"יפה פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א' טו).
הסדר הפשרה הוא נשמת אפו של יישוב סכסוך, על אחת כמה וכמה כאשר זה מגיע אל שעריו של ביהמ"ש.
בכל שלב משלבי המחלוקת, יכולים הצדדים לה לשים בצד את חילוקי הדיעות, להתפשר ולוותר על מקצת מטענותיהם ולהגיע להסדר פשרה שיניח את דעתם.
גם כאשר הגיע סכסוך שכזה אל בין כותלי בית המשפט, עדיין ינותב הדיון, במרבית המקרים לדרך הפשרה, מסיבות שונות ומשונות, החל מאמונה אמיתית בדברי חז"ל, וכלה בטיעונים של יעילות והקלה על העומס במערכת המשפטית. בתי המשפט שמחים להעניק תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, כל עוד הן במסגרת המותר על פי חוק, ולו בכדי שיוכלו לתחום את המחלוקת ולצמצמה ככל האפשר.
הפשרה אינה נחלת הסכסוך האזרחי, וגם בפלילים נמצא את הפשרה, שם היא תקרא "עסקת טיעון".
האם גם עסקת הטיעון היא פשרה שיפה היא מכח הדין? מסופקני.
נתחיל מהשוני העיקרי, בעיניי, בין עסקת טיעון לבין פשרה אזרחית.
הדיון הפלילי בעניינו של אדם אינו מתנהל בין קרבן העבירה לחשוד בביצועה (או לנאשם, אם הוגש כבר כתב אישום בעניינו). את תפקיד המאשימה הלאימה המדינה והיא, באקט פטרנליסטי שלא נכנס אליו כאן, נכנסת בנעלי הקורבן ומנהלת את הדיון בעבירה מטעמו ומטעם החברה כולה.
כשמהדינה מציעה או מסכימה להסכם פשרה (עסקת טיעון) בפלילים, היא למעשה לוקחת על עצמה את הסמכות להסכים על ויתורים בעמדת המאשים, בעוד שקורבן העבירה יכול להתנגד נחרצות למהלך.
כיום נהוג לשאול לדעתו של קרבן העבירה, ולקבל את התייחסותו לעסקת הטיעון, אך דעתו אינה מחייבת את הפרקליטות ואין בה כדי למנוע מהלך שכזה. ולכן בניגוד לפשרה אזרחית, שם על פי רוב הפשרה נעשית בין בעלי הדין, בפלילים זו תהיה פשרה "לרעת צד ג'" בחלק מן המקרים.
אז עולה הטענה שאין חשיבות לתוכנה של עסקת הטיעון, העיקר שביהמ"ש נתן דעתו עליה, והרשיע את החשוד באמצעותה. עצם ההרשעה היא החשובה ולא מעבר לכך.
טענה קשה מאוד מכל כך הרבה מובנים!
נתחיל מצד הקורבן. זה החלק הקל.
במקור, נועדה עסקת הטיעון להיות כלי בידי הפרקליטות, להאשים אדם בסעיפי אישום קלים יותר מאלו בהם נחשד, מכיוון שאת אלה האחרונים תתקשה הפרקליטות להוכיח (מעבר לכל ספק, כנדרש במשפט הפלילי, שזהו נטל הוכחה כבד...).
מצויין. נרחיק אדם מהחברה לתקופה פחותה יותר, אבל לפחות נרחיק אותו.
האמנם מצויין? מעניין מה היתה חושבת על כך קרבן אונס, שבמסגרת עסקת טיעון יורשע האנס בהטרדה מינית.
גם מצידו של החשוד יש כאן בעייה.
לעיתים (לא נדירות), יימצא החשוד במכבש לחצים להודות בעבירות קלות מהעבירות בהן נחשד, ע"מ "לסגור את התיק" ללא משפט, מפני שהסיכון שבניהול התיק והראיות הנסיבתיות שבו עשויות להכניסו למאסר ממושך, על עבירה שלא ביצע.
אם ניתנה לו האפשרות היה מעדיף לנהל תיק ולהלחם על חפותו, אלא שבעצת כל המומחים שסביבו, יעדיף לחתום על עסקת טיעון על מעשים שבינם לבין המציאות יש קשר קלוש, ולרצות עונש מינימלי שישם את הפרשה העגומה מאחוריו.
לא נהיה נאיבים, ונאמר כאן שבהרבה מקרים תהיה עסקת הטיעון לטובת הנאשם ולא להיפך, אך זה לא הופך את הפשרה לטובה יותר.
אני לא נכנס, בכוונה לעומק הטיעונים בעד ונגד עסקת הטיעון, אבל סטטיסטית, אנחנו עושים שימוש יתר במכשיר הזה, במקום לנהל תיקים עד תומם. יש לכך המון משמעויות.
על קצה המזלג, שימוש יתר במכשיר הזה, אומר שאנחנו מקלים ראש באמת המשפטית (מה שניתן להוכיח) בדיוק כמו שאנו מקלים ראש באמת העובדתית (מה שקרה באמת). שימוש יתר אומר שאנו מעדיפים להתלות בתירוץ של העומס על המערכת, במקום לרדת לעמקם של תיקים, ולחקר האמת.
שימוש יתר כזה גורם לכך שהחוקרים שלנו משקיעים מעט מאוד מאמץ בלבסס את התיק כנגד חשוד, ולהסתפק בתיקים נסיבתיים (כי בשביל מה להתאמץ, אם הנאשם יחתום לבסוף על עסקת טיעון?). ולבסוף, המשמעות הגרועה ביותר היא שכמות ההרשעות לחינם גדלה, מפני שכמו שאמרה לי חברה, הרשעה זו הרשעה.
ואני מסכים, אבל חייו של אותו אחד שהורשע, כי קיבל עליו החלטה מושכלת שלא לנסות את מערכת המשפט שב-90% מהתיקים מרשיעה את הנאשם, ולחתום על עסקת טיעון למרות חפותו, כבר לא יהיו אותו דבר.
אז כן. זה בדיוק כמו כל בעייה אחרת שאפשר לטמון את הראש בחול ולהגיד שזו צרה של מישהו אחר ואין מערכת מושלמת. אבל זה גם נכון עד הרגע שאתה נופל במלכוד הזה. אז זו פתאום בעייה חמורה שאיך לא הופכים בגינה שולחנות בכנסת ובביהמ"ש העליון?
הדיון בעסקת הטיעון סבב סביב עסקת הטיעון של מנהל ביה"ס התיכון שלנו. ואיכשהו, לכל אחד מאיתנו היה רושם אחר על האיש וסגנונו. גם לגבי עסקת הטיעון היינו חלוקים. היו בינינו שחשבו שהעונש שקיבל בסוף היה חמור לסעיפים שנותרו בעסקה.
אני הייתי נגד קיומה של העסקה עצמה, והעדפתי שאם עשה את המעשים שיוחסו לו כחשוד, ואפשר להוכיחם, שיעשו זאת. אם לא שלא יגישו כלל כתב אישום.
בכל מקרה הטענה של - מבחינתי היתה עסקת טיעון והוא הורשע במה שהורשע, וזה מספיק, היא פשוט התעלמות מהבעייה, וכמוה כמו אי נקיטת עמדה.
הסדר הפשרה הוא נשמת אפו של יישוב סכסוך, על אחת כמה וכמה כאשר זה מגיע אל שעריו של ביהמ"ש.
בכל שלב משלבי המחלוקת, יכולים הצדדים לה לשים בצד את חילוקי הדיעות, להתפשר ולוותר על מקצת מטענותיהם ולהגיע להסדר פשרה שיניח את דעתם.
גם כאשר הגיע סכסוך שכזה אל בין כותלי בית המשפט, עדיין ינותב הדיון, במרבית המקרים לדרך הפשרה, מסיבות שונות ומשונות, החל מאמונה אמיתית בדברי חז"ל, וכלה בטיעונים של יעילות והקלה על העומס במערכת המשפטית. בתי המשפט שמחים להעניק תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, כל עוד הן במסגרת המותר על פי חוק, ולו בכדי שיוכלו לתחום את המחלוקת ולצמצמה ככל האפשר.
הפשרה אינה נחלת הסכסוך האזרחי, וגם בפלילים נמצא את הפשרה, שם היא תקרא "עסקת טיעון".
האם גם עסקת הטיעון היא פשרה שיפה היא מכח הדין? מסופקני.
נתחיל מהשוני העיקרי, בעיניי, בין עסקת טיעון לבין פשרה אזרחית.
הדיון הפלילי בעניינו של אדם אינו מתנהל בין קרבן העבירה לחשוד בביצועה (או לנאשם, אם הוגש כבר כתב אישום בעניינו). את תפקיד המאשימה הלאימה המדינה והיא, באקט פטרנליסטי שלא נכנס אליו כאן, נכנסת בנעלי הקורבן ומנהלת את הדיון בעבירה מטעמו ומטעם החברה כולה.
כשמהדינה מציעה או מסכימה להסכם פשרה (עסקת טיעון) בפלילים, היא למעשה לוקחת על עצמה את הסמכות להסכים על ויתורים בעמדת המאשים, בעוד שקורבן העבירה יכול להתנגד נחרצות למהלך.
כיום נהוג לשאול לדעתו של קרבן העבירה, ולקבל את התייחסותו לעסקת הטיעון, אך דעתו אינה מחייבת את הפרקליטות ואין בה כדי למנוע מהלך שכזה. ולכן בניגוד לפשרה אזרחית, שם על פי רוב הפשרה נעשית בין בעלי הדין, בפלילים זו תהיה פשרה "לרעת צד ג'" בחלק מן המקרים.
אז עולה הטענה שאין חשיבות לתוכנה של עסקת הטיעון, העיקר שביהמ"ש נתן דעתו עליה, והרשיע את החשוד באמצעותה. עצם ההרשעה היא החשובה ולא מעבר לכך.
טענה קשה מאוד מכל כך הרבה מובנים!
נתחיל מצד הקורבן. זה החלק הקל.
במקור, נועדה עסקת הטיעון להיות כלי בידי הפרקליטות, להאשים אדם בסעיפי אישום קלים יותר מאלו בהם נחשד, מכיוון שאת אלה האחרונים תתקשה הפרקליטות להוכיח (מעבר לכל ספק, כנדרש במשפט הפלילי, שזהו נטל הוכחה כבד...).
מצויין. נרחיק אדם מהחברה לתקופה פחותה יותר, אבל לפחות נרחיק אותו.
האמנם מצויין? מעניין מה היתה חושבת על כך קרבן אונס, שבמסגרת עסקת טיעון יורשע האנס בהטרדה מינית.
גם מצידו של החשוד יש כאן בעייה.
לעיתים (לא נדירות), יימצא החשוד במכבש לחצים להודות בעבירות קלות מהעבירות בהן נחשד, ע"מ "לסגור את התיק" ללא משפט, מפני שהסיכון שבניהול התיק והראיות הנסיבתיות שבו עשויות להכניסו למאסר ממושך, על עבירה שלא ביצע.
אם ניתנה לו האפשרות היה מעדיף לנהל תיק ולהלחם על חפותו, אלא שבעצת כל המומחים שסביבו, יעדיף לחתום על עסקת טיעון על מעשים שבינם לבין המציאות יש קשר קלוש, ולרצות עונש מינימלי שישם את הפרשה העגומה מאחוריו.
לא נהיה נאיבים, ונאמר כאן שבהרבה מקרים תהיה עסקת הטיעון לטובת הנאשם ולא להיפך, אך זה לא הופך את הפשרה לטובה יותר.
אני לא נכנס, בכוונה לעומק הטיעונים בעד ונגד עסקת הטיעון, אבל סטטיסטית, אנחנו עושים שימוש יתר במכשיר הזה, במקום לנהל תיקים עד תומם. יש לכך המון משמעויות.
על קצה המזלג, שימוש יתר במכשיר הזה, אומר שאנחנו מקלים ראש באמת המשפטית (מה שניתן להוכיח) בדיוק כמו שאנו מקלים ראש באמת העובדתית (מה שקרה באמת). שימוש יתר אומר שאנו מעדיפים להתלות בתירוץ של העומס על המערכת, במקום לרדת לעמקם של תיקים, ולחקר האמת.
שימוש יתר כזה גורם לכך שהחוקרים שלנו משקיעים מעט מאוד מאמץ בלבסס את התיק כנגד חשוד, ולהסתפק בתיקים נסיבתיים (כי בשביל מה להתאמץ, אם הנאשם יחתום לבסוף על עסקת טיעון?). ולבסוף, המשמעות הגרועה ביותר היא שכמות ההרשעות לחינם גדלה, מפני שכמו שאמרה לי חברה, הרשעה זו הרשעה.
ואני מסכים, אבל חייו של אותו אחד שהורשע, כי קיבל עליו החלטה מושכלת שלא לנסות את מערכת המשפט שב-90% מהתיקים מרשיעה את הנאשם, ולחתום על עסקת טיעון למרות חפותו, כבר לא יהיו אותו דבר.
אז כן. זה בדיוק כמו כל בעייה אחרת שאפשר לטמון את הראש בחול ולהגיד שזו צרה של מישהו אחר ואין מערכת מושלמת. אבל זה גם נכון עד הרגע שאתה נופל במלכוד הזה. אז זו פתאום בעייה חמורה שאיך לא הופכים בגינה שולחנות בכנסת ובביהמ"ש העליון?
הדיון בעסקת הטיעון סבב סביב עסקת הטיעון של מנהל ביה"ס התיכון שלנו. ואיכשהו, לכל אחד מאיתנו היה רושם אחר על האיש וסגנונו. גם לגבי עסקת הטיעון היינו חלוקים. היו בינינו שחשבו שהעונש שקיבל בסוף היה חמור לסעיפים שנותרו בעסקה.
אני הייתי נגד קיומה של העסקה עצמה, והעדפתי שאם עשה את המעשים שיוחסו לו כחשוד, ואפשר להוכיחם, שיעשו זאת. אם לא שלא יגישו כלל כתב אישום.
בכל מקרה הטענה של - מבחינתי היתה עסקת טיעון והוא הורשע במה שהורשע, וזה מספיק, היא פשוט התעלמות מהבעייה, וכמוה כמו אי נקיטת עמדה.
מעניין האם הסטטיסטיקה של מעל ל- 90% הרשעות נובעת מריבוי עסקאות הטיעון (שהרי רוב התיקים הפליליים נסגרים בעסקאות טיעון שמשעותם הרשעה). אם זה כך, יכול להיות שהסטטיססטיקה מעוותת את המציאות ולא משקפת אותה. בכל מקרה אני לא חושב שיש רבים החושבים שריבוי עסקאות הטיעון הם השיטה הטובה ביותר. זה יותר הכרח מציאות מרצון לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה- כך אני לפחות רואה את זה. מנגנון הענישה בפלילים בא לשרת מטרות רבות- הרחקה פיזית של מזיק מהחברה, סיפוק יצר הנקם, הנחלת מוסר קולקטיבי ועוד. עד שלא ימצאו שיטה אחרת, או עד שהמערכת תתאים את ההיצע לביקוש- כנראה שניתקע עם השיטה הזו שמשרתת את רוב מטרותיה של השיטה הפלילית, לפחות על פניו. אגב, בניגוד לפלילים, במישור האזרחי הפשרה כמעט תמיד עדיפה שיטת ה"ייקוב הדין את ההר".
השבמחקאני מסכים לחלק מהתיאוריה.
השבמחקשיטות משפט דומות בעולם המערבי מציגות אחוזי הרשעה נמוכים יותר, ואחוזי עסקאות טיעון נמוכים יותר.
מסתבר שאפשר גם אחרת.
כנראה שקל להתלות בעומס על המערכת, ומרגע שעסקת הטיעון הפכה לנורמה, היא כבר חלק בלתי נפרד מהנוף, ומההליך ולא מקרה יוצא דופן שדורש פיתרון יצירתי.
אני חושב שגם הגדלת מספר השופטים לא ישנה בשלב הזה את המצב. את המצב אפשר יהיה לשנות רק באמצעות הנחיות ברורות של שר המשפטים לנשיאי בתי המשפט השונים.