משלחת 'עדים במדים' - יום שני למסע

היום השני למסע מתחיל למעשה בליל יומו הראשון.
תמיר, קצין חה"א הצעיר, שכנראה משך את הקש הקצר והוגרל איתי לחדר המלון הוא בחור חוזר בתשובה, חדור אמונה, שנמצא בעיצומו של מסע הגדרה עצמית מורכב משל עצמו.
בניגוד לשותפו לחדר, זה שמגדיר עצמו ישראלי תחילה ויהודי אח"כ, רואה עצמו תמיר כיהודי תחילה ויהודי אח"כ.
המסע ששנינו עתידים לעבור, יחזק עבור שנינו את השורשים המזינים אותנו, מבלי שתהיה סתירה בין השקפות העולם.
בשעת לילה מאוחרת נכנע תמיר לעייפות ופרש לישון, כשהוא משאיר את דיון הזהות שהתחלנו לימים פשוטים יותר.

למרות שנדמה לי שזה עתה הפלתי את העט והיומן, ושחלפו אך דקות מעטות של שינה, כבר צלצל השעון של תמיר, שיצא לתפילת שחרית.

הבוקר השני מתחיל בנסיעה צפון-מזרחה לכיוון העיירה טיקוטין (או טיקוצ'ין) שבמחוז ביאליסטוק. העיירה נמצאת לא הרחק מגבול פולין - ליטא ודומה למאות עיירות (שטעטעל) דומות במישורים הירוקים האינסופיים של פולין.

1700 יהודים חיו בקהילה היהודית של העיירה, ערב פלישת גרמניה לפולין. מבט אחד על המפה ועוד אחד על המישורים הנרחבים שמחוץ לחלון האוטובוס, ומיד עולה השאלה המטרידה - מדוע מכונת המלחמה הנאצית טרחה להגיע גם לכאן?
לכולם נוח לתלות את התשובה ביעילות הגרמנית הטבועה עמוק ב- DNA הגרמני, אבל כשאתה דורך שם, זה פשוט לא רציונלי.
יותר מדי משאבים מושקעים בטיהור העיירות האלה מיהודים, במיוחד כאשר חושבים על סדר העדיפויות של מדינה במלחמה. מחשבות מן הסוג הזה רק מעצימות את הבנת עומקה של השנאה והאידיאולוגיה שמאחוריה.

אנו חובשים כומתות על הראשים ומסיירים בעיירה שאין בה עוד יהודים.
למרות זאת, בית הכנסת הגדול, הבנוי לא הרחק מן הככר המרכזית, על הרחוב הראשי הוא עדיין אחד המבנים המרשימים בעיירה (ביחד עם הכנסייה שבככר). גדול ומרשים ככל שיהיה, בית הכנסת רק מעצים את תחושת ה"אין" המעיקה.
תיירות יהודית התפתחה כאן, בטיקוטין המנומנמת. משלחות מגיעות לכאן מדי שבוע ופותחות את שערי בית הכנסת הנעול, מבקרות בבית השדכנית וברחובות שהזמן עצר בהם מלכת וממשיכות כלעומת שבאו, מבלי שהותירו זלוטי שחוק אחד בעיירה.
זו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי, ביני וביני, כיצד חשים המקומיים כלפינו, לובשי המדים הזרים, שמפרים את שלוותם חדשות לבקרים?
חשבתי על זה לרגע ופטרתי את עצמי בכך שאינני חייב להם דבר, ושחלק בלתי נפרד מנוכחותינו כאן, ועל מדים הוא בשביל להראות, ואם זה מתריס מדי, אני יכול לחיות עם זה.

בבית הכנסת, סיימה מירית (המדריכה שעוד רבות ידובר בה) את דבריה ובקשה מכולנו למחול על כבודנו לרגע אחד ולשיר איתה שיר קטן.
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו"התחילה מירית לשיר וקולה נבלע מיד בקולו הרם של קצין ארוך פאות וזקן שהדהד בין קירות בית הכנסת. מעמדים כאלה בד"כ מביכים, אבל הפעם הצטרפו אל השניים כל חברי המשלחת, כאילו היה זה טקס מוכן מראש.

"עושה שלום במרומיו" הופך ל"עוד אבינו חי"ורב המשלחת, בחור צעיר, החל להקיף את בימת בית הכנסת ובידיו ספר תורה עטוי קטיפה ועליה הקדשה לאל"מ אילן רמון ז"ל. אל הרב הצטרפו, בשרשרת ארוכה, עשרות מחברי המשלחת על רקע השירה המהדהדת. עם סיום ההקפות עלה הרב אל הבימה והזמין אליו כהן, לוי וישראל לקרוא בתורה.

זהות ישראלית או יהודית כבר לא היתה חשובה יותר. הכל נמהל זה בזה, ומבלי שהבנתי למה, דמעות ראשונות למסע זלגו מעיניי ומעיניי רבים במשלחת עם המילים: "ברכו את ה' המבורך" מפי הכהן, והמעמד, מעמד מרגש, אך בשום אופן לא עצוב.