.
אין אבנים ביער לופוחובה!
איצטרובלים ניתן למצוא בשפע, ואחד כזה עשה את דרכו איתי הביתה, אך לא אבן אחת לרפואה.
קשה לי להסביר במילים את המועקה שחשתי, כשנאלצתי לחעזוב את הבורות מבלי להניח לצידם ולו אבן קטנה.
גם ציפורים אין שם ביער המקולל ההוא.
"אם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך" אני נזכר במילות השיר שמקבלות משמעות אחרת פתאום.
בתום דברי הסבר מן המדריכות, ובתום הקראת הקראת שמות חלק מהנספים בבורות, נערכה המשלחת לטקס צבאי לזכרם של אנשי טיקוטין. את הטקס חתם אל"ם מרלי במילים שנחרטו עמוק מכפי שחשב: "עכשיו זו המשמרת שלנו", לאחר שהבטיח שם לאדמה "לעולם לא עוד!".
לאט לאט אני מגלה במסע הזה, שהמשמרת שלנו אינה רק משמרת מגן לעם היהודי בישראל, אלא לא פחות מזה - משמרת זיכרון. ימי העדים החיים בינינו עומדים לחלוף מן העולם. אפילו העדה שהצטרפה אל המסע, היתה ילדה כבת 3 כשחוותה את הזוועות, וזכרונותיה האישיים נמהלים בסיפורים ששמעה מאחיה הבוגרים. לא ירחק היום והשואה תהיה עדות שמיעה...
(הבטחתי לעצמי להשתמש במילה "שואה" כמה שפחות, אך דווקא כאן השימוש בה הוגן כיוון שהיא כוללת את כל העדויות יחד).
לכן, המסע הזה חשוב כל כך. לכן היומן הזה, שהוא משמרת הזיכרון הפרטית שלי, חשוב גם הוא, כי עכשיו זו המשמרת שלנו.
וילי, המבוגר שבחברי המשלחת (בצוות שלי), איש מילואים, אמר לנו הצעירים, שהוא מקווה שבניגוד אליהם (הדור שלו - דור שני לשורדי השואה), לא נשמוט את לפיד הזיכרון, שנדבר ונזכיר ונחקור ונשאל כל עוד אנו יכולים ונספר ברגע שלא יהיה עוד את מי לשאול, כאילו היו אלה זכרונותינו שלנו.
מבורות המוות של יער לופוחובה המשכנו את המסע. התחנה הבאה: טרבלינקה.
השם המקורי הוא "צוקרלניק", ככל הזכור לי. לא שזה משנה...
השבמחקתאלץ לסמוך עלי, או לשאול את מירית. צ'וקולדניק - זה לא שם זה בעל חנות ממתקים.
השבמחק