מנהרת הזמן של קראקוב
לאחר יום קשה וטעון רגשית במיוחד, התחלנו את בוקר היום הרביעי בסיור ברובע היהודי העתיק של קראקוב, ובגטאות A ו- B בעיר.
במנהרת הזמן של קראקוב מחוגי השעון רצים לאחור בכל השעונים שסביבי.
הרחובות מאבדים את צבעי הפסטל ומקבלים מראה עתיק, מעט קודר. פה ושם אני רואה יהודים מתקבצים בכיכר הגדולה.
קל לזהות אותם, ולא בגלל הזקן או הפאות המסולסלות, גם לא בגלל האף היהודי המפורסם מהקריקטורות. קל לזהות את היהודים בכיכר מפני שכולם נושאים סרטים לבנים על זרועם ועליהם מגן דוד כחול.
בכל מקום אחר היה זה סימן לגאווה, אבל כאן בקראקוב של מנהרת הזמן זהו אות קלון.
הסרט הזה, פירושו שאתה צריך להוכיח לבירוקרט גרמני, שיושב מאחורי שולחן מאולתר בכיכר, שאתה עדיין עובד נחוץ וחיוני. אתה עדיין לא מבין מדוע, אבל משהו בך, משהו בבטן, אומר לך שכדאי שתקבל את חותמת ה'בלאושיין' ולהצטרף אל טור האנשים הנחוצים, על אף שבמבט חטוף אתה מזהה בטור האחר את המורה שלך מביה"ס ואנשי רוח ומוזיקאים אליהם נשאת עיניך.
בכניסה למנהרת הזמן של קראקוב, אתה מתבקש להשאיר את הסרט 'רשימת שינדלר' מאחור.
ישנו רוקח אחד, כך אומרים לך בכניסה, רוקח פולני שבחר להשאר שם בכיכר ולתעד את הכל. היציאה מן המנהרה עוברת בבית המרקחת הפינתי שלו, שמחלונו משקיפים על חורבנה של קהילה.
המשכנו אל הרובע היהודי העתיק, שמעבר לגשר. צללים של אנשים, עושים את הדרך ההפוכה אל הכיכר, חולפים על פני בית הכנסת בו נהגו להתפלל, בפעם האחרונה, ועוזבים את הרובע.
הטכנאי שיושב שם, בבקרה במנהרת הזמן, מסובב את החוגה בניגוד לכיוון השעון ומחזיר אותנו עמוק יותר אל העבר.
השנה היא 1540, והשוק מול בית הכנסת 'איזק' הומה אדם וריח קרפיונים מעקם נחיריים ממלא את האוויר.
בתוך בית הכנסת הישן, יושב הרב משה איסרליש. בן 20 בלבד, אבל מולו יושב יהודי זקן, אבק הדרכים עוד בנעליו, שהגיע מפראג הרחוקה רק בכדי לשאול בעצתו.
אתה רוצה לצעוק אל השניים שזה הזמן לעזוב! עכשיו, כשהם עדיין חופשיים לעשות כן, ולהמשיך את הדיון מתחת לעץ תאנה או זית בירושלים, כי אתה יודע היטב מה בסופה של מנהרת הזמן.
אך יש לה חסרונות למנהרה, והם לא יכולים לשמוע את אזהרותיך. תחושה פנימית אומרת לך שגם אילו שמעו וראו אותך, לא היו עוזבים את הקהילה, ואזהרותיך, כמו אלה של קסנדרה, מבשרת חורבן טרויה, היו נופלות על אזניים ערלות, מפני שטוב שם ברובע, ומפני שרוע כמו שאתה מתאר - פשוט לא ייתכן.
החיים תוססים כאן ברובע היהודי וכך היה מאות בשנים, מאז הוזמנו היהודים על ידי קז'ימיש ה-3, מלך פולין במאה ה-14 להגיע לפולין שם יהיו מוגנים בחוק. ומדוע שיקשיבו לנביאי זעם ויעקרו שורשים עמוקים מרצונם?
אין זה הטבע של היהודי. הנדודים תמיד נכפו עליו, ולא היו יוזמתו האישית.
שוב הכפתור בחדר הבקרה מסתובב. הפעם מהר ולכיוון ההפוך. כהרף עין מתמלאים הרחובות בצבע וברכבים חדישים. בתי הכנסת שוב הומים יהודים, אך אלה, כמוך, הגיעו דרך מנהרת הזמן. בתי הכנסת האלה הם מוזיאונים היום, ותפילות כבר לא נשמעות בהם בדרך קבע.
הרובע היהודי כולו הפך מקום בילוי פופולרי בקרב הצעירים הפולנים. תואמי שנקין או פלורנטין אם תרצו.
קפה 'אסתר' מזכיר בתי קפה תל אביבים בשישי בבוקר. סמלים יהודיים וכיתוב בעברית הם הטרנד החם בקראקוב, ואם בכל מקום אחר הייתי חש גאווה, כאן בקראקוב, חשתי עלבון וזילות.
הם אינם ראויים לסמלים האלה.
לאחר יום קשה וטעון רגשית במיוחד, התחלנו את בוקר היום הרביעי בסיור ברובע היהודי העתיק של קראקוב, ובגטאות A ו- B בעיר.
במנהרת הזמן של קראקוב מחוגי השעון רצים לאחור בכל השעונים שסביבי.
הרחובות מאבדים את צבעי הפסטל ומקבלים מראה עתיק, מעט קודר. פה ושם אני רואה יהודים מתקבצים בכיכר הגדולה.
קל לזהות אותם, ולא בגלל הזקן או הפאות המסולסלות, גם לא בגלל האף היהודי המפורסם מהקריקטורות. קל לזהות את היהודים בכיכר מפני שכולם נושאים סרטים לבנים על זרועם ועליהם מגן דוד כחול.
בכל מקום אחר היה זה סימן לגאווה, אבל כאן בקראקוב של מנהרת הזמן זהו אות קלון.
הסרט הזה, פירושו שאתה צריך להוכיח לבירוקרט גרמני, שיושב מאחורי שולחן מאולתר בכיכר, שאתה עדיין עובד נחוץ וחיוני. אתה עדיין לא מבין מדוע, אבל משהו בך, משהו בבטן, אומר לך שכדאי שתקבל את חותמת ה'בלאושיין' ולהצטרף אל טור האנשים הנחוצים, על אף שבמבט חטוף אתה מזהה בטור האחר את המורה שלך מביה"ס ואנשי רוח ומוזיקאים אליהם נשאת עיניך.
בכניסה למנהרת הזמן של קראקוב, אתה מתבקש להשאיר את הסרט 'רשימת שינדלר' מאחור.
ישנו רוקח אחד, כך אומרים לך בכניסה, רוקח פולני שבחר להשאר שם בכיכר ולתעד את הכל. היציאה מן המנהרה עוברת בבית המרקחת הפינתי שלו, שמחלונו משקיפים על חורבנה של קהילה.
המשכנו אל הרובע היהודי העתיק, שמעבר לגשר. צללים של אנשים, עושים את הדרך ההפוכה אל הכיכר, חולפים על פני בית הכנסת בו נהגו להתפלל, בפעם האחרונה, ועוזבים את הרובע.
הטכנאי שיושב שם, בבקרה במנהרת הזמן, מסובב את החוגה בניגוד לכיוון השעון ומחזיר אותנו עמוק יותר אל העבר.
השנה היא 1540, והשוק מול בית הכנסת 'איזק' הומה אדם וריח קרפיונים מעקם נחיריים ממלא את האוויר.
בתוך בית הכנסת הישן, יושב הרב משה איסרליש. בן 20 בלבד, אבל מולו יושב יהודי זקן, אבק הדרכים עוד בנעליו, שהגיע מפראג הרחוקה רק בכדי לשאול בעצתו.
אתה רוצה לצעוק אל השניים שזה הזמן לעזוב! עכשיו, כשהם עדיין חופשיים לעשות כן, ולהמשיך את הדיון מתחת לעץ תאנה או זית בירושלים, כי אתה יודע היטב מה בסופה של מנהרת הזמן.
אך יש לה חסרונות למנהרה, והם לא יכולים לשמוע את אזהרותיך. תחושה פנימית אומרת לך שגם אילו שמעו וראו אותך, לא היו עוזבים את הקהילה, ואזהרותיך, כמו אלה של קסנדרה, מבשרת חורבן טרויה, היו נופלות על אזניים ערלות, מפני שטוב שם ברובע, ומפני שרוע כמו שאתה מתאר - פשוט לא ייתכן.
החיים תוססים כאן ברובע היהודי וכך היה מאות בשנים, מאז הוזמנו היהודים על ידי קז'ימיש ה-3, מלך פולין במאה ה-14 להגיע לפולין שם יהיו מוגנים בחוק. ומדוע שיקשיבו לנביאי זעם ויעקרו שורשים עמוקים מרצונם?
אין זה הטבע של היהודי. הנדודים תמיד נכפו עליו, ולא היו יוזמתו האישית.
שוב הכפתור בחדר הבקרה מסתובב. הפעם מהר ולכיוון ההפוך. כהרף עין מתמלאים הרחובות בצבע וברכבים חדישים. בתי הכנסת שוב הומים יהודים, אך אלה, כמוך, הגיעו דרך מנהרת הזמן. בתי הכנסת האלה הם מוזיאונים היום, ותפילות כבר לא נשמעות בהם בדרך קבע.
הרובע היהודי כולו הפך מקום בילוי פופולרי בקרב הצעירים הפולנים. תואמי שנקין או פלורנטין אם תרצו.
קפה 'אסתר' מזכיר בתי קפה תל אביבים בשישי בבוקר. סמלים יהודיים וכיתוב בעברית הם הטרנד החם בקראקוב, ואם בכל מקום אחר הייתי חש גאווה, כאן בקראקוב, חשתי עלבון וזילות.
הם אינם ראויים לסמלים האלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה